מילות מפתח: אמפתיה, אוניברסליזם, פוליטיקת זהויות, רלטיביזם מוסרי, תאוריה פוסט-קולוניאלית, ניתוח שיח ביקורתי CDA, דה-לגיטימציה, ביטחון קוגניטיבי, לוחמה קוגניטיבית.

מבוא

אמפתיה היא אינסטינקט אנושי בסיסי, המושרש בנוירוביולוגיה ובאבולוציה תרבותית (Batson, 2011; Decety & Lamm, 2006). היא מעוררת בנו קשב לסבל אך אינה יכולה כשלעצמה לקבוע מהם צדק או אמת. תפקיד זה שייך לעקרונות מוסריים אוניברסליים הניצבים מעל נסיבות, תרבות וזהות.

מאמר זה מבקש לדחות את הרלטיביזם המוסרי ולהסתמך על הנחת היסוד הבאה: תפיסה היא סובייקטיבית, אך האמת אינה כזו. אפילו אי-ודאות שומרת על סדר מסוים, וגם אתיקה חייבת להישען על עקרונות אוניברסליים. בנקודה זו אין תמימות דעים במסורות הפילוסופיות. במסורת הנאורוּת – משפינוזה (כחלוץ) וקאנט ועד יורשים מאוחרים יותר כמו רולס – שיפוט מוסרי מעוגן בעקרונות אוניברסליים המגבילים משוא פנים; לפי השקפה זו יש לכוון את האמפתיה ולא לתת לה לשלוט (Kant, 1998; Rowls, 1971; Spinoza, 2002). לעומתם, הוגים פוסט-מודרניים נוטים להתייחס למוסר כאל נרטיב תלוי מקרה, ומערערים על הטענה בדבר קיומו של בסיס אוניברסלי (Baudrillard, 1994; Deleuze, 1994; Derrida, 1976; Foucault, 1980; Lyotard, 1984.

עיוות זה בא לידי ביטוי דרמטי לאחר טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023 – היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה. לפי כל סטנדרט אוניברסלי, הפגיעה המכוונת באזרחים באמצעות רצח המוני, אונס, הטלת מום וחטיפה מחייבת גינוי חד-משמעי. למרות זאת, בחוגים מערביים פרוגרסיביים מסוימים התגובה הייתה אמביוולנטית. מעשי הזוועה הוצגו כאילו נעשו בהקשר מסוים ואף זכו לרציונליזציה, כתוצאה "בלתי נמנעת" של דיכוי קולוניאלי. לפי היפוך זה התוקפים נשפטו לא לפי מעשיהם אלא לפי זהותם, והאמפתיה הופנתה כלפי התוקפים ולא כלפי הקורבנות. תגובות אלו לא היו אחידות: היו קולות פרוגרסיביים שאכן גינו את הזוועות של 7 באוקטובר ואשררו מחדש עקרונות אוניברסליים. הניתוח שלהלן מזהה לפיכך מגמות דומיננטיות ברשתות אקטיביסטיות, אקדמיות ותקשורתיות ספציפיות, תוך הכרה בגיוון הקיים בתוך סביבות אלו.

תופעה זו מעלה שאלות דחופות הן בנושא תאוריה פוליטית והן בנושא ביטחון לאומי. מדוע אמפתיה, שהיא אינסטינקט המושרש עמוק בפסיכולוגיה האנושית, מתהפכת כך? כיצד אידיאולוגיה הופכת דחף לאכפתיות להצדקת אכזריות? והנקודה החשובה ביותר עבור ישראל – כיצד אמפתיה סלקטיבית משפיעה על לגיטימיות, ביטחון וניהול של לוחמת מידע בעולם שבו השלכות אסטרטגיות מתעצבות יותר ויותר לפי תפיסות?

המאמר משלב בין שלוש נקודות מבט כדי להשיב על שאלות אלו. בהיבט הפילוסופי הוא עוקב אחר שחיקת האוניברסליזם של הנאורות מול עליית רלטיביזם מוסרי מבוסס זהות. בהיבט הפסיכולוגי עומד המאמר על המנגנונים הקוגניטיביים והרגשיים המעוותים אמפתיה ומובילים להיפוכים אידיאולוגיים. בהיבט האסטרטגי הוא מנתח כיצד הפכה האמפתיה לנשק של לוחמה קוגניטיבית, שנועד לערער את חוסנן של מדינות דמוקרטיות.

הטענה המוצגת כאן גורסת שאמפתיה המשוחררת מעקרונות אוניברסליים הופכת לנטל: המוסריות קורסת לכדי משוא פנים, המדוכאים זוכים לחסינות מוסרית וקולם של המדכאים לכאורה אינו זוכה להישמע. אמפתיה סלקטיבית זו שוחקת את היסודות האוניברסליים שדמוקרטיות ליברליות – וישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – תלויות בהם לצורך לגיטימיות והישרדות. מבחינת ישראל לא מדובר בוויכוח פילוסופי אלא באתגר דוחק של ביטחון לאומי: כאשר אמפתיה משתנה והופכת לנשק היא שוחקת את הלגיטימיות, מגבילה את המדיניות ומחלישה את החוסן הקוגניטיבי. בסביבה של ימינו, שבה התפיסה קריטית לא פחות מהרתעה, יש להכיר בכך שהפיכת אמפתיה לנשק היא גם בעיה של אתיקה וגם אתגר של ביטחון לאומי.

מבחינה מתודולוגית המאמר נשען על ניתוח שיח ביקורתי של ארבעים טקסטים – הכוללים מאמרים אקדמיים, מניפסטים של אקטיביסטים והתערבויות בתקשורת – שפורסמו בין 7 באוקטובר 2023 למארס 2024. טקסטים אלה נבחרו משום שהם מדגימים מגמות דומיננטיות בשיח בחוגים אינטלקטואליים ואקטיביסטיים פרוגרסיביים. ניתוח השיח מאפשר לזהות דפוסים חוזרים – כמו מסגור מחדש של מעשי הזוועה כפעולת התנגדות, דה-לגיטימציה של הקורבנות באמצעות תיוגם כ"מתנחלים" או שותפים לדבר עבירה, הצהרות פרפורמטיביות על סולידריות ומסגור תגובת ישראל כרצח עם – ולהדגיש את השלכותיהם האסטרטגיות על ישראל ועל חוסנן של דמוקרטיות ליברליות (Fairclough, 2010; van Dijk, 2008).

המאמר בנוי באופן הבא: החלק הראשון מציג את הרקע התאורטי וסוקר ספרות בתחומי הפסיכולוגיה, פילוסופיית המוסר ומחקרים פוסט-קולוניאליים. החלק השני מסביר את המתודולוגיה ומציג את גוף המחקר. החלק השלישי מציג את הממצאים האמפיריים מניתוח השיח והחלק הרביעי מציג את הניתוח והדיון המרכזיים, תוך זיהוי מנגנוני ההיפוך והשלכותיהם האסטרטגיות. החלק האחרון מציע המלצות למדיניות לצורך חיזוק עקרונות אוניברסליים וחוסן קוגניטיבי בדמוקרטיות ליברליות.

רקע תאורטי

סעיף זה בונה את המסגרת הרב-תחומית הנדרשת על מנת לבחון כיצד הפכה האמפתיה לנשק. הוא משרטט קו ברור של נקודות תורפה: ממקורה הנוירוביולוגי של האמפתיה כאינסטינקט חלקי דרך הקריסה הפילוסופית של העקרונות האוניברסליים שביקשו לכוון אותה, ועד לכידה אידיאולוגית של רגש בלתי נשלט זה על ידי פוליטיקת זהויות.

אמפתיה כאינסטינקט נוירוביולוגי

למעט מקרים נוירולוגיים נדירים כמו פסיכופתיה או סוציופתיה קיצונית, אמפתיה ידועה כאינסטינקט אנושי בסיסי המעודד שיתוף פעולה, לכידות חברתית והתנהגות מוסרית. במונחים אבולוציוניים היא מתפקדת כמנגנון הישרדות: קבוצות של בני אנוש קדמונים שידעו לזהות את סבלם של אחרים ולהגיב לכך היו בעלות סיכוי גבוה יותר לשרוד (Batson, 2011). ואולם אמפתיה אינה אובייקטיבית. נוירופסיכולוגיה חברתית מראה שאנשים חווים תגובות אמפתיות חזקות יותר כלפי חברי קבוצת הפְּנים שלהם מאשר כלפי זרים (Decety & Lamm, 2006 ). משוא פנים זה מסביר מדוע אין די באמפתיה לבדה לשמש מצפן מוסרי, בהיותה ערוץ רגשי שניתן לתמרון. ללא עקרונות אוניברסליים אמפתיה מסתכנת בהטיות שמקורן במסננים אידיאולוגיים או מבוססי זהות.

 פילוסופיית מוסר: אוניברסליזם לעומת רלטיביזם

מסורת הנאורות ביקשה לכוון את האמפתיה על ידי נטיעתה באוניברסלים (מאפיינים כלליים שאפשר להחיל על כולם, universals). הצו הקטגורי של קאנט דרש כי פעולה מוסרית תישפט על פי עקרונות שניתן להסכים שיתפקדו כחוקים אוניברסליים (Kant, 1998). בחיבורו 'אתיקה' טען שפינוזה שכל הישויות הם אופנים (modes) של אותו טבע וכבולים לחוקים הכרחיים; התפיסה עשויה לעוות את המציאות, אך אינה יכולה לבטל את המבנה שלה (Spinoza, 2002). בהמשך לכך רולס הדהד את אותה מחויבות כשהציע כי עקרונות צדק הם אלה שנבחרים מאחורי "מסך הבערוּת" – מצב שבו זהות ואינטרסים אישיים מנוטרלים (Rawls, 1971). הצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת משנת 1789, שהכריזה על חירות, שוויון וכבוד כזכויות טבעיות המחייבות את כולם ולא כערכים תלויי תרבות, הייתה סמלית באותה מידה (France National Assembly, n.d.).

פרידריך ניטשה מוסיף ממד חשוב לאילן יוחסין זה, כאשר הוא דוחה אוניברסלים טרנסצנדנטיים (מושגים ורעיונות כלליים נשגבים, שמעבר לעולם הפיזי והחושי) ואבסולוטים מטאפיזיים (עקרונות מוחלטים שאינם ניתנים לשינוי), ומפרש התהוות (becoming) דרך רצון לעוצמה (will to power): דינמיקה אימננטית של יחסי כוח, תחרות וארגון מחדש שוב ושוב (Nietzsche, 2002). אין מדובר באוניברסל מוסרי אלא בתיאור האופן שבו החיים מציגים דפוסים או חוקיות (regularities) ללא צורך בטרנסצנדנטיות, ובכך שוללים שרירותיות. מה שנראה כאוטי מעוצב על ידי משחק הדדי בין כוחות – התנגשות, חזרה והתארגנות מחדש בתצורות משתנות – ללא חוקים קבועים. במובן זה ניטשה חובר לשפינוזה בדחיית הדוֹגמה הטרנסצנדנטלית והרלטיביזם המוסרי כאחד. שניהם מאשרים את הצורך והמבנה מבלי לפנות לאבסולוטים אלוהיים או תרבותיים, למרות שהמסגרות המטאפיזיות שלהם שונות (Nietzsche, 2002; Spinoza, 2002).

לעומת זאת, גישות פוסט-מודרניות ודה-קונסטרוקטיביסטיות מסוימות הטילו ספק במעמדם של האוניברסלים. פוקו הדגיש את המקריות והתלות בנסיבות של "משטרי אמת" (regimes of truth), ואילו דרידה הדגיש את חוסר היציבות של המשמעות (Derrida, 1976; Foucault, 1980). לפי תאוריות אלו, אוניברסלים מובְנים מחדש לעיתים קרובות כמבנים דיסקורסיביים, והמוסר נעשה פלורליסטי ופרספקטיבי ( Baudrillard, 1994; Deleuze, 1994/1968; Lyotard, 1984). ביקורות אלה אומנם נותנות ביטוי להדרות המוטמעות מן העבר בעצם הפנייה לאוניברסליות, אולם הן גם מסתכנות בשחיקת האפשרות של בסיס מוסרי משותף – שהוא הוא הבסיס הדרוש כדי למנוע משוא פנים ולכוון אמפתיה.

התאוריה הצרפתית והפיתוי של מהפכות לא-ליברליות

השפעתם של רעיונות אלה התעצמה כאשר היגרו אל מעבר לים. בעוד שהתאוריות הביקורתיות של פוקו ודרידה הוצבו בהקשר אירופי ספציפי, הן חלחלו לאוניברסיטאות אמריקאיות במהלך שנות ה-70 וה‑80 שם נודעו בשם 'התאוריה הצרפתית' ועיצבו מחדש את האקדמיה האמריקאית. מה שהיה במקור ביקורות עתירות ניואנסים על אוניברסליות ועוצמה עבר במקרים מסוימים פישוט לתפיסת עולם שקבעה כי אמת עוצבה מחדש כנרטיב, מוסר כנקודת מבט ואוניברסליות כעניין מַדיר (Cusset, 2008).

הפרדוקס נעשה גלוי במיוחד באופן שבו קיבל המערב את המהפכה האיראנית בשנת 1979. אינטלקטואלים צרפתים אחדים, שבראשם בלט מישל פוקו, עשו רומנטיזציה להתקוממות כביטוי אותנטי של התנגדות רוחנית למודרניות המערבית. זאת למרות שהמשטר החדש שקם סתר עקרונות של חילוניות, זכויות נשים וחירות הפרט, שאותם ביקש לשמר השיח על נאורות ועל זכויות אדם (Afary & Anderson, 2005).

אוריינטליזם והלוגיקה של זהויות מהותניות

כפי שטען אדוארד סעיד, "אוריינטליזם" אינו רק אוסף של תיאורים אלא משטר ייצוג (regime of representation) המגדיר כוח כתפיסה (Said, 1978). לפי אדוארד סעיד, מסורות אינטלקטואליות מערביות הקרינו לעיתים זהויות סימבוליות ופשטניות על ה"מזרח" והציגו אותו כאובייקט של היקסמות, קורבנוּת או טוהר מוסרי, אך בד בבד הן מגדירות את המערב כדומיננטי או רודני מטבעו. ביקורתו של סעיד התמקדה בייצוגים אימפריאליים, אולם ניכוסה בהמשך לשיח הפוסט-קולוניאלי והפרוגרסיבי שיחזר לא פעם את אותה מהותנות, רק בכיוון ההפוך: הלא-מערב הוצג באופן קבוע כמוסרי וכמי שנעשה לו עוול, בעוד דמוקרטיות מערביות הוצבו כמדכאות מעצם הגדרתן.[1]

"הפרולטריון החדש"

ממד נוסף באילן יוחסין זה הוא המעבר ממאבק מעמדי כלכלי למאבק מבוסס זהות. בעוד שבעבר הוגדרו ה"מדוכאים" בעיקר על פי מעמד חברתי-כלכלי, כיום הם מוגדרים לפי גזע, מוצא אתני ומעמד פוסט-קולוניאלי. שינוי זה אינו רק ​​אידיאולוגי אלא גם אסטרטגי. בחלק גדול מהמערב מעמד הפועלים – שבאופן מסורתי השתייך לשמאל והיה עמוד השדרה של הפוליטיקה הסוציאליסטית והפרוגרסיבית – נסחף לעבר תנועות לאומניות ואף לתנועות של ימין קיצוני, ונמשך לרעיונות של ריבונות, שימור תרבותי והתנגדות לגלובליזציה. לנוכח אובדן ציבור זה החלו תנועות פרוגרסיביות לחפש "פרולטריון" חדש. הן מצאו אותו במיעוטים גזעיים, בקהילות מהגרים ובאוכלוסיות פוסט-קולוניאליות, והִבנו אותן מחדש בדמות קורבנות סימבוליים של עוול מערכתי.

במסגור הסימבולי המחודש יהודים קיבלו תיוג חדש – למרות מאות שנים של רדיפות שהגיעו לשיאן בשואה – יותר ויותר כ"לבנים", "קולוניאלים" או "בורגנים". מחיקת הטראומה ההיסטורית והגיוון התרבותי הייתה הכרחית כדי לשמור על הדיכוטומיה בין "מדוכא" ו"מדכא". פגיעוּת יהודית בעבר ובהווה צומצמה או הוכחשה, ואילו אנטישמיות מוסגרה מחודש כצורה של "התנגדות אנטי-קולוניאלית". לעומת זאת, מהגרים מוסלמים, מיעוטים גזעיים וקבוצות פוסט-קולוניאליות הועלו לדרגת הפרולטריון החדש: מי שסובלים מקורבנות מערכתית ומי שסבלם מקנה להם חסינות מוסרית.

לתצורה המחודשת יש השלכות מעמיקות. היא מחליפה עקרונות צדק אוניברסליים בצורה של מהותנות מוסרית, שבה הזהות ולא המעשים היא שקובעת את הערך המוסרי. כפי שציין לורן בובה (Laurent Bouvet) בניתוח שלו בדבר חוסר הביטחון התרבותי, קריסת האוניברסליזם לכדי תביעות של קבוצות נפרדות מפצלת את הסדר המוסרי ושוחקת את האפשרות לסטנדרטים אובייקטיביים (Bouvet, 2015).

מניע נוסף לתהליך הוא דינמיקה חזקה של 'קורבנות תחרותית', שבה היחס ללגיטימיות מוסרית הוא כאל משחק סכום אפס: כדי שקבוצה אחת תעלה לדרגת הסמל האולטימטיבי של דיכוי יש למזער, למחוק או לבטל את הלגיטימיות של הקורבנוּת ההיסטורית והעכשווית של קבוצות מתחרות, כמו יהודים (Chaumont, 1997; Taguieff, 2002).

מנגנונים פסיכולוגיים של אמפתיה מעוותת

נוסף על אידיאולוגיה, מנגנונים פסיכולוגיים מעמיקים את הפגיעוּת של אמפתיה לעיוותים. 'היקשרות טראומטית' (trauma bonding), מושג שתואר לראשונה בחקר מערכות יחסים פוגעניות, מתארת את הקשר הפרדוקסלי של קורבנות לתוקף שלהם, מתוך ניסיון פסיכולוגי להשיב לעצמם חוקיות ושליטה (Dutton & Painter, 1993). בסולם חברתי יכול מנגנון זה להתבטא כסולידריות עם גורמים אלימים המוצגים כתנועות שחרור, גם כאשר השיטות שלהם מפירות זכויות יסוד.

באופן דומה, המושג 'הזדהות עם התוקפן' של אנה פרויד מתאר כיצד יחידים או קבוצות מפנימים את תפיסת העולם של מי שמפעיל עליהם כוח (Freud, 1992). בשיח מערבי פוסט-קולוניאלי מנגנון זה מתבטא בדרך כלל בצורך כפייתי לאמץ את הנרטיב של מי שנתפס כ"מוכפף", גם כאשר נרטיב זה כרוך בעוינות כלפי נורמות ליברליות-דמוקרטיות. התוצאה אינה סולידריות אמיתית אלא כניעה במסווה של אמפתיה. דינמיקה זו מוצגת בצורה עוצמתית ברומן 'כניעה' של מישל וולבק (Houellebecq, 2015), שבו האליטה האינטלקטואלית המערבית מאמצת בהדרגה אידיאולוגיה סמכותנית – לא באמצעות כפייה אלא באמצעות ויתור, עייפות מוסרית ונוחות פסיכולוגית של התמסרות.

המושג 'אלטרואיזם פתולוגי' של ברברה אוקלי תורם ממד נוסף: חמלה מנותקת משיקול דעת עלולה להוביל למדיניות הפוגעת הן בעצמי והן באחר (Oakley et al., 2012). היא מסמנת את הנקודה שבה אמפתיה מפסיקה להיות פרו-חברתית והופכת להרס עצמי. גד סעד מרחיב זאת ל'אמפתיה אובדנית', שלפיה אינסטינקטים מוסריים, שאינם מעוגנים באוניברסלים, חותרים תחת ההישרדות עצמה (Saad, 2020). כדוגמה הוא מביא את האימוץ ללא ביקורת של מדיניות הגירה המונית, הממוסגרת כציווי הומניטרי אך עיוורת להשפעות ארוכות טווח כמו פיצול תרבותי או יבוא ​​נורמות ואידיאולוגיות לא-ליברליות.

מוסריות פרפורמטיבית ואיתות סגולה

העיוותים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים של האמפתיה מועצמים דרך האופי הפרפורמטיבי של השיח הציבורי המודרני. לפי התאוריה של פייר בורדייה שיח ציבורי מתפקד כשדה של הון סימבולי, שבו הכרה ויוקרה מבוזרות בהתאם ליישור קו גלוי עם נורמות מוסריות דומיננטיות (Bourdieu, 1991). מחקר אמפירי עדכני המתבסס על תפיסת ההון הסימבולי של בורדייה הדגים כיצד מנגנון זה פועל בצורה של התפארות מוסרית (moral grandstanding) – ביטוי של איתות סגולה (virtue signaling) לצורך השגת מעמד, שבו הפרט עושה שימוש בשיח מוסרי כדי לשפר את מעמדו בקבוצה (Grubbs et al., 2019). המדיה החברתית מעצימה דינמיקה זו: התפרצות זעם מתוגמלת, ניואנסים גובים מחיר ואמפתיה מצטמצמת להון סימבולי במקום עיקרון אוניברסלי.

דינמיקה זו מהדהדת את ההבחנה של מקס ובר בין 'אתיקה של שכנוע' (פעולה מתוך עיקרון ללא קשר לתוצאות) ל'אתיקה של אחריות' (פעולה מתוך מודעות לתוצאות) (Weber, 2004). פרוגרסיביות קיצונית בצורותיה התיאטרליות מקריבה לעיתים את שניהם: שכנוע מצטמצם לטהרנות רטורית, ואחריות ליישור קו פרפורמטיבי. הציווי הקאנטיאני (הצו הקטגורי) ננטש לטובת מראית עין. בסביבה כזו אמפתיה הופכת לסמל של זהות קבוצתית.

סיכום המסגרת התאורטית

אמפתיה היא אוניברסלית בתאוריה אך סלקטיבית בפועל. האוניברסליזם של הנאורות ביקש לכוון אותה באמצעות עקרונות משותפים; פוסט-מודרניזם ערער את האוניברסליזם; פוליטיקת זהויות הקצתה מחדש ערך מוסרי לאורך קווים סימבוליים. שינויים אלה, שהועצמו על ידי רפלקסים פסיכולוגיים ותמריצים פרפורמטיביים, יצרו את התנאים שבהם האמפתיה עצמה יכולה להיות נשק ולהעניק לגיטימיות למעשי אלימות מסוימים תוך פסילתם של אחרים.

מתודולוגיה

במחקר זה נעשה שימוש בגישה איכותנית המבוססת על ניתוח שיח ביקורתי כדי לחקור כיצד אמפתיה מוסגרה, עוותה והוקצתה באופן סלקטיבי בחלקים של השיח המערבי הפרוגרסיבי אחרי טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023. ניתוח שיח ביקורתי, שאותו פיתחו נורמן פיירקלאף וטאון ואן דייק, מספק כלים אנליטיים לחשיפת האופן שבו שפה משקפת ומשחזרת יחסי כוח, הנחות אידיאולוגיות ומסגור מוסרי (Fairclough, 2010; van Dijk, 2008). גישה זו מתאימה במיוחד לבחינת ההתלכדות של מנגנונים פסיכולוגיים, מושגים פילוסופיים ונרטיבים פוליטיים במרחב הקוגניטיבי של ביטחון לאומי.

מערך המחקר

מערך המחקר הוא פרשני ואקספלנטורי, ולא ניסויי. המטרה אינה מדידה סטטיסטית של משתנים סיבתיים אלא מיפוי דפוסי שיח חוזרים. הניתוח משלב שלושה ממדים:

• ממד פילוסופי – כיצד מסגרות רלטיביסטיות ופוסט-קולוניאליות חותרות תחת האוניברסליות.
• ממד פסיכולוגי – כיצד מנגנונים כמו היקשרות טראומטית, הזדהות עם התוקפן ואלטרואיזם פתולוגי מחזקים מסגורים אידיאולוגיים (Dutton & Painter, 1993; Freud, 1992; Oakley et al., 2012; Saad, 2020).
• ממד אסטרטגי – כיצד אמפתיה סלקטיבית משפיעה על הלגיטימיות של ישראל ועל חוסנן של דמוקרטיות ליברליות בלוחמת מידע.

גוף המחקר

גוף המחקר כולל כארבעים טקסטים שנוצרו בין 7 באוקטובר 2023 למארס 2024 – תקופה של דיון ציבורי אינטנסיבי שבו שני שלבים נפרדים אך קשורים. הראשון לוכד את התגובות המיידיות, שבהן חלק מהשחקנים הצדיקו בגלוי את הטבח או עשו לו רומנטיזציה, תוך הכרה מועטה או ללא הכרה כלל בקורבנות הישראלים. השלב השני מכסה את המסגור מחדש שחל לאחר מכן, ואשר במהלכו תשומת הלב עברה כמעט לחלוטין לתגובת ישראל, ומעשי הזוועה המקוריים נעקרו מבחינה מוסרית או נמחקו.

גוף המחקר כולל מאמרים אקדמיים, מניפסטים של אקטיביסטים ומדיה באנגלית ובצרפתית, שנלקחו מכלי תקשורת מרכזיים, מבלוגים אקדמיים, מאתרי אינטרנט של ארגוני אקטיביסטים ומפלטפורמות מובילות של רשתות חברתיות. הבחירה שמה דגש על השפעה וערך פרדיגמטי ולא על תדירות סטטיסטית, בהתאם לאוריינטציה האיכותנית של ניתוח שיח ביקורתי.

שלושה קריטריונים הנחו את הבחירה: הראשון: סמכות – מחברים או מוסדות בעלי השפעה מוכרת בעיצוב השיח (למשל, ג'ודית באטלר; קבוצות הסולידריות הפלסטינית של הרווארד); השני: נראות – טקסטים המגיעים לתפוצה רחבה או זוכים לאזכורים רבים (למשל, המאמר A textbook case of genocide מאת רז סגל); השלישי: ייצוגיות – ביטוי ברור לאחד מדפוסי השיח המרכזיים (למשל, איור מצנח הרחיפה של תנועת BLM בשיקגו כסולידריות פרפורמטיבית).

ההשפעה נמדדה לא לפי תוצאות אלא לפי יכולתו של הטקסט לשמש מודל משפיע בתוך היפוך השיח הכללי.

אסטרטגיית הניתוח

התיוג התבצע באופן חוזר ונשנה (איטרטיבי). בשלב הראשון התבצע ניתוח פיילוט של 10 טקסטים, כדי לזקק קטגוריות ומדדים לפני יישומם על גוף המחקר המלא. סכמת התיוג הסופית כללה ארבע קטגוריות חוזרות: הראשונה – מסגור מחדש של התוקפים כשחקנים במאבק קולוניאלי או "התנגדות חמושה"; השנייה – דה-לגיטימציה של הקורבנות באמצעות תיוג שלהם כ'מתנחלים'/שותפים לדבר עבירה; השלישית – הצהרות פרפומטיביות של סולידריות; והרביעית – מסגור התגובה הצבאית של ישראל כ'רצח עם'.

עבור כל קטגוריה זוהו מראש סמנים לשוניים ורטוריים ספציפיים (למשל תוויות כגון 'מתנחל', 'התנגדות', 'רצח עם' או סיסמאות בינאריות). סמנים אלה שימשו כמנחי תיוג, כדי לוודא שהפרשנויות יישארו עקביות בכל הטקסטים ולמנוע שינויים אד הוק בשיפוט.

אופרציונליזציה של המסגרת התאורטית

הגדרה אופרציונלית של המסגרת באמצעות שילוב המודל המשולש של פיירקלאף: ראשית, מאפיינים טקסטואליים ברמת המיקרו (לקסיקון, מודאליות, טרנזיטיביות); שנית, פרקטיקות של שיח (הפקה, הפצה, קליטה בזירות אקטיביסטיות, אקדמיות ותקשורתיות); שלישית, פרקטיקות חברתיות ברמה המאקרו (מסגרות מוסריות פוסט-קולוניאליות ומבוססות זהות). בהתאם לגישתו הסוציו-קוגניטיבית של ואן דייק הוקדשה תשומת לב למודלים המנטליים ולייצוגים החברתיים המנחים אמפתיה סלקטיבית (למשל, סיווג מוסרי של מדוכא/מדכא), ובכך מקשרים בחירות לשוניות לסכמות אידיאולוגיות משותפות.

שיקולים אתיים

כל המקורות שנותחו היו טקסטים זמינים לציבור. במידת הצורך נמחקו פרטים מזהים של המחברים, כדי להגן על הפרטיות ומבלי לפגוע בשלמות ניתוח השיח.

מגבלות המחקר

כמו בכל הגישות האיכותניות, הממצאים הם פרשניים ולא סטטיסטיים, ואינם מתיימרים להיות ממצים. גוף המחקר הקטן יחסית אינו יכול לייצג את כל השיח שנוצר אחרי 7 באוקטובר. עם זאת, ניתוח שיח ביקורתי מאפשר קישור טקסטים פרטניים למגמות אידיאולוגיות ותרבותיות רחבות יותר ומספק תובנות לגבי מנגנונים חוזרים של אמפתיה סלקטיבית והשלכותיהם על ביטחון לאומי.

אומנם במחקר לא נעשה שימוש במבחן פורמלי של מהימנות בין מעריכים (intercoder reliability), שהוא שיטה נפוצה יותר לניתוח תוכן כמותני, אולם ההקפדה האיכותנית הובטחה באמצעות מדדים חלופיים, ובהם קטגוריות תיוג מוגדרות מראש, סמנים לשוניים ובדיקות עקביות חוזרות ונשנות. גישה זו מיתנה את הסובייקטיביות וחיזקה את הביטחון בכך שהממצאים ישקפו מנגנונים מבניים חוזרים ולא פרשנויות מבודדות.

ממצאים: 7 באוקטובר והיפוך השיח על אמפתיה

הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023 הוא נקודת מפנה מוסרית בעימותים בני זמננו. מנקודת המבט של אתיקה אוניברסלית, מעשי הזוועה היו אמורים לעורר גינוי חד-משמעי. עם זאת, בחלקים מהשיח המערבי הפרוגרסיבי המתקפה לא תוארה כפשע נגד האנושות אלא מוסגרה מחדש כסימפטום של דיכוי קולוניאלי והתנגדות.

להגברת הבהירות האמפירית של המחקר מובאות בניתוח להלן דוגמאות מייצגות מתוך ארבעים טקסטים. דוגמאות אלה אינן קטלוג מקיף אלא מקרים ממחישים, החושפים כיצד נוצרה לוגיקת שיח משותפת בזירות השונות של השיח הציבורי. בחלק זה מיושם ניתוח שיח ביקורתי כדי להדגיש דפוסי שיח חוזרים, שהגיעו לשיאם במהלך המשמעותי ביותר: מסגור התגובה הצבאית של ישראל כרצח עם.

מסגור מחדש של טרור כהתנגדות

דפוס חוזר בשיח היה מסגור מחדש של הטבח ב-7 באוקטובר כפעולת התנגדות. אינטלקטואלים בולטים כמו ג'ודית באטלר תיארו במפורש את הטבח כ"מעשה של התנגדות חמושה" (Bherer, 2024). הם דחו את סיווגו כטרור או כאנטישמיות ומיקמו אותו בתוך מאבק רחב יותר נגד שליטה קולוניאלית. שינוי רטורי זה מעתיק את סוכנות הפעולה (agency) מהתוקפן אל מבנים חברתיים היסטוריים ומגדיר מחדש אלימות המונית מכוונת כתגובה שנקבעה בצורה מובנית.

 דה-לגיטימציה לקורבנות באמצעות הגדרתם כשותפים לדבר עבירה או "מתנחלים"

אסטרטגיה נפוצה נוספת כללה הפשטת הקורבנות הישראלים ממעמדם כאזרחים על ידי הצגתם כשותפים לעוול מערכתי. הצהרה שפרסמו ארגוני סטודנטים בהרווארד המזדהים עם הפלסטינים ב-9 באוקטובר 2023 הכריזה כי ישראל "אחראית באופן מלא לכל האלימות המתפתחת" (Hill & Orakwue2023). בכך הם מחקו את ההבחנה בין אזרחים שנרצחו ב-7 באוקטובר לבין מוסדות המדינה. מהלכים רטוריים כאלה מעלימים את ההבחנה בין אזרחים ללוחמים ומבטלים את הלגיטימיות לאמפתיה כלפי הקורבנות.

סולידריות פרפורמטיבית ואיתות סגולה

דפוס שלישי הדגיש את הסולידריות כמופע טִקסי. סניף שיקגו של תנועת Black Lives Matter פרסם ברשת X ב-11 באוקטובר 2023 (ומאוחר יותר מחק) איור המתאר ​​מצנח רחיפה עם דגל פלסטין – התייחסות מפורשת לשיטת התקיפה ב-7 באוקטובר – והפיץ אותו כסמל לתמיכה (Center of Extremism, 2023). איורים וסיסמאות בינאריות שהוכנו מראש, כמו 'שתיקה היא אלימות' (Silence is violence), התפשטו ברשת בתוך שעות ספורות מהטבח. במקרים כאלה אמפתיה פעלה כהון סימבולי המאותת על השתייכות לקבוצה.

מסגור תגובת ישראל כרצח עם

המהלך הדיסקורסיבי הבולט ביותר היה המסגור המיידי של התגובה הצבאית של ישראל כ"רצח עם". ב-13 באוקטובר 2023 תיאר חוקר לימודי השואה ורצח עם רז סגל את האירועים כ"מקרה מובהק של רצח עם" (Segal, 2023) – ניסוח שהופץ במהירות ברשתות אקטיביסטיות ואקדמיות. המונח רצח עם (ג'נוסייד), ששימש כלי מסגור מקסימליסטי, שלל מישראל כל אפשרות לטעון להגנה עצמית והשלים את ההיפוך שבו הזוועות של ה-7 באוקטובר נעלמו מהשיח והותירו את ישראל לבדה כתוקפן המוחלט.

דיון

על פי הממצאים זוהו דפוסי השיח הדומיננטיים; הדיון שלהלן מפרש את משמעותם הרחבה יותר ומראה כיצד שפה, זיכרון ורגש מתכנסים באופן השוחק סטנדרטים מוסריים אוניברסליים, וכיצד דינמיקה זו מנוצלת באופן אסטרטגי בשדה הלוחמה הקוגניטיבית.

מנגנונים אנליטיים: שפה כזהות וזיכרון כנשק

מנקודת מבט של ניתוח שיח ביקורתי, הבחירות הלשוניות הן שחושפות את הארכיטקטורה המוסרית של השיח. מונחים כמו רצח עם או התנגדות מתפקדים כסמני זהות, המאותתים על יישור קו מוסרי בתוך שדה מקוטב והופכים את השפה לווקטור של שייכות. מנגנון זה תורם למה שתאורטיקנים של שיח מתארים כהבניה של 'אתוס קולקטיבי' – זהות שיח משותפת המאחדת את הדוברים באמצעות ערכים משותפים ואוריינטציות רגשיות (Amossy, 2010). בשדה הפרוגרסיבי שנבחן כאן אתוס זה לובש את הצורה המוסרית של "קהילת הצדיקים", שבה אמינות מוסרית אינה נשענת על דיוק עובדתי אלא על קונפורמיות רגשית. באמצעות תהליך זה אמפתיה מפסיקה להיות יכולת מוסרית אוניברסלית והופכת לסמן של לגיטימיות קבוצתית.

המהלך הרטורי למסגור תגובת ישראל כ"רצח עם" הוא הדוגמה האולטימטיבית למנגנון זה, והוא לא הופיע בחלל ריק. זמן רב לפני 7 באוקטובר, ההאשמה ב"רצח עם של הפלסטינים" תפקדה כמוטיב חוזר בשיח האנטי-ציוני ופעלה לצד דימוי ה"נאציפיקציה" של ישראל (Taguieff, 2002; Wistrich, 2012). שניהם נשענים על ההיפוך הסמלי של השואה: צאצאי קורבנות השואה מוצגים כיורשיהם המוסריים שהפכו למבצעי המעשים, ואילו הפלסטינים מוצבים בתפקיד "היהודים החדשים". דינמיקה זו מדגימה את מה שז'אן מישל שומון (Chaumont, 1997) מכנה "קורבנות תחרותית", שבה לגיטימיות מוסרית תלויה בהתמקמות בדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה של סבל. זוהי דוגמה רבת עוצמה למה שההיסטוריון הנרי רוסו הגדיר כ"תסמונת" של זיכרון – "עבר שלא יעבור" (un passé qui ne passe pas), שחדל להיות היסטוריה והופך לתסריט מוסרי אובססיבי של ההווה, שניתן לעיצוב אינסופי (Rousso, 1990).

חיבור של ישראל עם נאציזם ועזה עם מחנה ריכוז גורם לכך שהרטוריקה הופכת את הזעם המוסרי להצהרת זהות פרפורמטיבית – מעשה של שייכות בתוך "קהילת הצדיקים" המוגדרת על ידי התנגדותה לישראל.

שחיקת הסטנדרטים האוניברסליים

כבוד, חירות ושוויון הוצגו כאוניברסליים ובלתי ניתנים למשא ומתן מתקופת הנאורות ועד משטר זכויות אדם שלאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם אחרי 7 באוקטובר 2023 זכויות ואמפתיה נחלקו מחדש לאורך קווי זהות: התוקפנים שסומנו כ"מדוכאים" זכו ללגיטימיות, ואילו קורבנות שתויגו כ"קולוניאליסטים" הופשטו מהלגיטימיות שלהם. היפוך זה מערער את ההנחה של זכויות אדם: אם כבוד תלוי בזהות הוא כבר אינו אוניברסלי, אלא מותנה.

אסימטריה כזו אינה חדשה. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר היו פרשנים שהצדיקו את הטרור של אל-קאעדה כ"תגובה" לאימפריאליזם האמריקאי. בשנות ה-70 חלקים מהשמאל הרדיקלי האירופי עשו רומנטיזציה לקבוצות כמו הבריגדות האדומות או סיעת הצבא האדום (כנופיית באדר-מיינהוף) והתייחסו אליהן כאל ביטויים אותנטיים של מאבק מהפכני, תוך מזעור האלימות שלהן נגד אזרחים. בעקבות המתקפות במערכת העיתון שרלי הבדו ובמועדון בטקלן בצרפת הופיע דפוס דומה בחוגים אקטיביסטיים ואינטלקטואליים מסוימים: אלימות ג'האדיסטית מוסגרה כתוצר של דחיקה לשוליים, בעוד שלעיתים התייחסו לקורבנות בביטול כאל שותפים ל"פרובוקציה". בכל אחד מהמקרים פגיעה באזרחים מוסגרה מחדש כתוצר של הבנָיה ולא של אחריות מוסרית, ואמפתיה נחלקה מחדש לפי קטגוריות מבוססות זהות ולא לפי מעשים. אלימות התקבלה בסלחנות אם מבצעיה היו שחקנים שסומנו כמדוכאים, ואילו מדינות דמוקרטיות נדרשו לסטנדרטים כה מוחלטים עד שהסבל שלהן נדחה כבלתי לגיטימי.

דינמיקה זו באה כיום לידי ביטוי פוליטי במה שחלק שהפרשנים מכנים "הברית האדומה-ירוקה" (Red-Green alliance), שבה תנועות שמאל קיצוני (אדום) ואסלאמיסטיות (ירוק) מסוימות מתכנסות סביב נרטיב אנטי-אימפריאליסטי ואנטי-מערבי משותף. ביטוי מרכזי של ברית זו הוא ה"פלסטיניזציה" של פלח בזהות הפרוגרסיבית, שבה מעלים את המאבק הפלסטיני ממעמד של סוגיה פוליטית לסמן העיקרי של שייכות מוסרית ופוליטית. מרכזיות זו, אשר לרוב מגדירה מחדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמוקד הרעש הסימבולי של כל העוולות הגלובליות, עוזרת להסביר מדוע סולידריות יכולה להפוך לריטואל זהות מוכן מראש במקום לתגובה מובחנת המותאמת לאירועים ספציפיים (Taguieff, 2002).

ישראל כפרדיגמה: ההשלכות על דמוקרטיות ליברליות

הפיכת האמפתיה לנשק מטילה מעמסה אסטרטגית ישירה על ישראל. 7 באוקטובר מוסגר מחדש על ידי חלק מהשחקנים כהתנגדות קולוניאלית, תוך ערעור הלגיטימיות של ישראל וניסוח מחדש של תגובת ההגנה העצמית שלה כתוקפנות. קמפיינים של דה-לגיטימציה מצד מדינות עוינות ותנועות טרנס-לאומיות מנצלים סביבת שיח זו וממנפים אשמה פרוגרסיבית (אשמת הליברלים, progressive guilt) וסולידריות עם ה"מדוכאים", תוך מחיקת עקרונות אוניברסליים שהיו אמורים לגנות את הטרור.

דינמיקה זו מדגימה כיצד אמפתיה כשלעצמה הופכת לנשק של לוחמת מידע. על ידי היפוך תפקידים בין הקורבן והתוקפן, הנרטיבים העוינים מתמרנים את הקהל המערבי, משפיעים על דיוני מדיניות ומחלישים את יכולתה של ישראל לשמר תמיכה בינלאומית. 7 באוקטובר היה אפוא לא רק תקיפה פיזית אלא גם מתקפת שיח על הלגיטימיות של ישראל.

ואולם פגיעות זו אינה ייחודית לישראל. דמוקרטיות נוספות מתמודדות עם סיכונים דומים כאשר אויבים מנצלים נרטיבים של קורבנות. פיגועי ה-11 בספטמבר, הטרור הג'האדיסטי באירופה וההצדקות לקיצוניות שמאל מתקופת המלחמה הקרה ממחישים כולם את אותו מנגנון: אלימות ממוסגרת מחדש כהתנגדות, ואמפתיה מחולקת מחדש לאורך קווי זהות.

קריסת האוניברסליות יוצרת פגיעה רחבה יותר בבהירות המוסרית. דמוקרטיות המתרצות אלימות כהתנגדות פוגעות הן בחוסן הפנימי והן באמינות הבינלאומית. כלפי חוץ, דיסאינפורמציה משגשגת כאשר אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות מאמצות רלטיביזם. כלפי פנים, סטנדרטים כפולים שוחקים את האמון במוסדות, מלבים אכזבה בקרב האזרחים ומחלישים את הלכידות.

ישראל מייצגת מקרה ייחודי ופרדיגמטי כאחד. הנסיבות שלה ייחודיות אך הדינמיקה הנצפית – דה-לגיטימציה של הקורבנות, נורמליזציה של האלימות וסטנדרטים של מוסר כפול – חוזרת על עצמה בדמוקרטיות שונות. לכן ישראל לא רק מגינה על הלגיטימיות שלה אלא גם משמשת מקרה מבחן לשאלה אם האוניברסליזם יכול לשרוד כבסיס לסדר דמוקרטי.

ביטחון קוגניטיבי כזירת הקרבות החדשה

התהליך כולו הוא דוגמה מושלמת ללוחמה קוגניטיבית, שמתייחסת להתמקדות מכוונת בתפיסות, בשיפוט וברגש כתחומי פעולה. בניגוד לתעמולה קלאסית, לוחמה קוגניטיבית מנצלת אמונות קיימות ורפלקסים מוסריים במקום לבדות שקרים. המטרה היא לעצב משמעות קולקטיבית כשלעצמה – להפוך פרשנויות מסוימות לדומיננטיות מבחינה חברתית ומוסרית. במובן זה המניפולציה של האמפתיה הופכת לכלי אסטרטגי: היא משנה את התפיסה המוסרית עוד לפני הוויכוח על העובדות ומונעת מראש דיון רציונלי.

הפיכת האמפתיה לנשק אינה פועלת באמצעות דיסאינפורמציה קונוונציונלית אלא באמצעות ניצול מתוחכם הרבה יותר של פגיעויות אידיאולוגיות שכבר קיימות בחברה. השחקנים העוינים הבינו שאין צורך להמציא שקרים באופן שיטתי, אם אפשר לפעול מבפנים ולהעצים ולהאיץ קריסה ממשית של עקרונות אוניברסליים ומשותפים.

אסטרטגיה זו אינה מוגבלת למניפולציה על השיח המערבי. ניתן לראות את המקבילה שלה במבצעי השפעה מתועדים שביצע המשטר האיראני נגד הציבור הישראלי ברשתות החברתיות בשנים האחרונות – פעולות שנועדו להעמיק שסעים פנימיים ולזרוע כאוס חברתי. קמפיינים אלה נועדו לכרסם בחוסן הלאומי מבפנים על ידי העצמת תכנים מקטבים הקשורים לוויכוחים פוליטיים, רפורמות משפטיות או מתחים בין דתיים לחילונים.

בין באמצעות ניצול של האשמה פוסט-קולוניאלית באקדמיה המערבית או של הוויכוח הפוליטי בתוך ישראל, המטרה האסטרטגית הבסיסית זהה: לכרסם בלכידות החברתית, לשתק את הרצון הפוליטי ולפרק את היסודות הנורמטיביים של הלגיטימיות הדמוקרטית. מטרה זו עולה בקנה אחד עם דוקטרינות של לוחמה היברידית, שבהן המטרה היא לתמרן את היריב לקבל מרצונו החלטות הכרוכות בהרס עצמי. לפיכך, כדי להתגונן מפני איום רב-צדדי זה יש צורך ביותר מאשר בדיקת עובדות; נדרשת אסטרטגיה לאומית איתנה לביטחון קוגניטיבי, שתחזק את הערכים המשותפים המשמשים כמערכת החיסון של החברה מפני התקפות נרטיביות כאלה.

המלצות למדיניות: אסטרטגיית תקשורת המעוגנת בערכים אוניברסליים

ממצאי המחקר הנוכחי מעלים כי כאשר אמפתיה סלקטיבית מנותקת מעקרונות אוניברסליים היא אינה רק עיוות אתי אלא גם נטל אסטרטגי. ישראל ודמוקרטיות אחרות המתמודדות עם לוחמה נרטיבית חייבות לאמץ אסטרטגיות תקשורת שגם מגינות על הלגיטימיות וגם מאשררות באופן פרואקטיבי את האוניברסליות. אסטרטגיות אלו צריכות לפעול לאורך שלושה צירים משלימים: תקשורת התקפית, תקשורת הגנתית ומסגור אסטרטגי.

 תקשורת התקפית: לעגן את ישראל בערכים דמוקרטיים אוניברסליים

אמפתיה סלקטיבית מפוררת לגיטימיות כאשר טענות מוסריות מנוסחות במונחים של זהות. הממצאים מלמדים שדמוקרטיות בכלל וישראל בפרט צריכות להציג עצמן באופן עקבי כחלק מהמשפחה הליברלית-דמוקרטית, המבוססת על עקרונות משותפים כמו חירות, שוויון ושלטון החוק.

• נורמות דמוקרטיות כעוגנים אסטרטגיים: נאומים פוליטיים, מעורבות תקשורתית ופעילות דיפלומטית צריכים להדגיש במפורש את דבקותה של ישראל בערכים דמוקרטיים כמו עצמאות שיפוטית, הגנה על זכויות אזרח וייצוג מיעוטים. הלגיטימיות וההשפעה של מדינה מתחזקות במידה ניכרת כאשר ערכיה נתפסים כמושכים ומותאמים לנורמות אוניברסליות – מרכיב מרכזי של "עוצמה רכה" (Nye, 2004).
• הצגת ראיות מוחשיות לאוניברסליזם בפועל: פניות מופשטות לדמוקרטיה צוברות כוח כאשר הן נתמכות בדוגמאות מוחשיות, למשל פעולות סיוע הומניטרי, פסיקות בית המשפט העליון המגינות על זכויות מיעוטים או תרומות לבריאות וטכנולוגיה ברמה עולמית. תקשורת מבוססת ראיות מגבירה את האמינות ומפחיתה תפיסות של תעמולה.
• מיצוב ישראל כתורמת למוצרים גלובליים (Global goods): יש למסגר חידושים ברפואה, סיוע באסונות וניהול סביבתי לא רק כהישגים לאומיים אלא גם כתרומות לאנושות. מסגור זה מתיישב עם תאוריות של "דיפלומטיה ציבורית כאספקת מוצרים גלובליים ציבוריים", הטוענות כי מדינות משפרות את הלגיטימיות שלהן על ידי הדגשת תרומתן החיובית הכוללת לאתגרים המשותפים (Cowan & Arsenault, 2008).
• מסגור נרטיבי המבוסס על אוניברסליזם: אסטרטגיות תקשורת צריכות להדגיש כי אמפתיה סלקטיבית היא בגידה בערכים הפרוגרסיביים עצמם, משום שהיא מתרצת אלימות ושוחקת זכויות אדם אוניברסליות. על ידי מסגור מאבקה של ישראל כחלק מההגנה הרחבה יותר על הדמוקרטיה הליברלית, תקשורת התקפית ממקמת את הביטחון הלאומי בתוך נרטיב אסטרטגי משכנע שנועד לעצב את הסדר העולמי הנורמטיבי (Miskimmon et al., 2013).
• בניית בריתות עם קולות פרוגרסיביים חלופיים והגברת נרטיבים נגדיים: תקשורת אסטרטגית צריכה לפעול באופן יזום כדי לזהות, לערב ולהגביר את קולם של החוגים הפרוגרסיביים הממשיכים לתמוך בערכים אוניברסליים. ביקורת פנימית היא כלי רב עוצמה לשבירת הנרטיב העוין הדומיננטי ולחשיפת חוסר הקוהרנטיות האינטלקטואלי והמוסרי שלו, שיאפשרו לתפוס את היוזמה בוויכוח הנורמטיבי.

תקשורת הגנתית: סתירת עיוותים ואמפתיה סלקטיבית

נרטיבים מעוותים משגשגים כאשר אין מערערים עליהם. הממצאים מלמדים שדמוקרטיות חייבות לפתח תגובות מהירות, מתוחכמות מבחינה טכנולוגית ועקביות לדיסאינפורמציה ולהיפוכי שיח.

• ניטור סמנטי מבוסס AI ותגובה מהירה: ניתן לשפר במידה משמעותית את התקשורת ההגנתית באמצעות מערכות ניטור סמנטי המבוססות על בינה מלאכותית. מעבר לזיהוי מילות מפתח בלבד, פלטפורמות אלו מסוגלות לזהות דפוסי שיח בקנה מידה גדול, כגון דה-לגיטימציה של קורבנות או היפוך נרטיב. ניתוח מיליוני פוסטים בשפות רבות ברשתות החברתיות מאפשר לזהות בשלב מוקדם קמפיינים עוינים לפני שהם מגיעים למסה קריטית, כלומר לנצל חלון הזדמנויות מכריע להתערבות בזמן. האתגר העיקרי הוא לשמר אמינות ולהימנע מתפיסות של תעמולה מטעם המדינה. כדי למתן סיכון זה התוצרים צריכים לתת עדיפות לדיוק עובדתי ולשקיפות, תוך הסתמכות רבה על מודיעין אמין ממקורות גלויים, שניתן לאימות בלתי תלוי.
• עקביות בגינוי: אמינות תלויה בסופו של דבר בהחלת סטנדרט אתי זהה על כל מעשה אלימות. גינוי עקבי של אלימות – ללא קשר לזהות התוקפן – מחזק את טענת ישראל לאוניברסליות ומונע האשמות בצביעות. נקודת מוצא אתית זמינה לציבור תוכל לשמש נקודת ייחוס בתקשורת הרשמית.
• שיתוף מומחי אימות בלתי תלויים: אקדמאים, מומחים במשפט ואנשי מקצוע בתחום ההומניטרי, שכולם בלתי תלויים יכולים לספק הקשר מהימן. אמינותם חשובה בייחוד בפנייה לקהלים ספקנים. לכן דמוקרטיות צריכות להשקיע במסגרות מובנות שיאפשרו התערבות מהירה של מומחי אימות כאלה, תוך הבטחת עצמאותם ושקיפותם.
• הדגשת סיכונים מערכתיים: נקודה אחרונה, התקשורת צריכה להדגיש כי אמפתיה סלקטיבית לא רק מזיקה לישראל אלא גם פוגעת באוניברסליות של זכויות אדם ובחוסן של דמוקרטיות ליברליות בכלל. התייחסויות השוואתיות להקשרים דמוקרטיים אחרים (למשל, מקרים באיחוד האירופי או בארצות הברית) יכולות להדגים כיצד אמפתיה סלקטיבית שוחקת את הבהירות המוסרית באופן אוניברסלי, ולא רק לגבי ישראל.

 מסגור אסטרטגי: קישור בין המאבק של ישראל לסדר הדמוקרטי-ליברלי

אין לראות בדה-לגיטימציה של ישראל מקרה יחיד אלא חלק משחיקה רחבה יותר של ערכים אוניברסליים. לכן תקשורת אסטרטגית חייבת להדגיש את האינטרסים המשותפים לכל הדמוקרטיות.

• הקבלה לדמוקרטיות אחרות: הדגשת קווי דמיון בין אתגרי הביטחון של ישראל לאלה העומדים בפני אירופה או צפון אמריקה (טרור אסלאמיסטי, דיסאינפורמציה, רדיקליזציה) מאפשרת למסגר את הלגיטימיות של ישראל כבלתי ניתנת להפרדה משאלת הישרדותן של נורמות דמוקרטיות.
• הסתמכות על נקודות התייחסות היסטוריות משותפות: מתקופת הנאורות ועד משטר זכויות אדם שלאחר מלחמת העולם השנייה, ישראל צריכה למקם את מאבקה במסגרת ההתקדמות הכללית של הגעה להישגים אוניברסליסטיים.
• פנייה לקהלים פרוגרסיביים במונחים שלהם: ערכים פרוגרסיביים כמו שוויון וכבוד יכולים לשמש גשרים. התקשורת צריכה להדגיש כיצד אמפתיה סלקטיבית היא בגידה בערכים אלה משום שהיא מתרצת אלימות ושוחקת אוניברסליות. גישה זו מחייבת ניווט זהיר, שכן היא מסתכנת בפסילתה עקב תפיסתה כניכוס ציני. לכן יש ליישם אותה בכנות אינטלקטואלית אמיתית ותוך נכונות להבדיל בין ביקורת מדיניות לגיטימית לבין דה-לגיטימציה מוחלטת.
• הבחנה בין ביקורת לדה-לגיטימציה: הכרה בביקורת לגיטימית על מדיניותה של ישראל, תוך דחייה נחרצת של כל ערעור על זכותה של ישראל להתקיים ולהגדרה עצמית, מחזקת את הכנות והאמינות האינטלקטואלית.

סיכום ומסקנות

הפיכת האמפתיה לנשק היא נקודת תורפה מרכזית של דמוקרטיות במערכה על המרחב הקוגניטיבי. ההמלצות למדיניות שפורטו לעיל – עיגון תקשורת התקפית בערכים אוניברסליים, פריסת אמצעי הגנה מתקדמים מבחינה טכנולוגית ומסגור אסטרטגי של מאבקה של ישראל בתוך הסדר הליברלי-דמוקרטי הרחב יותר – נועדו להתמודד ישירות עם אתגר זה. המלצות אלו נועדו לתבוע מחדש אמפתיה כמשאב אוניברסלי, המותווה על ידי אמת ובהירות מוסרית.

המחטף שנעשה לאינסטינקט האנושי הבסיסי הזה חושף משבר אסטרטגי עמוק. כאשר המוסר קורס לכדי העדפה או משוא פנים הוא שוחק את הלגיטימיות הבינלאומית, מגביל את חופש הפעולה ומשאיר חברות חשופות לדיסאינפורמציה ולאי-ליברליזם. עבור ישראל הסיכון מיידי, אך האתגר הוא אוניברסלי.

הטענה במאמר זה היא כי תביעה מחדש של אמפתיה מחייבת בהירות נורמטיבית וגם הסתגלות טכנולוגית. ניטור מבוסס בינה מלאכותית יכול לזהות נרטיבים עוינים בשלב מוקדם, ואילו מעורבות מובנית עם מאמתים בלתי תלויים יכולה להטמיע אוניברסליות בפועל ולחזק את החוסן הקוגניטיבי. מנקודת מבט מחקרית נדרשת עבודה אמפירית נוספת שתבחן כיצד אסטרטגיות תקשורת המתמקדות בעוגנים אוניברסליים מפחיתות חוסר סובלנות כלפי נרטיבים המצדיקים אלימות.

המשמעות עבור קובעי המדיניות בישראל וברחבי העולם הדמוקרטי ברורה: יש להתייחס לחוסן קוגניטיבי כאל נכס אסטרטגי חיוני לא פחות מהרתעה או מעליונות טכנולוגית. המשימה, אם כן, היא לאשר מחדש ערכים אוניברסליים, אך לעשות זאת בענווה המכירה בכישלונות העבר שלהם. אוניברסליזם מעשי במאה ה-21 אינו יכול להיות מורשת מערבית כפויה, הוא חייב להיות נקודת התכנסות של תבונה אנושית. לכן, השאיפה הנורמטיבית אינה לחזור לסמכות מוסרית אירו-צנטרית אלא לשחזר סף מינימלי משותף של איסורים שאף שחקן לא יהיה רשאי להפוך אותם ליחסיים באמצעות זהות, עוול או אליבי היסטורי. השאלה כבר אינה "המערב מול שאר העולם" אלא הגנה אוניברסלית על עקרונות משותפים מפני מוסריות סלקטיבית.

מקורות

Afary, J., & Anderson, K. B. (2005). Foucault and the Iranian revolution: Gender and the seductions of Islamism. University of Chicago Press.

Amossy, R. (2010). La présentation de soi: Ethos et identité verbale. Presses Universitaires de France.

Baudrillard, J. (1994). Simulacra and simulation [S.F. Glaser, Trans.]. University of Michigan Press (Original work published 1981).

Batson, C. D. (2011). Altruism in humans. Oxford University Press.

Bherer, M.O. (2024, March 15). Judith Butler, by calling Hamas attacks an act of armed resistance, Judith Butler rekindles controversy on the left. Le Monde. https://tinyurl.com/ywb238be

Bourdieu, P. (1991). Language and symbolic power [J.B. Thompson, Ed.; G. Raymond & M. Adamson, Trans.]. Harvard University Press.

Bouvet, L. (2015). L’insécurité culturelle. Fayard.

Center of Extremism (2023, October 12). Fringe-Left Groups Express Support for Hamas’s Invasion and Brutal Attacks in Israel. ADL. https://tinyurl.com/2udyhwpx

Chaumont, J.M. (1997). La concurrence des victimes: Génocide, identité, reconnaissance. La Découverte.

Cowan, G., & Arsenault, A. (2008). Moving from monologue to dialogue to collaboration: The three layers of public diplomacy. The ANNALS of the American Academy of Political and Social Science, 616(1), 10-30. https://doi.org/10.1177/0002716207311863

Cusset, F. (2008). French theory: How Foucault, Derrida, Deleuze, & Co. transformed the intellectual life of the United States ]J. Fort, Trans.[. University of Minnesota Press.

Decety, J., & Lamm, C. (2006). Human empathy through the lens of social neuroscience. The Scientific World Journal, 6, 1146–1163. https://doi.org/10.1100/tsw.2006.221

Deleuze, G. (1994). Difference and repetition [P. Patton, Trans.]. Columbia University Press. (Original work published 1968).

Derrida, J. (1976). Of grammatology [G.C. Spivak, Trans.]. Johns Hopkins University Press. (Original work published 1967).

Dutton, D.G., & Painter, S. (1993). The battered woman syndrome: Effects of severity and intermittency of abuse. American Journal of Orthopsychiatry, 63(4), 614–622. https://doi.org/10.1037/h0079474

Fairclough, N. (2010). Critical discourse analysis: The critical study of language (2nd ed.). Routledge.

Foucault, M. (1980). Power/knowledge: Selected interviews and other writings, 1972–1977 [C. Gordon, Ed.]. Pantheon.

France National Assembly (n.d.). The Declaration of the Rights of Man and of the Citizen and other texts . Elysée (Original work published 1789). https://tinyurl.com/yckx7s5c

Freud, A. (1992). The ego and the mechanisms of defence [C. Baines, Trans.; Rev. ed.[. Routledge. (Original work published 1936).

Grubbs, J.B., Warmke, B., Tosi, J., James, A.S., & Campbell, W.K. (2019). Moral grandstanding in public discourse: Status-seeking motives as a potential explanatory mechanism in predicting conflict. PLOS ONE, 14(10), e0223749. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0223749

Hill, J.S., & Orakwue, N.L. (2023, October 10). Joint statement on the unfolding violence in Israel/Palestine [in the article:Harvard student groups face intense backlash for statement calling Israel ‘entirely responsible’ for Hamas attack]. The Harvard Crimson. https://tinyurl.com/s4fx3d2f

Houellebecq, M. (2015). Soumission. Flammarion.

Kant, I. (1998). Groundwork of the metaphysics of morals [M. J. Gregor, Trans. & Ed.]. Cambridge University Press. (Original work published 1785).

Lyotard, J. F. (1984). The postmodern condition: A report on knowledge [G. Bennington & B. Massumi, Trans.]. University of Minnesota Press. (Original work published 1979).

Miskimmon, A., O’Loughlin, B., & Roselle, L. (2013). Strategic narratives: Communication, power and the new world order. Routledge.

Nietzsche, F. (2002). Beyond good and evil [J. Norman, Trans.]. Cambridge University Press. (Original work published 1886).

Nye, J.S., Jr. (2004). Soft power: The means to success in world politics. Public Affairs.

Oakley, B., Knafo, A., Madhavan, G., & Wilson, D.S. (Eds.). (2012). Pathological altruism. Oxford University Press.

Rawls, J. (1971). A theory of justice. Harvard University Press.

Rousso, H. (1990). Le Syndrome de Vichy: De 1944 à nos jours. Seuil.

Saad, G. (2020). The parasitic mind: How infectious ideas are killing common sense. Regnery Publishing.

Said, E.W. (1978). Orientalism. Pantheon.

Segal, R. (2023, October 13). A textbook case of genocide. Jewish Currents. https://tinyurl.com/smmytbc9

Spinoza, B. (2002). Ethics. In M.L. Morgan (Ed.), Complete works [S. Shirley, Trans.] (pp. 213-382). Hackett Publishing. (Original work published 1677).

Taguieff, P.A. (2002). La nouvelle judéophobie. Mille et une nuits.

van Dijk, T.A. (2008). Discourse and power. Palgrave Macmillan.

Weber, M. (2004). Politics as a vocation. In D. Owen & T.B. Strong (Eds.), The vocation lectures [R. Livingstone, Trans.] (pp. 32–94). Hackett Publishing. (Original work published 1919).

Wistrich, R.S. (2012). From ambivalence to betrayal: The Left, the Jews, and Israel. University of Nebraska Press.

__________________________

[1] ביקורת זו נוגעת לניכוסים בהמשך לשיח פוסט-קולוניאלי, ולא לטיעון המקורי של סעיד.