פרסומים
מבט על, גיליון 277, 25 באוגוסט 2011.
עקבו אחרינו בגוגל
האירועים בגבול הדרום (19- 20 באוגוסט 2011) החזירו את מערכת כיפת ברזל לדיון הציבורי. ברצף שנמשך כמה ימים, פגעו בישראל מעל 100 רקטות קסאם וגראד. רקטות אלו כוונו לבאר שבע, אשדוד, אשקלון, שדרות, קרית גת, גדרה, קרית מלאכי ולישובים הסמוכים. כנגד מטחים אלו פעלו שתי סוללות "כיפת ברזל" שנפרסו לאחרונה – האחת בבאר שבע, והשנייה באשקלון. סוללות אלו הצליחו ליירט בהצלחה כ-18 רקטות שנורו לעבר באר שבע ואשקלון. אך לצד הצלחה זו, שראשי מערכת הביטחון ואנשי התעשיות הביטחוניות יכולים להתברך בה, באה גם תחושת האכזבה. למרות המאמצים – כמה רקטות גרמו נזק לרכוש ולנפש, ובפרט – הרוג אחד בבאר שבע, וכמה פצועים במקומות שונים.
האירועים בגבול הדרום (19- 20 באוגוסט 2011) החזירו את מערכת כיפת ברזל לדיון הציבורי. ברצף שנמשך כמה ימים, פגעו בישראל מעל 100 רקטות קסאם וגראד. רקטות אלו כוונו לבאר שבע, אשדוד, אשקלון, שדרות, קרית גת, גדרה, קרית מלאכי ולישובים הסמוכים. כנגד מטחים אלו פעלו שתי סוללות "כיפת ברזל" שנפרסו לאחרונה – האחת בבאר שבע, והשנייה באשקלון. סוללות אלו הצליחו ליירט בהצלחה כ-18 רקטות שנורו לעבר באר שבע ואשקלון. אך לצד הצלחה זו, שראשי מערכת הביטחון ואנשי התעשיות הביטחוניות יכולים להתברך בה, באה גם תחושת האכזבה. למרות המאמצים – כמה רקטות גרמו נזק לרכוש ולנפש, ובפרט – הרוג אחד בבאר שבע, וכמה פצועים במקומות שונים.
התגובות הראשונות היו צפויות. לצד הודעות על תחקירים ברמה הטכנית שיבוצעו בקרב היחידות הלוחמות עצמן ובשיתוף עם אנשי התעשייה הביטחונית, הדגישו ראשי מערכת הביטחון כי אין עדיין בידי ישראל מספיק סוללות. שר הביטחון ברק הזכיר כי שתי סוללות נוספות אמורות להצטרף למערך הלוחם כבר בחודשים הקרובים, והוסיף כי הורה על מאמץ לאומי שיביא לרכש נוסף – כאשר היעד הוא לפרוס 9 סוללות עד שנת 2013. אולם גם סד"כ זה קטן מן הדרוש לדעת מערכת הביטחון, הרוצה להגיע ל-15 סוללות.
מערכת כיפת ברזל נועדה ליירט רקטות ארטילריות קצרות טווח – בעלות טווחים שבין 5– 70 ק"מ. סוללה אחת של מערכת "כיפת ברזל" כוללת מכ"מ, מרכז בקרת אש ושלשה משגרים הנושאים כל אחד 20 מיירטי "תמיר". סוללה אחת אמורה להגן על שטח של עד 150 קמ"ר (שווה ערך למעגל שהרדיוס שלו כ-7 ק"מ). מערכת כיפת ברזל היא מערכת חדשה בשירות, חדישה וייחודית. אין מערכת דומה לה בעולם, לא בשירות מבצעי ולא בשלבי פיתוח. תהליך הפיתוח שלה היה קצר להפליא, ביחס למערכות נשק מתוחכמות אחרות בעולם. מערכת כזו לוקה ב"מחלות ילדות", והתחקירים הטכניים יסייעו לשפר אותה בהמשך מחזור החיים שלה. לשיפורים אלה תורמים הקשרים ההדוקים הקיימים בין היחידות המפעילות את המערכת, לבין מפתחי המערכת ויצרניה.
צודקים גם ראשי מערכת הביטחון בקביעה כי שתי סוללות אינן מספיקות כדי להגן על כל המטרות האזרחיות, ובוודאי שסוללה אחת אינה מספיקה להגן על עיר בגודלה של באר שבע, העיר השנייה בגודל שטחה במדינת ישראל – 117.5 קילומטרים רבועים. ברם, ה"כשל" אותו ראינו בבאר שבע – הוא יותר מאשר כשל כתוצאה מבעיות טכניות, או אי בשלות המערכת, והוא גם יותר מאשר מחסור במספר מספיק של סוללות, או של מיירטים. הוא כשל אינהרנטי שחשוב להבינו. הוא נובע מכך שאין ולא יכולה להיות מערכת המספקת הגנה של מאה אחוזים. למערכת כמו "כיפת ברזל" יש מגבלות במידת ההגנה שהיא מסוגלת לתת ויש גבול לשטח שהיא מסוגלת להגן עליו ("עקבה" או "טביעת הרגל" שלה). נתון כמו "הסוללה מסוגלת להגן על שטח בגודל של 150 קמ"ר" אינו אומר לנו מה צורתו של שטח זה (לאו דווקא מעגל), וגם אין בו כדי לומר שמידת ההגנה שווה בכל נקודה ונקודה. יכולת היירוט בכל נקודה בשטח זה תלויה במרכיבים כמו מהירות הרקטה המיורטת, גובהה וכיוון מעופה.
חשוב מכך, יכולת ההגנה מוגבלת במספר היירוטים שהמערכת מסוגלת לבצע ביחידת זמן. אם ישוגרו לאזור המוגן יותר רקטות מכפי שהסוללה המגנה יכולה להתמודד איתן – חלקן יחדרו, בהכרח. ודוק: שיפורים טכניים, או שיפורים באימון הצוותים או בתרגולות שלהם – עשוי לשנות נתון זה, אך לא ישנה את העיקרון: למערכת הגנה יש נקודת רוויה.
מה אם כן המשמעות הנגזרת מנתונים אלו? כאשר היעד להגנה הוא עיר, התועלת המבצעית בפריסת המערכת – קטנה יחסית. שכן, על אף שפריסת סוללה להגנת ישוב אזרחי בוודאי תקטין נזק לרכוש ולנפש, תושבי העיר המוגנת לא יחושו בהבדל: הם עדיין יצטרכו להיות קשובים להודעות פיקוד העורף, ועדיין יאלצו למצוא מסתור במרחבים המוגנים כשתשמע אזעקה, שכן – עדיין יפלו רקטות בשטח עירם. והניסיון המצטבר מוכיח שדי ברקטות ספורות כדי לגרום להפרעת החיים הסדירים.
לעומת זאת, יכולות סוללות "כיפת ברזל" ליצור הבדל מבצעי משמעותי הוא דווקא בהגנה על מטרות לא אזרחיות, ודווקא בעידן בו סוג האיום משתנה בהדרגה מרקטות לא מונחות ולא מדויקות – המהוות "נשק סטטיסטי", לרקטות וטילים מונחים, עם מידת דיוק גוברת והולכת. קיום רקטות כאלה בידי האויב עשוי להביא אותו לשנות טקטיקה. אין טעם לירות רקטות מדויקות (שהן כנראה גם יקרות יותר), על מנת לפזר אותן על שטח עיר. יש ויש טעם לירות אותן על מטרות אסטרטגיות מובחרות, ששטחן בדרך כלל קטן: בסיסי צבא, תחנות כוח, צמתי תחבורה, ומתקני תשתית אסטרטגית אחרים. דווקא על מטרות כאלה, משום שטחן הקטן, יהיה קל יותר להגן, ומשום חשיבותן – ההגנה עליהן עשויה ליצור הבדל מבצעי משמעותי.
אולם מערכת "כיפת ברזל" היא קודם כל מערכת פוליטית. ראשי צה"ל לא הבינו זאת כשהתנגדו במשך שנים רבות לפיתוחה. הם הכירו את החישובים המבצעיים. אבל הם לא הבינו שמנהיג פוליטי במדינה דמוקרטית יתקשה מאוד לומר לאזרחי המדינה "יש יכולת טכנית להגן עליכם, אבל החלטנו לא לעשות זאת". ושוב, כשהגיעה המערכת לידי צה"ל, הוא דרש לא לפרוס אותה להגנה על ערים אלא להציבה להגנה על נקודות, על פי צורך השעה. רק הנחיה של הדרג המדיני אילצה אותו לשנות את עמדתו. דומה כי אין דבר המדגים זאת יותר טוב ממספר התביעות שהוגשו על ידי ראשי ישובים לבית המשפט הגבוה לצדק בנושא פריסת המערכת.
כך גם הדרישה לרכוש עוד 9, או 15 מערכות "כיפת ברזל" וכך הדבר גם עם מערכת "קלע דוד" הנמצאת עדיין בפיתוח. אלו מערכות שהסיבות לפיתוחן הן קודם כל פוליטיות, ואחר כך מבצעיות. שיקולים כאלה הם שיקבעו כמה מערכות יפרסו, והיכן הן יפרסו. במערכת השיקולים של הגנת העורף האזרחי – זהו שיקול חשוב, וכנראה שכך גם צריך להיות.
הדעות המובעות בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי הן של המחברים בלבד.
סוג הפרסום מבט על
נושאיםצבא ואסטרטגיה