פרסומים
מזכר 95, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, אוגוסט 2008.
עקבו אחרינו בגוגל
שני סבבי העימות הישראלי-פלסטיני, שפרצו בעקבות התלקחות ההתקוממויות בגדה המערבית ורצעת עזה, התפתחו בכיוונים מדיניים שונים – מנוגדים למעשה. במהלך העימות הראשון חלה התקרבות בין שני הצדדים. ישראל והפלסטינים החלו בהידברות מדינית, במטרה להכשיר את הקרקע לניסוח הסדר מוסכם. במהלך העימות השני פינתה ההידברות מקום להתנגשות חזיתית, אלימה. התהליך המדיני נקטע.
{image} ניסיונות לחדש את התהליך המדיני ולהעלות אותו על מסלול רציף נתקלו במכשולים גבוהים. המרכזי שבהם היה השינוי שהתחולל במהלך ההתקוממות השנייה, ביחס בין שתי הזירות שבהן מתנהל המאבק הפלסטיני. האחת היא הזירה הפנימית, האחרת היא זירת המאבק בישראל. המאבק הפנימי בזירה הפלסטינית הסלים ועבר לקדמת הבמה. היריבות הבין-ארגונית, אשר לאורך שנים רבות התנהלה ברקע המאבק בישראל, נעשתה מניע להחרפת המאבק בישראל. כך נעשתה מרכיב מרכזי בדינמיקה ששימרה את העימות וערמה מכשולים בדרכם של החותרים לפשרה מדינית – ישראלים ופלסטינים כאחד.
בפני מחנות השלום בשני הצדדים ניצבת אפוא משימה מורכבת מכפי שנראתה למנסחי יוזמות ההסדר עד כה. כל רעיון שיגובש במטרה ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסבוך דיו, ייאלץ להביא בחשבון גם את יישוב הסכסוך הפלסטיני הפנימי, אשר במהלך עשרים השנים האחרונות ובמיוחד במהלך ההתקוממות השנייה נעשה סבוך לא פחות.