פרסומים

הבחירות לנשיאות ברוסיה, בהן זכה, כצפוי, וולדימיר פוטין, היו בכל זאת דרמתיות. זאת לא בשל התוצאה החזויה מראש, אלא בשל אירועי המחאה הציבורית של החודשים האחרונים, שהשפיעו על תעמולת הבחירות ועל ההיערכות לקראתן. גם למחרת הבחירות נמשכו גילויי המחאה ונראה, שאלה צפויים להפוך למרכיב קבוע במציאות הפוליטית הרוסית. בכך הופכת תופעה זו לאתגר עבור השלטון הרוסי, לצד מכלול נושאי הפנים, שילווהו גם בעתיד. אתגר נוסף, ואולי אף גורלי עבור הממסד הרוסי, הוא בתחום החוץ והביטחון, שבו נקבע עתיד מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית. שני נושאים אלה הפכו לסוגיות מרכזיות במסע הבחירות של פוטין, ובהם הוא ניסה להגדיר את קווי מדיניותו העתידית. מהם קווי מדיניות אלה?
באשר לענייני הפנים, הרי לצד הנושאים המוכרים מהעבר, כמו האתגרים הכלכליים המחמירים והמחייבים פתרונות, הנושא המרכזי – גם בתקופת הבחירות וגם לאחריהן – הוא, כאמור, המחאה החברתית. לא היה במחאה זו כדי להשפיע על תוצאות הבחירות, הן בשל העובדה שפוטין היה מועמד ראוי יחידי, כמקובל בשיטה הפוליטית הרוסית הנוכחית, שעוצבה על ידי פוטין עצמו והן בשל העובדה, שמרבית הציבור הרוסי דבק עדיין בגישה, שהנהגה חזקה עדיפה על דמוקרטיה לשמה. בעיני ציבור זה פוטין מצטייר עדיין כמי שבכוחו לקיים חוק וסדר, להביא לשדרוג כלכלי ולקדם את מעמדה הבינלאומי של רוסיה. אולם, קיומה של המחאה, שבה נוטלים חלק המעמד הבינוני ובעיקר צעירים משכילים, שצברו תסכול וזעם כלפי השלטון המושחת, מלמד, שהניצחון בבחירות היה דווקא החלק הקל ואילו המבחן האמתי ניצב עדיין לפני הממשל החדש-ישן.
נראה כי פוטין, שהבין כי מגמת המחאה המתפתחת ברוסיה תסכן את שלטונו, צפוי לפעול בשני ערוצים מקבילים: מחד גיסא, כפי שכבר עשה זאת בעת תהליך הבחירות, יפעל לפגיעה תדמיתית, ובוודאי ארגונית, בגורמי המחאה, שכבר הוצגה כתולדת חתרנות זרה. אך במקביל, צפויים מצידו גם מאמצים להרגעת הרוחות בציבור, לשיפור תדמיתי של השלטון ולנקיטה במדיניות ליברלית יותר. בכלל זה שינויים מנהליים וכן שילובם של אישים, המזוהים כליברליים, בתפקידים בכירים.
באשר לענייני חוץ, שהיו ונותרו הציר המרכזי של העשייה השלטונית ברוסיה, להבנתם, יעדי מדיניות החוץ אמורים להוות גורם מלכד מרכזי של הציבור, המספק את שאיפותיו, אך בסופו של דבר, הגורם המקדם את מעמדה הבינלאומי של רוסיה, המצוי במשבר. על כן בחר פוטין כנושא המרכזי במסע הבחירות שלו דווקא את נושא החוץ והביטחון, שהוצג לציבור כיעד לאומי עליון. ממסריו עולה החשש לאבדן הרלוונטיות הבינלאומית של רוסיה ולהשלכות הצפויות על עתידה. מכאן שחיוני שיקום מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית, תוך צמצום הפערים שנפערו בינה לבין המעצמות האחרות, פן תמצא את עצמה בתוך שנים אחדות בשולי המערכת הבינלאומית, וככזאת, תתקשה לשרוד.
במסכת של רטוריקה ביטחונית בוטה הוצג מגוון האיומים על רוסיה, תוך קביעה שעל רוסיה לשנס מותניה במטרה לפעול לשדרוג הפוטנציאל הביטחוני שלה ולאמץ מדיניות חוץ אסרטיבית, שתבטיח מענה לאתגרים החדשים שניצבים בפניה. ברשימת האיומים לא נפקד גם הנושא של האשמת המערב בחתרנות מדינית נגד רוסיה (הכוונה לפעילות המחאה החברתית), זאת, תחת המעטה של הפעלת "העצמה הרכה". פוטין קשר את מצבה של החברה הרוסית בהשלכות ה"אביב הערבי", שאף הוא הוצג כפרי פעילותה של תפיסת "העצמה הרכה" המערבית, שתורגמה לבסוף להתערבות כוחנית במדינות האזור הריבוניות - תופעה שרוסיה פועלת לבלום. עוד בעניין המזרח התיכון הודגש, שמרוסיה נגזל הישגה המדיני העיקרי בשנים האחרונות – השווקים באזור, שהמערב תופס לעצמו. גם האיום האסלאמי על רוסיה, הן במזרח התיכון והן בשטחה היא, לא נשכח. אולם, פוטין הבטיח, שרוסיה לא תוותר על מעמדה באזור ותפעל לשיקומו. מבין היעדים המדיניים במזרח התיכון הוגדרו, לצד שימור הציר המדיני הפרו-רוסי (קרי איראן וסוריה), גם שיקום היחסים המתערערים עם המחנה הסוני ועם טורקיה וכן החייאת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שבו תשאף רוסיה לתפקיד משפיע. אינטרס חשוב לא פחות הוא השגת ההבנות עם מדינות האזור לריסון הפעילות האסלאמית בשטחה של רוסיה.
ברור, שגם פרק זה ברטוריקה הנדונה, שהפך, כאמור, לסוגיה המרכזית בתעמולת הבחירות, המכוון בעיקרו נגד המערב, נועד להגדיר לציבור את אויביה של רוסיה. השאלה היא, אם כן, האם הדברים האמורים משקפים את המדיניות הצפויה להיות מיושמת בקדנציה הנשיאותית החדשה של פוטין. כאן הדברים הופכים לפחות נחרצים. פוטין משתמש אומנם בשפה כוחנית, אולם מגמתה היא בעיקר לתצרוכת הפנימית, הן בהקשר לבחירות והן לליכוד שורות העם, תוך הפניית מבטו לעבר ענייני חוץ ולא לעיסוק במחאה, המאתגרת את עתיד כהונתו.
אומנם, בעיני פוטין שאלת מעמדה העתידי של רוסיה בהחלט חיונית, לרבות האיומים על עתידה, אם לא תכבוש לעצמה מעמד בינלאומי ראוי, קרי, תשוב להיות מעצמה. ברור גם, שחרף קשייה בזירה הבינלאומית, ובפרט במזרח התיכון, לרוסיה יש עדיין פוטנציאל ניכר לאתגר את הסדר העולמי ולכפות על המערכת הבינלאומית התחשבות באינטרסים שלה. בה במידה מזוהה הצורך הרוסי בפיתוח שיתוף הפעולה עם המערב ובפרט עם ארצות הברית, המעצמה העולמית המובילה, ולו כדי לאפשר לרוסיה המשך הפיתוח כלכלי ובמיוחד הטכנולוגי, כתנאי למימוש המודרניזציה החיונית לה. לכן סביר, שמדיניות רוסיה שלאחר הבחירות צפויה להתמתן דווקא.
חשוב לציין, כי לשלטונו של פוטין אבד חלק חשוב מהתמיכה הציבורית, ממנה נהנה בעבר. לכן, עם עליית רמת הציפיות ברוסיה לשינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים לא מובטחת לפוטין תקופה שקטה וארוכה כמובנת מעליה.