עדכן אסטרטגי

• שם הספר: כל גבולות ישראל: מאה שנים של מאבק על עצמאות, זהות, התיישבות וטריטוריה
• מאת: שאול אריאלי
• מו"ל: עליית הגג ומשכל
• שנה: 2018
• מס' עמודים: 442

ספרו של ד"ר שאול אריאלי, המסכם מחקר רחב יריעה, בוחן בהסתמך על שפע נתונים ועדויות את השיח על אודות גבולות ישראל כתהליך מתפתח לאורך זמן, לאור "הזיקה וההשפעה הדדית שבין תמורות גיאופוליטיות המתחוללות במערכת הבינלאומית, האזורית ובעיקר המקומית, ובין שינויים במרחב הדמוגרפי-יישובי" (עמ' 285). לספר שלושה חלקים עיקריים שלובים: הראשון דן בהגדרת המושג "גבול", ביישומו הלכה למעשה ובלקחים היסטוריים קשורים; השני סוקר ומנתח תוכניות שעל בסיסן עוצבו גבולות בין ישראל לבין מדינות ערביות וכן את סוגיית הסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים, תוך התמקדות בסבבי משא ומתן בין הצדדים ובמהלכים חד-צדדיים שננקטו בהקשר זה על ידי ישראל; החלק השלישי מוקדש לניתוח המחלוקת הטריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים בעת הנוכחית, והוא מסוכם בהדגשת "[..] צורך להיפרד מן הפלסטינים במהלכים חד-צדדיים או מוסכמים כדי לשמר את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שיש בה רוב יהודי" (עמ' 286).

ואכן, מסקנתו המדינית-טריטוריאלית הנחרצת של אריאלי היא שהיפרדות מהפלסטינים היא הדרך להשתית גבול לישראל - ומוטב במסגרת הסכם וכך גם לייצבו. אומנם, לאימוץ העקרונות הנדרשים לניהול משא ומתן טריטוריאלי מיוחסת בימים אלה היתכנות פוליטית נמוכה בלבד, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים (עמ' 253-248), ועדיין, יש להכיר בכך שחלוקת השטח שבמחלוקת בין הים התיכון לנהר הירדן, תוך התחשבות באינטרסים ביטחוניים, דמוגרפיים וכלכליים, היא שתאפשר למדינת ישראל לממש את האתוס והנרטיב שביסוד הקמתה. למעשה, אריאלי מערער על התפיסה הגורסת כי לאחר למעלה ממאה שנות סכסוך רצופות גלי אלימות וקורבנות רבים, התרחבות ניכרת של ההתיישבות היהודית בשטחי הגדה המערבית, שחיקת האמון שמלכתחילה לא היה רב בין הצדדים, כשל חוזר ונשנה לסכם מתווה להפרדה או ליישמו ואף למעלה מעשור של קיפאון מדיני - מוצו כל הרעיונות שאפשר היה להעלות על הדעת, על סדר היום ועל שולחן הדיונים - כדי לחולל פריצת דרך ביחסים בין ישראל לפלסטינים ולקדם היפרדות פיזית.  

מונח מפתח הוא 'חלוקה'. לאחר שהתבררו, ובחלק מהמקרים הוסכמו וסוכמו להלכה ולמעשה הגבולות בין ישראל לבין מצרים וירדן, ובפועל גם בין ישראל לסוריה וללבנון, נותרה פתוחה שאלת חלוקתה של פלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית, קרי עיצוב הגבול בין ישראל לגדה המערבית. מונח נלווה המסביר מדוע לא נקבעו וקובעו גבולות ישראל בינה לבין הפלסטינים עד עצם היום הזה (להוציא הגבול בין ישראל לרצועת עזה) הוא 'מחלוקת'. והמחלוקת נותרה בעינה, למרות שברבות השנים חלו שינויים רבי משמעות בעמדות ישראל והפלסטינים לגבי מתאר הגבול הנשאף.

בתהליך אנאפוליס (2008), שאומנם ספק רב אם הנוסחה שהציגה ישראל אז עדיין רלוונטית במערכת הפוליטית הישראלית ב-2020, ניכרה קבלת הרכיב הטריטוריאלי - קווי 1967 - כבסיס לשרטוט הגבול תוך חילופי שטחים, כלומר: "על בסיס קווי 67'". לא בכדי נבנה "המכשול" - גדר ההפרדה - על בסיס זה, הכולל שיקולים מדיניים (החלטת או"ם 242), דמוגרפיים (בפרט יישובים ישראליים על קו התפר וממזרח לו) וביטחוניים (הצורך להגן על יישובים אלה, כמו גם על שטח ישראל כולו, מפני פיגועים). הפלסטינים מצידם - ובפרט 'הזרם המרכזי' של אש"ף/הרשות הפלסטינית, שבאופן עקרוני הוא שותף למשא ומתן עתידי/מחודש עם ישראל - אינם דבקים עוד רשמית בעמדת "הכול או לא כלום", ועמדה מסורתית זו הוחלפה בדרישה להקמת מדינה בגבולות 1967 ככתבם וכלשונם.  

לניתוח הצעות החלוקה והמחלוקות בהקשר הישראלי-פלסטיני קודם בספר דיון עקרוני במושג הגבול בין מדינות ובשיקולים שהנחו לאורך ההיסטוריה את עיצובם של גבולות על פי מוטיבים היסטוריים, אתניים-דמוגרפיים וכלכליים, בציון דוגמאות ובדגשים משתנים, בהתאם למאפייניו הבולטים של כל מקרה. כמו ניתוח המחלוקת הישראלית-פלסטינית, דיון זה מנוסח ברמה אינסטרומנטלית, נעדר נימה רגשית-אידאולוגית ומדגיש את ערכה הרב-תחומי הפרקטי של הפרדה בין קהילות נבדלות ועוינות. אומנם הסקירה התיאורטית-היסטורית אינה מרחיבה לגבי ייחודיותה של הסוגיה הישראלית-פלסטינית כסכסוך בין מדינה לבין ישות שאינה מדינה בשטח כבוש, אלא שאין מדובר בכשל, כי הרי לייחודיות זו מוקדש מחקרו של אריאלי כולו.

גם היקף הדיון בזווית הפלסטינית מצומצם יחסית, ובכלל זאת תמורות היסטוריות שחלו בה ברמה ההצהרתית-מדינית למצער, אם לא האסטרטגית. אלא שהספר מתאר את העמדות הפלסטיניות רובן ככולן כתגובתיות, באופן המשקף נכוחה את הפער ביחסי הכוחות בין הצדדים, ובעיקר את התמקדות המחקר והמסקנות הנובעות ממנו בנקודת המבט ובאינטרסים הישראליים. גם כאן אין מדובר בחיסרון אלא בביטוי לבחירה מודעת, מנומקת ושיטתית של המחבר. 

 ועם זאת, חרף העובדה שהחיבור מקיף, יצטרכו הקוראים לחפש הבהרות או לפנות למקורות נוספים כדי ללמוד עוד על אודות מספר נושאים:

במסגרת הדיון בהתיישבות היהודית בגדה המערבית מוזכר המושג 'אדמות מדינה'. דווקא לנוכח המחלוקת בין ישראל לפלסטינים ובלי החלת החוק הישראלי וסיפוח מדיני-משפטי של השטח או חלקים ממנו, נשאלת השאלה: איזו מדינה?

זאת ועוד, אומנם בין ישראל לבין רצועת עזה יש גבול, אך החיבור הפוליטי-מוסדי בין הרצועה לגדה עבר בשנים האחרונות שינויים מפליגים. אין מדובר רק בישימותו של 'מעבר בטוח' (שמתארו נסקר בפרט בהקשר להצעה הישראלית בשיחות אנאפוליס), אלא גם בעצם היכולת להסדיר את היחסים בין המחנות היריבים בזירה הפלסטינית - פתח וחמאס. בשנים האחרונות דומה שהחיץ הגיאוגרפי בין הרצועה לגדה, ובמילים אחרות: היות ישראל בתווך, הוא המונע התנגשות דמים ביניהם. יריבות זו וכן מדיניות הבידול הישראלית וקיפאון מדיני מתמשך, אפשר שיצרו מציאות שלא קל יהיה להסב לאחור כדי לקדם היפרדות מוסכמת בין ישראל לפלסטינים ומימוש רעיון שתי המדינות.

סוגיות מפתח אחרות, שבלי הסכמה לגביהן לא ייכון הסדר ישראלי-פלסטיני, הן עתיד ירושלים ושאלת הפליטים הפלסטינים. עם זאת הן חורגות מדילמת הגבול הפיזי-פונקציונלי שבה מתמקד אריאלי. חשיבותן לא נעלמה מעיניו והן מוזכרות בפרק האפילוג שכותרתו "איך יוצאים מן הסבך". כך גם שאלת הסדרי הביטחון. בהקשר זה יצוין שהספר כולו מהווה בין היתר מענה לשאלה מה קודם למה - הסדרי ביטחון לפני התוויית הגבול, או התוויית גבול תוך התחשבות בין היתר בשיקולי ובצורכי ביטחון.

אפשר לדחות את רעיון ההפרדה בין ישראל גופא לבין שטחים או השטחים שנכבשו ב-1967, ובעת הנוכחית מדובר בשטחי הגדה המערבית, בנימוק של זכות אבות על הארץ או מסיבות של הבטחת עומק אסטרטגי-ביטחוני לישראל. הבחנה בין אחיזה ישראלית בשטחי הגדה המערבית מחד גיסא כדטרמיניסטית וכשלב מתקדם בתהליך היסטורי, ומאידך גיסא כמענה לצורך ביטחוני, מובהרת היטב בחלקו הראשון של הספר, לפני שאריאלי פונה לסקירת תוכניות להתוויית גבול לישראל, כפי שהוצעו לאורך השנים. יתר על כן, השילוב בין שתי זוויות הראייה השונות הוא אשר קנה לו בעשרות השנים האחרונות מקום מרכזי בלב רבים מקרב הציבור היהודי בארץ, וכך גם כיוון את העדפותיו הפוליטיות-פרקטיות. אף על פי כן, התפתחות זו - המסבירה במידה רבה את התרומה הישראלית לקיפאון המדיני הנמשך - אינה מעקרת את ההיגיון שבבסיס טענתו של אריאלי, החותמת את ספרו ונתמכת על ידי תובנות השזורות בפרקיו. לפי טענה זו, בהתוויית גבול מזרחי למדינת ישראל גלום פוטנציאל מובהק לעצב לה מציאות לאומית, ביטחונית, מדינית וכלכלית משופרת, והכרה בכך אמורה  לחולל שינוי עמדות, שהוא תנאי לנקיטת מהלכים מצד ישראל לקראת היפרדות.

מתאר גבול הוא נושא אחד בלבד - אם כי קריטי - בין הסוגיות שיהיה על ישראל והפלסטינים להגיע להבנות לגביהן, אם יבחרו לקדם הסדר מוסכם. ואולם, במסגרת החיפוש אחר מתווה לחלוקת המרחב שבמחלוקת ניתן יהיה להסתייע רבות בזה המתואר ומוצע על ידי אריאלי. יתרונו בהתחשבות בהתפתחויות דמוגרפיות שחלו בשטח עצמו ובאלה שנרשמו בזירה הגיאו-פוליטית הרלוונטית במהלך עשרות השנים האחרונות, ובכך שהוא מונחה על ידי מאמץ לצמצם ככל האפשר פגיעה אפשרית במרקם החיים וברווחתם של תושבים משני צידי הגבול, בטווח הקרוב ולאורך זמן.