פרסומים

מאפיינים טכניים <

היאחונט (סוג של אבן חן ברוסית) הוא גרסת היצוא של הטיל 3M55 Oniks (כינויו המערבי הוא SS-N-26). הוא טיל שיוט על-קולי נגד אניות. הוא מונע בשילוב של מנוע רקטי (מאיץ) ומנוע מגח סילון לשיוט. טווחו נע בין 120 ל-300 ק"מ על פי המסלול הנבחר. הוא ניתן לשיגור מאניות, מצוללות, ממטוסים וממשגרים קרקעיים. הוא נושא מטען של 200 ק"ג חומר נפץ, ומונחה אל מטרתו בשילוב של הנחיה אינרציאלית (או אולי גם הנחיית לווינים – כנראה לוויני GLANOSS), וגלאי מכ"ם אקטיבי.

לא ברור אם לטיל יש יכולת לתקוף מטרות יבשתיות, שכן תקיפה כזו מסובכת הרבה יותר – הן בשל הצורך להתחמק, במהלך מסלול טיסה נמוך ממכשולים קרקעיים, והן בשל הקושי הטכנולוגי לזהות מטרה יבשתית ספציפית באמצעות מכ"ם.

הטיל מסופק על ידי היצרן כשהוא ארוז במארז המהווה גם את המשגר שלו, ועל כן תפעולו ותחזוקתו אמורים להיות פשוטים. לטיל יש גם גרסה הודית – גרסה שפותחה בפרויקט משותף הודי – רוסי, ונקראת "בראה-מוס" (על שם הנהרות בראהמפוטרה ומוסקבה). הטיל נוסה בהצלחה בהודו, ואמור להיכנס לשימוש בספינות הצי ההודי.

משמעות צבאית

יתרונו הגדול של הטיל הוא במהירותו: הטיל על קולי – הוא נע במהירות של 2.0-2.5 מאך. מסלול השיגור האופייני הוא טיסה בגובה רב (המאפשרת מהירות גבוהה יותר, וטווח ארוך יותר), צלילה לגובה "לחיכת גלים" לפני חציית קו האופק למטרה (כ- 25 - 15 ק"מ מן המטרה), וטיסה עד המטרה בגובה של 3 – 4 מ' מעל פני המים. בשל מהירותו הגדולה – חולפות רק 20 – 25 שניות מרגע התגלותו על ידי המטרה ועד הפגיעה.

קרוב לוודאי שאם יסופק הטיל לסוריה, הוא יסופק בגרסה היבשתית, כמערכת להגנת חופים (תחליף לטילי ה"סטיקס" וה"ספאל" המיושנים שהיו בידי סוריה. סביר שמצבן הגרוע של ספינות הצי הסורי ימנע מהן לשאת את הטיל, ולחיל האוויר הסורי אין מטוסים המסוגלים לשאת את הטיל.

בשיגור ממשגר חופי, יוכל הטיל לכסות את חופי צפון הארץ עד קו תל אביב בערך, ואת כל שטח הים עד קפריסין. אם יוצב בלבנון, הוא יוכל לכסות את כל חופי הארץ, עד לחופי רצועת עזה. לכך משמעות על חופש הפעולה של חיל הים הישראלי, וכן על נתיבי הספנות האזרחית בעת מלחמה. כאמור לעיל, הסבירות ליכולת פגיעה במטרות יבשתיות היא נמוכה.

משמעויות מדיניות 

סוריה אינה הלקוח היחיד במזרח התיכון שהובטחה לו מערכת זו. המערכת הוצעה לאיראן עוד בשנת 2001, ושוב בשנת 2007, אולם העסקה מעולם לא יצאה לפועל.

ראוי לזכור שסוריה לא רכשה מרוסיה שום מערכת נשק משמעותית מאז התמוטטות ברית המועצות – הרכישות היחידות היו של טילי הנ"ט מדגם קורנט-E (שחלקם הגיע בסופו של דבר לידי חזבאללה), ומערכת ההגנה האווירית Pantsyr-S1. בשנה האחרונה הוצעו לסוריה כמה מטוסי מיג-31 (שקרוב לוודאי ייועדו למשימות מודיעין). בקשות נוספות של סוריה – כגון למערכות הגנה אווירית S-300 או טילי קרקע-קרקע מדגם Iskander-E לא נענו.

רוסיה נוהגת להשתמש באספקת האמל"ח כבמנוף השפעה בזירה הבינלאומית, מה גם שאין לה יותר מדי מנופים אחרים. ברוב המקרים הסירוב לאספקה, השינויים בעיתוי וכד' משמשים כמסרים מדיניים. ובכן, מה הסיבה לתפנית זו במדיניות אספקת אמצעי לחימה מרוסיה לסוריה.

בשנים האחרונות סוריה הפכה לשחקן מפתח אזורי עבור רוסיה ובעזרתה היא מקווה לשפר את מעמדה בזירה הבינלאומית ולהפוך לשחקן משפיע במזרח התיכון. לסוריה שיקול דומה, של ניצול יחסיה עם רוסיה לקידום האינטרסים שלה. במקרה הנדון נראה, שהעיתוי הנוכחי הינו ביטוי לאי-שביעות רצון רוסית לגבי אי שיתופה הראוי, לתפיסתה, בתהליך השלום. יוזכר שרוסיה הציעה לקיים ועידה בנושא זה במוסקבה וכן היא הציעה שרותי תיווך, לרבות בערוץ הסורי. נראה גם, שרוסיה מודאגת מהמאמץ האמריקאי להחיות את הערוץ הסורי, ללא שיתופה. אפשרי, שהנכונות לאספקת טילים אלה, הינה דרך לרצות או לעודד את סוריה לגבי המדיניות הרצויה לרוסיה. הטילים הנדונים מאתגרים בעקיפין גם את ארצות הברית (איום אפשרי על הצי ה-6), וגם בכך משוגר המסר לארצות הברית. באשר לישראל, הרי אף כי יש התקדמות חיובית למדי במישור הדו-צדדי, לרבות חתימת ההסכם לשיתוף פעולה ביטחוני, כפי שדווח, אין לפסול את האפשרות כי לרוסיה יש שיקולים נוספים, הן בהקשר אזורי כולל והן בהקשר הדו-צדדי, הקשור בהתנהלות הישראלית.

יחד עם זאת, יצוין שסוג האמל"ח שנבחר בהקשר הנדון, אף כי איננו תמים, הוא בכל זאת מהדגם הפחות "בעייתי". הרי ניתן היה לספק גם מערכות הגנה אווירית מתקדמות, טילי קרקע-קרקע, מטוסי קרב מתקדמים ועוד כלים מהרשימה שסוריה ביקשה ולא קיבלה. על כן, אפשר לטעון, אולי, שמדובר במהלך רוסי "מתחשב". ובסופו של דבר, קיימת אפשרות סבירה, כפי שכבר הוכחה לא אחת בעבר, שטילים אלה יסופקו, אם בכלל, אחרי "גרירת רגלים" ממושכת.