פרסומים

במשך עשורים נתפס הסכסוך הישראלי־פלסטיני כבעיה בינלאומית מובהקת, שהחתירה לפתרונה מתקיימת במסגרת של תיווך, יוזמות מדיניות איזוריות ובינלאומיות. גם כאשר תהליכי ההסדרה נכשלו, עצם הנכונות הבינלאומית להמשיך ולחפש פתרונות, שימר את הנחת המוצא שלפיה מדובר בסכסוך הניתן לפתרון בדרך של משא ומתן מדיני. כך לדוגמה היוזמה הערבית, שהתגבשה ב- 2002 לאחר תיאום עם הממשל האמריקאי וגורמים נוספים בקהילה הבינלאומית, אשר ביקשה להתגבר על המכשולים שמנעו הגעה להסדר קבע מאז החל יישום הסכמי אוסלו. גם היוזמות האמריקאיות:  אנאפוליס ב-2007 - 2009; יוזמת מזכיר המדינה קרי, שהונחה על סדר היום ב- 2013 - 2014; ואפילו תכנית המאה שהציג הנשיא טראמפ ב-2020, שחתרה לכפות על הפלסטינים פתרון - כל אלה גובשו מנקודת מוצא של צורך בהסכמה הדדית. למהלכים אלה היו גם שותפות אזוריות -  מצרים, ערב הסעודית וירדן.

ואולם, על רקע המלחמה עם איראן מסתמנת שחיקה בגישה זו. ערב הסעודית ומדינות המפרץ מחוייבות יותר כיום לפתרון הסוגייה הפלסטינית בהשוואה לתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר, אך המלחמה האחרונה באיראן חוללה  פיחות במעמדו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כציר מארגן של התהליכים האזוריים. צעדים מדיניים וביטחוניים מתקדמים לעיתים ללא מעורבות פלסטינית משמעותית, ומבלי שהנהגה פלסטינית מוכרת נתפסת ככתובת אפקטיבית לניהול תהליך מדיני. תכנית 20 הנקודות של טראמפ, המתמקדת ברצועת עזה, לא התייחסה לרשות הפלסטינית כאל שחקן רלוונטי ולא שיתפה אותה בהליך גיבושה, לכל היותר ראתה בה אמצעי שיסייע במימושה. הנושא הפלסטיני אינו בכותרות מאז המלחמה באיראן והשלכותיה האזוריות, כחלק מהסדר שייעצב את פני המזרח התיכון. על רקע זה מתגבשת אט-אט תובנה שלא ניתן להותיר את הסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני בידי הצדדים המעורבים בו ישירות ושלא ניתן לקדם הסדר באמצעות תיווך. כך גוברת הנטייה לחפש דרכי פעולה חלופיות.

מי שמשלם את המחיר הכבד ביותר במציאות זו היא הרשות הפלסטינית, שמאז השקת הסכמי אוסלו נועדה להיות כתובת מדינית מרכזית במסגרת כל תהליך הסדרה. הרשות הפלסטינית מתמודדת כיום עם  שחיקה עמוקה במעמדה וביכולתה. זאת, עקב מספר גורמים מצטברים: פילוג פנים־פלסטיני מתמשך, אובדן תקווה, היעדר חזון מדיני משותף לפלגים הפלסטינים ואבדן אמון אזורי ובפרט ישראלי לגבי יכולת הרשות לתפקד אפקטיבית וכמדינה. כך צומצמו עד מאד המגעים עמה ברמת הדרג המדיני וגבר השימוש הישראלי בכוח בחיכוך המתמשך במרחבי הגדה המערבית.התוצאה היא התרוקנות מתוכן: הרשות מוסיפה להתקיים כמסגרת מנהלית וביטחונית, אך מתקשה לשמש גורם המייצר אופק ותקווה פוליטיים. מנגנוני הביטחון שלה נתפסים בעיני פלסטינים רבים ככלי המשרת את ישראל ולא בהכרח את בני עמו.

מנגד, חמאס ממשיך לפעול על בסיס היגיון שונה לחלוטין. על אף שהארגון נתון  ללחצים כבדים -  צבאיים, פוליטיים ובין־ערביים, הוא נהנה במידה רבה מהוואקום שנוצר עקב הסחבת ביישום תכנית 20 הנקודות של טראמפ. בהיעדר גורם חלופי בעל יכולת שליטה אפקטיבית ברצועה, חמאס מרוויח זמן - משאב חיוני מבחינתו - ומשמר יכולת הישרדות, התארגנות והתעצמות מחדש. במסגרת זו משתלט חמאס גם על הסיוע ההומניטרי המגיע לרצועה, גובה מיסים באמצעותו ומבטיח לעצמו מימון. הימשכות המלחמה באיראן והמפגשים הרבים שמקיים עימו ניקולאי מלאדנוב, הנציב העליון של הרצועה מטעם מועצת השלום – ה-BOP - אך  מגבירים את תחושת הרלוונטיות שלו. כך יכול הארגון לדחות הכרעות, מבלי להתחייב לצעדים מהותיים הנדרשים ממנו: פירוז הרצועה, התפרקות מנשק והעברת השלטון. העובדה שהמשטר האיראני וחזבאללה מגלים יכולת הישרדות אחרי התקיפה הישראלית-אמריקאית באיראן מבהירה לחמאס (וליתר שלוחיה) ש'ציר ההתנגדות' עודנו קיים ועמו התקווה להתארגנות מחדש.

השילוב בין שחיקת מעמדה של הרשות הפלסטינית והישרדות חמאס לבין חוסר העניין הישראלי בפתרון הסכסוך עם הפלסטיני אלא בהכרעת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים משנה למעשה את אופי הסכסוך. במקום סכסוך שמוסגר כאתגר שיש לו אופק של הסדר, מתקבע ניהול סכסוך לעד, הצורך משאבים רבים של זמן ומימון מהקהילה הבינלאומית בלי מתווה מדיני להסדר.

במקביל גוברת הביקורת הבינלאומית על ישראל עקב חוסר אמון בכנות כוונותיה אשר לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. בארצות הברית ובמדינות מערביות מרכזיות מאמצת דעת הקהל את גרסת הפלסטינים לגבי הסיבות לאי-פתרון הסכסוך, אף חרף הטבח שבצע חמאס ב-7 אוקטובר. ההתנכלויות הרבות והחמורות לפלסטינים תושבי הגדה המערבית מצד יהודים ומתנחלים - פגיעות בנפש וברכוש  - שופכות שמן למדורה המוצתת שם נגד ישראל. הפיגועים שמבצעים יהודים נגד פלסטינים בגדה גם מחזקים מאוד את הסברה, ההולכת וקונה לה אחיזה במערב, שלפיה ישראל פועלת להחלת ריבונות ביהודה ושומרון וכי "תוכנית ההכרעה" שהציג השר בצלאל סמוטריץ' מאומצת בפועל על יד מרבית שרי הממשלה. במרחב הערבי אף עולה יותר מאשר בעבר חשש שישראל חותרת לעצב מחדש את גבולותיה לאור הרעיון של "ארץ ישראל השלמה". או בלשון אחד מבכירי הפרשנים הערבים "ישראל איננה מעוניית בנורמליזציה (תטביע تطبيع) אלא בהטלת מרות על האיזור (תטויע تطويع)".

ככל שמגמה זו תתרחב, היא תהיה בסיס ללגיטימציה ציבורית ופוליטית בזירה הבינלאומית למהלכים תקיפים יותר כלפי ישראל. המשך הסכסוך במתכונתו הנוכחית ואי-הנכונות או אי-היכולת של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני כאחד, לקדם את פתרונו, מערערת את ההנחה כי יש להותיר את גיבוש ההסדרה בידיהם. ספק אם לאחר המלחמה באיראן הנשיא טראמפ יוכל להמשיך ולהתעלם מהקריאות בציבוריות האמריקאית וכן במדינות ערב שמחויבותן לעניין הפלסטיני גברה בעקבות המלחמה ומדינות אירופה (שלהן הוא זקוק כדי לממש את  תכניותיו ברצועת עזה) בדרישה לגלות תקיפות ביחס לישראל. מה שעלול לחזק התובנה במערכת הבינלאומית כי נדרש לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני - גם אם יהיה מנוגד לשאיפותיהם של  שני הצדדים.

המשך הקיפאון מדיני והאמונה שהתחזקה אחרי ה-7 אוקטובר, בקרב ישראלים רבים שניתן לבסס ביטחון על ידי שליטה בעם אחר לזמן ממושך, ושיש להתנגד לכל תהליך מדיני הכרוך בפשרות טריטוריאליות, עלולה, אחרי המלחמה באיראן, להציב בפני ישראל אתגרים בשלושה מישורים המשפיעים כולם על הביטחון הלאומי שלה: במישור הפנימי - החרפה במחלוקות היסוד המעסיקות את החברה הישראלית, שחלקים רבים בתוכה רואים באי-פתרון הבעיה הפלסטינית ערעור על אורח חייהם הדמוקרטי ואופייה הדמוקרטי של המדינה; במישור המדיני - החרפת הביקורת הבינלאומית והטלת האחריות על ישראל  לאי-פתרונו של הסכסוך; במישור הביטחוני - אלימות מתפשטת, מבוזרת ובלתי-מאורגנת, שתציף בהדרגה את הגדה המערבית ומעבר לה.

סיכום והמלצות

בתנאים הפוליטיים הנוכחיים בישראל, חלק מהצעדים הנדרשים לבלימת הסכנות הגלומות בקיפאון המדיני אינו ישים, ובראשם פתיחה מחודשת של מסלול מדיני. אולם אין להסיק מכך שהיעדר פעולה הוא אופציה ריאלית לישראל. נהפוך הוא. הימנעות מצעדים לחיזוק משילות פלסטינית, למניעת ואקום בזירה הפלסטינית ולשימור מעורבות אזורית ובינלאומית בזירה הישראלית-פלסטינית תחריף את האיום. לכן , גם ללא שינוי בזירה הפוליטית בישראל, ניצבת בפני המדינה בחירה ברורה - לא בין פתרון להסדר, אלא בין בלימת ההידרדרות לבין העמקתה. לפיכך:

• יש למנוע קריסה כלכלית של הרשות הפלסטינית, לשמור על  התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים ולהקל כלכלית על הציבור הפלסטיני.
• יש לאמץ מחדש את רעיון החתירה לשלום, שהיה חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון של מדינת ישראל מאז הקמתה והעניק לה הישגים מדיניים משמעותיים, שפירותיהם הביטחוניים מוחשיים כבר עשרות בשנים.
• יש להבחין בין חמאס – תנועה דתית רדיקלית וסוררת, לבין הרשות הפלסטינית – כתובת לגיטימית ופרגמטית, שעמה ניתן לגבש הסדרים מדיניים, כדי לא לדחוף את כלל המערכת הפלסטינית לכיוון הרדיקלי. המבוי המדיני הסתום, אפשר שיביא לאיחוד מחודש של הזירה הפלסטינית בין פת"ח לחמאס, ולא תימצא בסופו כתובת פלסטינית מתפקדת ומתונה, שניתן לקיים עימה תאום מדיני ולהידבר עמה.
• יש להגביר את המגעים ושתופי הפעולה עם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ, כדי להעצים את מעורבותן בסיוע לשיפור התפקוד של הרשות הפלסטינית וביישום מתווה שיכלול את העברת השליטה ברצועת עזה לרשות הפלסטינית, כצעד מרכזי לקראת ייצוב הזירה לאחר מלחמה שמשכה קרב לשלוש שנים.

לכשתסתיים המלחמה עם איראן, הסוגייה הפלסטינית צפויה לחזור למרכז סדר היום האזורי והבינלאומי. אולם הפעם, היא עשויה להופיע בהקשר שונה מאשר בעבר: לא עוד כזירת תיווך מתמשך, אלא כסוגייה המחייבת התערבות. במצב כזה, הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב שעמן חותרת ישראל לנורמליזציה — ובכלל זאת אולי גם ארצות הברית — עשויה לא להשלים עוד עם ניהול סכסוך מתמשך, אלא לפנות לשימוש באמצעים של לחץ ואפילו כפיית הסדר. מבחינת ישראל, משמעות הדבר תהיה אובדן היכולת לעצב את התנאים לפתרון הסכסוך.