פרסומים

לקראת ערב ראש השנה תשפ"ו (18 בספטמבר, 2025) נערך במכון למחקרי ביטחון לאומי משחק מלחמה/סימולציה שנועד לבחון את התוצאות וההשלכות הצפויות של מבצע 'מרכבות גדעון ב'' להשתלטות צבאית על העיר עזה והכנעת חמאס במרחב העיר, טרם החלטה האם להמשיך במבצע לכיבוש מחנות המרכז ואזור ההומניטרי באזור המוואסי שברצועת עזה.

תרחיש הסימולציה: באמצע אוקטובר 2025, לאחר גל תקיפות אוויריות כבדות, צה"ל השלים את כיבוש העיר עזה. במהלך המבצע חוסלו רבים ממפקדי חמאס, נהרסו תשתיות מרכזיות ונתפסו מצבורים של אמצעי לחימה ומנהרות. עם זאת, חמאס סירב להיכנע: הוא הודיע ששבעה חטופים נהרגו בתקיפות צה"ל וקרא ללוחמיו "להילחם עד השהיד האחרון". כ-350 אלף אזרחים סירבו להתפנות דרומה ונותרו בעיר, מה שסיבך את הלחימה. במהלך הקרבות נהרגו מספר חיילי צה"ל (למשל שישה בהתפוצצות מטען) ומכה מורלית נגרמה בישראל כשבמנהרות התגלו גופות של חטופים. לפי דיווחי חמאס, בעזה נהרגו אלפי פלסטינים (כ-7,000) - מה שהצית זעם בינלאומי. ישראל הואשמה בפשעי מלחמה ואף ברצח עם, ומדינות במערב החלו ליישם סנקציות נגדה (בכלל זאת אמברגו נשק, הקפאת חוזים וביטול מענקי מחקר). הנשיא טראמפ הציב מועד ברור לסיום המלחמה - עד סוף 2025, ובמקביל המשיך לתמוך צבאית ודיפלומטית בישראל (הטלת ווטו באו"ם על הצעת החלטה להכיר במדינה פלסטינית ואספקת חימושים). איראן ויתר גורמי הציר הקימו נתיב הברחות נשק לרצועה דרן סודן וחצי-האיסיני, תוך הצגתם את עצמם כמגני פלסטין, אך נמנעו מהסלמה ישירה של המאבק בישראל בעודם מעדיפים לראות את ישראל מסתבכת בעזה.

עמדות השחקנים המרכזיים (ביחס לתרחיש הסימולציה)

ממשלת ישראל: מציבה תנאים בלתי-מתפשרים לסיום הלחימה: פירוק מוחלט של כוח חמאס, החזרת כל החטופים, פירוז הרצועה, שליטה ביטחונית ישראלית ממושכת והחלפת שלטון חמאס בממשל אחר (לא חמאס ולא הרשות הפלסטינית). כל סטייה מעקרונות אלה תיתפס ככישלון. בישראל אין התנגדות משמעותית למדיניות הממשלה (אופוזיציה רפה, ציבור מותש), ולכן היא מרגישה חופשית להמשיך במבצע. בד בבד, היא דוחה התמודדות עם שאלת "היום שאחרי" – אין תוכנית מדינית ברורה לעתיד רצועת עזה לאחר המלחמה, למעט "הגירה מרצון" של התושבים. בפועל, המבצע הפך יעד בפני עצמו והזדמנות עבור הממשלה לקדם אג'נדות, למשל סיפוח ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הדרג הצבאי-ביטחוני: צה"ל ממלא את פקודות הדרג המדיני, דבק בהערכתו שהכנעת חמאס תדרוש זמן רב מאוד (לא תסתיים עד סוף השנה). הצבא מדגיש שהיעד המעשי הוא פגיעה קשה בחמאס כדי לכפות עליו גמישות במשא ומתן לשחרור החטופים. הרמטכ"ל זמיר חוזר ומזהיר שהמשך הלחימה משמעותו כיבוש הרצועה, סיכון החטופים, פגיעה בחיילים, ואחריות ישראל למצב ההומניטרי, דבר שיוביל ללחץ בינלאומי כבד, ולסכנת הסלמה בזירות נוספות (בעיקר ביהודה ושומרון ואפשרות להתעוררות חזבאללה בלבנון). בין השורות משדרים בכירי הצבא רצון לעצור מוקדם ככל הניתן ולא להיגרר למערכה מתמשכת. המשך התעלמות הממשלה מעמדת צה"ל מעצים חוסר אמון בעייתי ואף מסוכן בין הצבא לדרג המדיני.

הציבור הישראלי: הציבור הישראלי מפולג בין התומכים במטרות המבצע ובין הדורשים את החזרת החטופים והפסקה מיידית של המלחמה. גם אירועים כואבים (נפילת חיילים וגילוי חטופים מתים) כמעט שלא מתורגמים ללחץ ציבורי-פוליטי על הממשלה. ניכרת הסתגלות לאבדות. אמון הציבור בשלטון נמוך, אך רבים מרגישים שאין דרך להחליף את הממשלה או דרך להשפיע כעת על המתרחש, לכן הציבור פסיבי ברובו וממתין לבחירות, במקום לדרוש שינוי מדיניות במהלך המלחמה. אדישות יחסית זו מאפשרת לממשלה להמשיך בלחימה בלי לחץ פנימי אפקטיבי, אם כי קיים חשש בקרב מקבלי ההחלטות מהתפרצות מחאה רחבה בעקבות אבדות קשות לכוחותינו ורצח חטופים.

חמאס: הארגון נחוש לשרוד בכל מחיר ופועל על סמך הנחה שזמן ומערכה מתמשכת פועלים לטובתו. בראייתו, ככל שהמלחמה נמשכת ישראל נשחקת בזירה המדינית, הלחץ הערבי והעולמי נגדה גובר, והקרע הפנימי בזירתה הפנימית מעמיק. חמאס ממנף את נכונות אנשיו למות ואת סבל תושבי עזה כנשק תודעתי נגד ישראל. חמאס הביע נכונות עקרונית ליוזמה המצרית לסיום המלחמה (הפסקת אש, פירוז רק לאחר ערבויות אמריקאיות ליציאת כוחות צה"ל מהרצועה וסיום המלחמה, העברת עזה לשליטת הרשות), זאת בהנחה שישראל תסרב ותיתפס אז כ"סרבנית שלום", או תסכים וכך תבטיח למעשה לחמאס הישרדות פוליטית. מבחינה צבאית, חמאס עבר ללוחמת גרילה - מסתתר ומכה במפתיע (מטענים, צליפה, RPG, ירי רקטי מזדמן) - וימשיך בכך כל עוד יוכל. הוא אינו שוקל התפרקות מנשק בלי תמורה משמעותית – הכרה בו כגורם פוליטי לגיטימי, השתלבות במערכת הפוליטית הפלסטינית ומעורבות בשיקום הרצועה. עבור חמאס, ניצחון הוא היעדר "תמונת ניצחון" לישראל.  מבחינה פנים-ארגונית התאזנו יחסי הכוחות בין הרצועה להנהגה שמחוץ לרצועה, אשר  התחזקה לאחר הניסיון הכושל לחסלה בתקיפה הישראלית בדוחה. לפיכך, היא מקצינה את תנאיה לשחרור החטופים וסיום המלחמה, ולנסיגת ישראל בכל שטח הרצועה.

הרשות הפלסטינית: הרשות מנסה למנף את המשבר, מדגישה כי ההכרה המתרחבת של הקהילה הבינלאומית במדינה פלסטינית היא הישג הנובע מדרכה המדינית והתנגדותה לאלימות. ההנהגה הפלסטינית חוששת מיישום "הגירה מרצון" של פלסטינים מהרצועה וכי בהמשך ההגירה תחול על הגדה המערבית. הנהגתה מכנה את עקירת האוכלוסייה העזתית מצפון הרצועה כ-"טיהור אתני", ואת יוזמת ה"הגירה מרצון" כפשעים נגד האנושות, וקוראת למדינות ערב ולעולם כולו להתערב. היא אף פנתה ישירות לציבור הישראלי בבקשה לעצור את המלחמה ולחזור לנתיב המשא ומתן המדיני. בראייתה של הרשות, ישראל קיוותה אולי להחליש את חמאס ואת הרשות כאחד, אך מצאה שהקו הנוקשה שלה מחזק דווקא את מעמד אבו-מאזן בעולם. עם זאת, הרשות הבהירה שלא תסכים להיכנס לרצועת עזה על כידונים ישראלים, אלא רק בליווי מנגנון ערבי-בינלאומי שייתן לה לגיטימציה. הרשות מסכימה לקחת אחריות על הרצועה אם תקבל תמורה מדינית משמעותית (אופק למדינה פלסטינית) וסיוע ביטחוני וכלכלי רחב. השבת שליטתה ברצועה מחייבת נוכחות של גורמי ביטחון ערביים ו/או בינלאומיים.

הציבור הפלסטיני: תושבי רצועת עזה, ברובם המכריע, חפצים בהפסקת אש. עזה חרבה, ורבים מטילים את האשמה לאסון על חמאס – בגלוי או בלבבם. רבים היו מסכימים שחמאס יחדל מלוחמה ואף ישחרר את החטופים, אם כך ישרור שקט וניתן יהיה להתחיל תהליכי התאוששות ושיקום. אולם יש גם נאמנות לחמאס בקרב כארבעים אחוזים מהציבור, שמסרבים לכניעה. המבצע הצבאי והעקירה של אוכלוסייה מצפון הרצועה מגבירים את הייאוש ודוחפים רבים לתמיכה בחמאס או להשתלבות בשורותיו. ביהודה ושומרון כבר מורגשת תסיסה ויש סימנים להקצנה בפיגועים, כשלב לקראת חזרה לפיגועי התאבדות ולאלימות נרחבת – התפתחויות העלולות לאלץ את ישראל להסיט כוחות ומיקוד ליהודה ושומרון על חשבון סדר הכוחות הנדרש להשלמת המבצע ברצועת עזה.

ארצות הברית: ארצות הברית נותרה התומכת החשובה, אם לא הבלעדית, בישראל – אך גם זו שקובעת לישראל גבולות. ממשל טראמפ (לפי תרחיש הסימולציה) העניק לישראל אשראי נרחב בתחילת המבצע, אך קבע במפורש שעליו להסתיים עד תום 2025. על סדר היום העולמי של ממשל טראמפ נושאים נוספים, בכללם נורמליזציה אזורית במזרח התיכון וההתמודדות עם סין,  והיא לא תאפשר לישראל להמשיך ולהילחם בעזה ללא סוף. הנשיא טראמפ הניח על סדר היום מתווה לסיום המלחמה: שחרור כל החטופים; הפסקת אש קבועה; נסיגה ישראלית הדרגתית מרצועת עזה; תכנית ליום שאחרי שכוללת מנגנון שלטוני ברצועת עזה בלי חמאס; כוח ביטחוני, שחברים בו יהיו גם חיילים ממדינות ערביות ומוסלמיות; מימון ערבי לממשל החדש בעזה ולשיקום הרצועה; מעורבות כלשהי של הרשות הפלסטינית. בינתיים, וושינגטון מגבה את ישראל בזירה הבינלאומית ובסיוע צבאי, אך מאותתת לירושלים  להימנע מצעדים קיצוניים (בפרט דחיפת תושבי הרצועה להגירה) ולצמצם את הפגיעה באזרחים. המסר: "אנחנו תומכים בכם – אבל אל תגרמו לנו להתחרט".

מדינות ערב המתונות והאזור: מצרים וירדן מובילות לחץ להפסקת אש ולהסדר מדיני. שתיהן רואות במבצע בעזה איום ישיר עליהן. מצרים חוששת מזרם פליטים לסיני ומערעור יציבותה, וירדן חרדה מהתפשטותה של התקוממות עממית בגדה המערבית, שאף תזלוג לעבר הירדן המזרחי. מדינות אלה הציגו קווים אדומים (מצרים: סירוב לקלוט פליטים פלסטיניים מהרצועה; ירדן: התנגדות לשינוי הסטטוס-קוו בירושלים ולסיפוח ישראלי של שטחים בגדה), ודוחפות למימוש המתווה המצרי-ערבי לסיום המלחמה ברצועה - עצירת הלחימה, פירוז הרצועה והחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה -כפתרון היחיד. מדינות המפרץ מצטרפות ללחץ לסיום המלחמה. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הקפיאו את הקשרים הרשמיים והלא-רשמיים עם ישראל. המשך המלחמה מניע אחדות בעולם הערבי נגד ישראל ופוגע ביחסים בין ישראל למדינות ערב, שכוננו בשנים האחרונות. מדובר בהישג לחמאס ולאיראן.

איראן וציר ההתנגדות: איראן רואה במלחמה ברצועת עזה מתנה אסטרטגית. היא נהנית לראות את ישראל מתנגשת עם העולם כולו על רקע המלחמה, ומצטיירת כזו המערערת את היציבות האזורית, נרטיב שלאורך שנים יוחס לאיראן עצמה. ובינתיים איראן משקמת את נזקי התקיפה הישראלית נגד תשתיות הגרעין והטק"ק הבליסטי; מעמיקה את השפעתה בעיראק; שוקדת על יצירת קווי הברחות, בעיקר של נשק דרך סודן ומצרים לרצועה. המטרה כפולה: להסיט את תשומת הלב מפרויקט הגרעין, וגם להציג את ישראל כבריון אזורי וכך לפגוע בנורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות.

הקהילה הבינלאומית: הביקורת ברחבי העולם חסרת תקדים בעוצמתה. ישראל מואשמת בטרור מדינתי, בביצוע פשעי מלחמה ואפילו ב"רצח עם" ברצועת עזה. מדינות רבות – כולל ידידות מסורתיות של ישראל – קראו לעצור מיד את המבצע. חלקן אף הכירו רשמית במדינת פלסטין, בכוונה ברורה ללחוץ על ישראל לסיים את המלחמה ולהכיר ברשות הפלסטינית כגורם הלגיטימי שמייצג את הפלסטינים. מדינות אירופאיות נקטו צעדי ענישה נגד ישראל (השעיית הסכמים, אמברגו נשק, הגבלת קשרים אקדמיים). בתי הדין הבינלאומיים הגבירו את החקירות נגד ישראל וב-ICC נבדק חשד לפשעי מלחמה שביצעו קצינים בצה"ל. ייתכן שיוצאו צווי מעצר למפקדים ולבכירים ישראלים שיעצרו בחו"ל. ישראל מתקרבת למעמד של "מדינה מנודה" אם לא תשנה את נתיבה בהקדם.

תובנות מרכזיות - כפי שעלו במהלך הסימולציה

ממד צבאי: השגת ניצחון צבאי מוחלט על חמאס מוטלת בספק. צה"ל הסב לחמאס נזק כבד והוציא את העיר עזה משליטתו של הארגון, אך הוא לא הוכנע סופית. חמאס עבר למלחמת התשה וגרילה, לשם ריתוק צה"ל בלחימה ארוכה ומדממת כשאין לה מצב סיום ברור. ככל שהמבצע יימשך, גובר הסיכון להסלמה ביהודה ושומרון, בגבול ירדן-ישראל ובלבנון. צה"ל עצמו פועל תחת מגבלות קשות – כוח אדם ומשאבים מתוחים – ולכן דורש מהדרג המדיני לגבש אסטרטגיית יציאה, ללא שהייה ממושכת בבוץ העזתי.

ממד מדיני: ממשלת ישראל נחושה להמשיך במלחמה ברצועה עד הכנעת חמאס ו-ווידוא שלא ישוב לשלוט ברצועה, אך מוצאת עצמה מבודדת בזירה הבינלאומית. פער הציפיות בין ירושלים לוושינגטון הופך קריטי. ללא יישור קו עם הדרישה האמריקאית לסיים את המלחמה עד לסוף השנה, ישראל מסתכנת באובדן התמיכה של בעלת בריתה החשובה ביותר.

נורמליזציה אזורית: הישגי 'הסכמי אברהם' והסיכוי לנורמליזציה עם ערב הסעודית נתונים בסכנה – השלום הקר עם מצרים וירדן מצטנן עוד וישראל נתפסת כגורם המרכזי שמערער את היציבות באזור ופוגע בפוטנציאל הצמיחה הכלכלית בו.

פנים פלסטיני: חמאס מתחזק מחדש עקב ההכרה הבינלאומית הנרחבת במדינה פלסטינית, הבידוד הבינלאומי של ישראל והלחץ המדיני עליה. הייאוש מניע חלק מתושבי הרצועה לשוב ולתמוך בארגון – גורם התנגדות יחיד שהשפיל את ישראל ולא נכנע לה. כן צפויה צמיחה של דור קיצוני חדש.  תרחיש של פיוס בין-ארגוני פלסטיני, כלומר שילוב חמאס ברשות הפלסטינית לאחר המלחמה, נראה אפשרי. המשמעות היא מלכוד אסטרטגי לישראל וקשיים להתמיד במדיניות בבידול שבין רצועת עזה ליהודה ושומרון.

פנים-ישראל: החברה הישראלית גילתה רוח איתנה במהלך המלחמה אך הסבלנות פוחתת. יותר ויותר אנשים שואלים מה התכלית ומקצינים הפערים בין שני מחנות: (1) האחד, תומך בסיום המלחמה ושחרור החטופים; (2) השני, משוכנע כי הבסת חמאס היא הדרך היחידה לעתיד בטוח למדינת ישראל.  בקרב הציבור גוברת התחושה שהממשלה, ובעיקר העומד בראשה, מקדמים את מדיניותם בעוד אזרחי המדינה נטולי השפעה, וניכרים סימנים להתפרצות אלימות בין קיצוניים משני צידי המפה הפוליטית. סוגיית החטופים והמצוקה ההומניטרית בעזה מעוררים לחץ מוסרי בישראל נגד העדפת הממשלה להמשיך במבצע.

ממד בינלאומי: ישראל צוברת נזקים דיפלומטיים ותדמיתיים, שיידרשו שנים רבות על מנת לשקמן. השיח הגלובלי סביבה הפך שלילי ביותר – עד כדי האשמתה ב"רצח עם". מספר מדינות גדל והולך מתייחס לפלסטין כמדינה כבושה, מה שפותח פתח לסנקציות חסרות תקדים נגד ישראל. מנהיגים ואנשי צבא ישראלים מסתכנים בהליך פלילי בינלאומי נגדם ובמגבלות תנועה.

המלצות (הנובעות מתובנות הסימולציה)

ישראל נדרשת לקבוע בעצמה את נקודת היציאה מהמלחמה ברצועת להגדיר יעדים צבאיים סבירים, ולאחר שימולאו להכריז על סיום חד-צדדי של המבצע ולעבור למשא ומתן. היעדים המדיניים-ביטחוניים: השבת החטופים והצלת החיים; פגיעה קשה בחמאס וסילוקו משלטון; הפעלת מנגנון בין-ערבי/בינלאומי לפירוז הרצועה; בידי ישראל אחריות ביטחונית גוברת לסיכול איומים ולמניעת בניית תשתיות טרור וצבא ברצועת עזה. יעדים אלו נתמכים על ידי ארצות הברית, ימנעו הסתבכות של צה"ל ברצועה ומלחמת התשה מתמשכת, ויחסכו בחיי אדם. בהקשר זה, יידרש מאמץ לשכנע את הציבור שהתועלת בהפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים גוברת על המחיר הצפוי מאי-הכרעה סופית ומוחלטת של חמאס.

ניצול היוזמה הערבית-מצרית כהזדמנות למתווה סיום. במקום להתנגד בפומבי, ישראל יכולה לאמץ את המתווה שמציעות מדינות האזור – הפסקת אש תמורת שחרור החטופים, פירוז הרצועה וחזרת הרשות – בכפוף לערבויות ביטחוניות ויישום רפורמות נדרשות ברשות הפלסטינית. כלומר, להסכים עקרונית למתווה ולשיתוף הרשות וגורמים ערביים מסוימים בניהול הרצועה, ובה בעת להתעקש על יישום מנגנון פיקוח ואכיפה אפקטיבי ועל זכותה של ישראל  להגיב לכל הפרה. התמורות לישראל אם ייושמו התוכנית הערבית-מצרית או תוכנית אמריקאית - חמאס יורד מהשלטון, החטופים ישוחררו,  תהליך הפירוז יתחיל בעוד גורמים בזירה האזורית והבינלאומית יהיו מעורבים בתהליכי הייצוב והשיקום של הרצועה. בד בבד, תיעצר ההידרדרות ביחסים בין ישראל לעולם הערבי. בכל מקרה על ישראל לעמוד בתוקף על דרישתה להמשך שליטתה בפרימטר הביטחוני ובציר 'פילדלפי', עד להוכחת יכולת שליטה וביצוע אפקטיביים של הרשות הפלסטינית או גורם שלטוני פלסטיני מתון.

הימנעות מהימור הניצחון המוחלט. מטרת המלחמה של מיטוט שלטון חמאס, פירוקו המלא מנשק ומניעת צמיחתו מחדש בעתיד, מובילה למלחמה אין-סופית ולמציאות מורכבת של שלטון צבאי ממושך בעזה, ובתוך כך קריסה במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל. אף לא גורם אחר יתנדב לקבל אחריות על רצועת עזה במצב של כאוס, טרור, גרילה והרס מוחלט.  במילים אחרות, ניצחון צבאי ברצועה בלי מינופו לתהליך ולהישגים מדיניים יהיה ניצחון פירוס.

היערכות ליום שאחרי. ישראל נדרשת לתאם עם ארצות הברית, מדינות ערב ומדינות אירופאיות מהלך לכינון שלטון חלופי לחמאס ברצועת עזה – רצוי רשות פלסטינית (לאחר רפורמות) בגיבוי מצרי-ערבי. נדרש לכונן כוח משימה בין-ערבי שיסייע לרשות הפלסטינית בייצוב ובפירוז הרצועה וביצירת התנאים לשיקומה. יש להעניק לאוכלוסייה העזתית תקווה ממשית, כתחליף לדרך חמאס ההרסנית. כדי להגביר את אפקטיביות השליטה של הרשות ברצועה, וכן יש לחזק את מעמדה ם בגדה המערבית כבלם להשפעת חמאס שם.

מהלך תיקון דיפלומטי. על ישראל, לצד הצגת מתווה מדיני לסיום המלחמה, להפגין נכונות הומניטרית והתחשבות בשלום האוכלוסייה הפלסטינית, וכן לשתף פעולה עם מנגנונים בינלאומיים, כדי לנסות ולשקם במידת האפשר את תדמיתה בזירה העולמית, שנפגעה קשות ככל שנמשכה המלחמה ברצועת עזה.