פרסומים

סוף השבוע שעבר, השעתה הליגה הערבית את חברותה בארגון של אחת מהשותפות המייסדות שלה, הרפובליקה הערבית הסורית. אין מדובר בצעד חסר תקדים, אך הוא בכל זאת משמעותי ביותר, לא משום שהליגה הערבית עצמה היא שחקנית בינלאומית אחידה ויעילה, אלא דווקא משום שצעד זה עשוי להיות סימן מבשר של פעולות עתידיות של רבות מהממשלות המרכיבות אותה. להחלטתה של הליגה הערבית הייתה השפעה מיידית במובן סמלי, בערעור ביטחונו העצמי של המשטר הסורי, תוך חיזוק המוראל של האופוזיציה. כמו כן, ההשפעה עשויה להיות מהותית אם ממשלות ערביות ייפו את כוחה של הליגה הערבית לקדם את נושא הטלת הסנקציות על המשטר הסורי ולהעניק תמיכה מוחשית רבה יותר לאופוזיציה; מנהיגי המועצה הלאומית הסורית, ארגון האופוזיציה העיקרי, כבר הוזמנו למטה הליגה הערבית בקהיר להמשך התייעצויות, ועבדאללה מלך ירדן קרא באופן פומבי לנשיא הסורי, בשר אל-אסד, להתפטר מתפקידו.

בהתחשב בעמדה הפשרנית בדרך כלל, המאפיינת את הליגה הערבית בנושא קשרים בין-ערביים, ההסבר לצעדים שנקטה אינו מצוי רק ברגשות דחייה מוסרית לנוכח אכזריותו של אסד בניסיונותיו לדכא את ההתקוממות נגד משטרו. לא ניתן לשלול גורם זה לחלוטין כגורם שאינו רלוונטי. חרף המגבלות הקשות על דיווחים אמינים מסוריה, ברור כי כוחות הביטחון של אסד הרגו עד כה כ-3,500 מפגינים לפחות, פצעו, כלאו והתעללו באלפי מפגינים אחרים, והניעו עוד רבים נוספים לבקש מקלט בצדו האחר של הגבול עם טורקיה, לבנון או ירדן. על רקע ביקורת גוברת, לחצו נציגי הליגה הערבית לגבש תוכנית שלום שתהיה כרוכה בהסגת כוחות צבא מהאזורים העירוניים, בשחרור אסירים ובהענקת חנינה למנהיגי האופוזיציה. הממשלה הסורית קיבלה באופן פורמלי תוכנית זו, אך מאוחר יותר סירבה ליישמה. צעד זה התפרש באופן בלתי נמנע כחוסר פשרנות, ובהימלא כשנה לתחילת האביב הערבי ממשלות ערביות הן בהכרח קשובות יותר לרחשי הציבור באשר לאופן התנהגותן כלפיו. . במילים אחרות, אסד ללא ספק משלם מחיר על מעשיו.

אך המחיר האמיר בגלל זהותו – חבר בכת העלאווית, שהיא פלג של העדה השיעית, ומנהיג, אשר הלך בעקבות אביו, ו"יישר קו" עם איראן השיעית (נגד רוב הערבים הסונים) במשך יותר משלושה עשורים. נראה כי זהו גורם מסביר משמעותי אפילו יותר מהסלידה שמעוררת התנהגותו.

בסופו של דבר, מנהיגים ערבים אחרים הגיבו להתקוממויות פנימיות באכזריות דומה או אפילו רבה יותר. עם זאת, מפקדי המשטר הצבאי באלג'יריה במהלך מלחמת האזרחים, סאדאם חוסיין בעיראק ועלי עבדאללה סאלח בתימן הצליחו לחמוק מאימת הסנקציות המרחפות כיום מעל לראשו על אסד. לאמתו של דבר, יש רק שני חריגים ראויים לציון לסירובה העקבי של הליגה הערבית למתוח ביקורת על ממשלות ערביות. האחד היה מצרים, אשר סולקה מהליגה הערבית בשנת 1979, לא משום שממשלתה נקטה צעדי דיכוי חריפים מדי, אלא משום שהיא חרגה מהשורה וחתמה על הסכם שלום עם ישראל. לוב (2011) היא החריג השני – אך ככל הנראה רק מפני שמנהיגה פגע באופן אישי, הרחיק ואיים באופן פיזי על מנהיגים רבים בעולם הערבי. יתרה מכך, מצרים שבה והתקבלה לזרועות הליגה הערבית כמה שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת איראן-עיראק, כאשר נחשף הצורך בעזרתה הפעילה לצד הערבי באותה מלחמה על מנת לבלום את האיום של התרחבות איראן. תיאור זה מספק רמז משמעותי לסיבה הנסתרת העומדת ברקע הפעילות הדיפלומטית הערבית -- הצורך לנקוט פעולה לנוכח שאיפותיה ההגמוניות של איראן, שלעיתים מקודמות על ידי שיעים מקומיים הנתפסים כסוכני השפעה איראנים.

רמז זה מקבל משנה תוקף לנוכח זהות הכוחות המובילים את היוזמה האחרונה, המשוגרת לעברו של אסד: קטאר וערב הסעודית, שתי מדינות מפרץ הממוקמות בסמיכות לאיראן. יש בכך אירוניה מסוימת שהרי לא קטאר ולא ערב הסעודית מהוות דוגמה ומופת של ערכים דמוקרטיים. שתי המדינות תמכו בדיכוי ההתקוממות שכוונה נגד המונרכיה הסונית – בעלת הרוב השיעי – בחריין. הסעודים אף התערבו צבאית באופן ישיר, לא על מנת להבטיח את כיבוד זכויות האדם אלא דווקא לעצור את איראן, שנחשדה במתן תמיכה למפגינים בבחריין, או לפחות כמי שצפויה להפיק תועלת מהצלחתם. עדות נוספת המחזקת את ההסבר העומד מאחורי ההתגייסות נגד אסד ניתן לקבל מזהות המדינות שהצביעו נגד השעייתה של סוריה מהליגה הערבית – תימן ולבנון, לצד סוריה עצמה, ועיראק – שרק נמנעה. לנוכח המצב השורר כיום בתימן ייתכן שהתימנים רק חששו מתקדים מדאיג (אם כי ההחלטה לאפשר לסאלח לשוב לצנעא לאחר טיפול רפואי ממושך בערב הסעודית מצביעה על אפשרות כי חשש שכזה נופח מעבר לפרופורציה). עם זאת, הן לבנון והן עיראק הן מדינות מפוצלות עם קהילות שיעיות חזקות וממשלות בשליטה שיעית או הנתונות תחת מגבלות שיעיות, אשר נתונות להשפעה איראנית משמעותית.

כל האמור כאן מצביע על כך שבעוד שמעשיו של אסד לא תואמים — ככל הנראה – את רוח התקופה בעולם הערבי, האופי הייחודי של פעולות הליגה הערבית נגדו שואב את השראתו מהגורם שלעולם אינו מאושר רשמית, אך מרחף תמיד ברקע. כיתתיות היא הכביסה המלוכלכת של הפוליטיקה הערבית. כמעט שנה לאחר דיכוי ההתקוממות בבחריין, שמונה שנים לאחר התלקחות הסכסוך העדתי בעיראק, ויותר משלושים וחמש שנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, גורם זה עדיין מושתק או מוכחש, וכאשר לא ניתן להתעלם מביטויים המעידים על קיומו, הנטייה היא עדיין לתלות את האשם במזימות של זרים, רשעים, וחורשי רעה: איראן, ארצות הברית או ישראל (אשר הואשמה בהסתה לסבב האחרון של אלימות שכוונה, כנראה בהשראה אסלאמיסטית, נגד הנוצרים הקופטים במצרים).

עידן חדש של פלורליזם ופתיחות עדיין עשוי להפציע בעולם הערבי, אך העידן הישן של פוליטיקה של זהויות טרם חלף.