פרסומים

מאמר זה הוא חלק משיתוף פעולה אסטרטגי שיזמו המועצה האטלנטית (וושינגטון הבירה), מרכז המדיניות של האמירויות (אבו דאבי) והמכון למחקרי ביטחון לאומי (תל אביב). המחברים שייכים לקבוצת העבודה העוסקת בהקרנת הכוח של סין ורוסיה במזרח התיכון. הדעות המובעות כאן הן של המחברים ולא של המוסדות שאליהם הם שייכים. לקריאת המאמר בשפת המקור לחצו כאן[1].

הביקור, בן הארבעה ימים, שערך במרס שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב באיחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית וקטר, לא עורר כותרות עולמיות רבות, אולם היה בו כדי לסמן חלק מהמגמות המאפיינות את היחסים בין רוסיה למזרח התיכון. ראשית, מדינות המפרץ מכירות בהשפעתה של רוסיה ועדיין מעוניינות מאוד לטפח עמה קשרים. דוגמה לכך היא הענקת העיטור הגבוה ללברוב באיחוד האמירויות. שנית, המעורבות הנמרצת של רוסיה באזור מתבלטת ביחס לגישה האמריקאית המסויגת יותר. מכירות הנשק לערב הסעודית ולאמירויות, שאושרו על ידי ממשל טראמפ, עדיין מתעכבות, 'חוק קיסר' האמריקאי מונע ממדינות המפרץ להשתתף בשיקום סוריה, ורבים מראשי האזור טרם שוחחו ישירות עם הנשיא ג'ו ביידן. שלישית, המפגש המשולש בין שרי החוץ של רוסיה, טורקיה וקטר, שהתקיים ב-11 במארס בדוחה, אותת על אודות רצון להרחיב את "יחסי ידיד-אויב" (frienemy) השוררים בין רוסיה לטורקיה, לזירה נוספת במזרח התיכון.

הביקור של לברוב במפרץ, הפגישה הנדירה שנערכה במוסקבה ב-15 במארס עם משלחת חיזבאללה מלבנון, פגישה בין לברוב לשר החוץ הישראלי, גבי אשכנזי, יומיים לאחר מכן, וביקורו הצפוי של השר הרוסי באיראן – כל אלה ממחישים את מורכבות מדיניות החוץ הרוסית באזור. אירועים אלה, וגם זימונו של שגריר רוסיה בוושינגטון להתייעצויות בקרמלין, מהווים הזדמנות חשובה לבחון את תפקידה של רוסיה במזרח התיכון בעת הזו. להלן יוצגו נקודות מבט שונות של חוקרים מארצות הברית, מישראל ומהעולם הערבי לגבי המעורבות הרוסית במזרח התיכון.

נקודת המבט האמריקאית

ד"ר אנה בורשצ'בסקיה היא עמיתה בכירה במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, המתמקדת בחקר גישת רוסיה למזרח התיכון. היא גם מחברת הספר העתיד לצאת לאור בקרוב:

המזרח התיכון היה מאז ומתמיד חלק מהבטן הרכה של רוסיה: רוסיה מעוניינת להתבסס בו, בעודה חותרת למלא תפקיד מפתח בפוליטיקה האירופית ולהשיג הכרה בה כמעצמה חשובה. מאז עלייתו הרשמית לשלטון במאי 2000 וכנראה גם לפני כן, ולדימיר פוטין פעל להשיב את רוסיה למזרח התיכון כחלק מתפיסתו את הפוליטיקה הבינלאומית בכלל ואת זו הרלוונטית למזרח התיכון בפרט כ'משחק סכום-אפס'. ההתערבות הצבאית שהוביל פוטין בסוריה, בספטמבר 2015, להגנה על הדיקטטור הסורי בשאר אל-אסד הפתיעה וזעזעה רבים, אולם הייתה תוצאה מתבקשת לשנים של חתירה כללית  להרתיע את המערב, המציג מדיניות הססנית.

בניגוד לברית המועצות לשעבר, פוטין טיפח וממשיך לטפח קשרים עם כל השחקנים המרכזיים גם כשהם מתנגדים זה לזה. גישה זו פרגמטית וגמישה יותר מהגישה האידיאולוגית של ברית המועצות, שסיווגה בבהירות את השחקנים לבעלי ברית ויריבים. האסטרטגיה של פוטין הצליחה במיוחד לאור האמביוולנטיות של המחויבויות המערבית לאזור. מוסקבה שומרת אם כן על יחסים טובים עם איראן ושלוחיה, עם ישראל ועם מדינות המפרץ (ולצדם שחקנים נוספים), כשהיא מצהירה בפני כל צד שביכולתה להשכין שלום. מוסקבה משתמשת בכל הכלים בארגז הכלים המדיני שלה כדי למנף בפרגמטיות לא רק כוחה הצבאי, אלא גם כוחות לא סדירים, מודיעין, סחר ועוצמה רכה.

פוטין תופס את המערב כחלש, במיוחד מאז שהנשיא ברק אובמה הציב קו אדום לסוריה ב-2013 אך לא אכף אותו, וכנראה משום כך חש די ביטחון להתערב צבאית בסוריה. האמביוולנטיות האמריקאית סייעה לפוטין לסלול לעצמו נתיבי חדירה לאזור. פוטין גם אינו מחפש יציבות אמיתית - להפך, רמה מסוימת של חוסר יציבות אך תעזור לו לשמור על עמדת השליטה.

סוריה עומדת במוקד פעילות הקרמלין, ופוטין משתמש בה כקרש קפיצה להקרנת כוח בכל האזור. מבחינה צבאית, רוסיה הרי מתכננת להישאר בסוריה למשך ארבעים ותשע השנים הבאות לפחות, כך לפי ההסכם שגובש בין מוסקבה לדמשק. בתקופה זו מוסקבה תמשיך לנקוט צעדים מעשיים בשטח כדי להתחרות על ההשפעה בסוריה ולקדם את התוצאה המועדפת מבחינתה. מיקומה האסטרטגי של סוריה במזרח הים התיכון מאפשר לרוסיה להקרין כוח לאגף הדרומי של נאט"ו, ובאופן רחב יותר לדרום אירופה, וכן לאפריקה. בהקשר זה, לוב העשירה בנפט והממוקמת אסטרטגית היא הצעד ההגיוני הבא (כפי שכתבה החתומה על פרק זה בתחילת 2017). ואכן, הפעילות הרוסית שם בשנים האחרונות הפכה גלויה יותר, הן בחזית הדיפלומטית (שכן מוסקבה רוצה למצב עצמה כמתווכת), והן בעקבות פריסה גלויה ונרחבת יותר של מה שמכונה "חברות צבאיות פרטיות", דוגמת קבוצת וגנר. אין ביטוי ברור יותר לאינטרסים של מוסקבה מאשר גילוי האנדרטה של הפטרון הקדוש של צבא רוסיה, הנסיך אלכסנדר נבסקי, שנערכה לאחרונה בבסיס האווירי הרוסי חמימים שבסוריה. האנדרטה ממחישה את המחויבות הרוסית, הסמלית והמעשית כאחת, ולסמליות יש ערך גם במזרח התיכון וגם ברוסיה.

האינטרסים של מוסקבה הם בעיקר גיאופוליטיים, אך בנוסף לממדים תרבותיים ודתיים קיים גם היבט מסחרי הנוגע בעיקר לאנרגיה ומכירות נשק. למרות שפוטין פועל לבניית קשרים עם כולם - איזון שלא פשוט לשמור עליו - הכף עדיין נוטה לטובת הכוחות האנטי-אמריקאיים, איראן ושלוחיה וכן אסד.

ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ו ביידן טרם הודיעה מהי מדיניותה בסוריה, אך סביר להניח שדמשק לא תהיה בראש סדר העדיפויות האמריקאי - מצב שרק ימשיך לסייע לפוטין. פרטים רבים עדיין אינם ברורים, אולם במבט רחב, נראה שארצות הברית ממשיכה לזנוח את המזרח התיכון לטובת תחרות בין-מעצמתית מול סין ורוסיה באזורים אחרים. בניגוד לכך, מוסקבה רואה במזרח התיכון זירה עיקרית לדו-קרב. אם מגמה זו תימשך, רוסיה תשמר את שיתוף הפעולה העמוק שלה עם איראן ושלוחיה, ובסופו של דבר תהיה בעלת הכוח להכתיב את עתידה של סוריה. מצב זה עשוי להוביל להתעוררות גלויה יותר של ציר רוסיה-איראן-אסד, שתשנה את המזרח התיכון כך שתיווצרנה בו יותר נקודות תורפה למערב ובעלי בריתו, הן באזור והן באירופה. תרחיש מעין זה עלול לפגוע בארצות הברית במובן התחרות המקיפה יותר בינה לבין סין ורוסיה.

נקודת המבט הישראלית

סא"ל (בדימוס) דניאל ראקוב הוא עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, ומתמקד בעיקר במדיניות הרוסית במזרח התיכון ובתחרות בין מעצמות גדולות באזור.

ישראל תופסת את עצמה כחלק מהמחנה המערבי וכבעלת ברית קרובה של ארצות הברית במזרח התיכון, אולם היא אינה רואה ברוסיה אויב: ישראל ורוסיה אינן רואות עין בעין בנושאי ליבה רבים במדיניות המזרח התיכון שלהן, אך מעדיפות להתמקד בסוגיות עליהן ניתן להסכים. מיליון אזרחים דוברי רוסית שעלו לישראל לאחר התפרקות ברית המועצות תרמו לקשר החזק שהתפתח בין העם הישראלי לרוסי, כולל שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי. הנרטיבים האסטרטגיים הלאומיים של שתי המדינות שלובים זה בזה. הישראלים מוקירים את התפקיד הסובייטי-רוסי בתבוסה של גרמניה הנאצית ובעצירת השמדת היהודים. הקרמלין מצדו מעריך את הקול הברור שהישראלים משמיעים בעניין זה, שכן בראייתו, הדבר מעניק לגיטימציה למעמד הבינלאומי האקסקלוסיבי שהניצחון במלחמת העולם השנייה מעניק לרוסיה (למרות שתפקידה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה הוא כיום נושא שנוי במחלוקת בין מוסקבה למדינות מזרח אירופה).

ישראל נקטה עמדה זהירה סביב המשבר בין רוסיה למערב בעקבות סיפוח קרים ב-2014, לא גינתה את רוסיה ולא הצטרפה לסנקציות נגדה, וכן המשיכה לקיים פגישות רמות דרג עם בכירים רוסים. הנשיא ולדימיר פוטין מעריך מאוד את עמדת ראש הממשלה בנימין נתניהו בהקשר זה, לעומת הסנקציות וצמצום שיח מדיני, שהוא חווה מרוב הבירות הפרו-מערביות האחרות.

החלטת ​​רוסיה ב-2015 להתערב רשמית במלחמת האזרחים בסוריה יצרה מבחינת ישראל סביבה אסטרטגית ומבצעית חדשה. התפתחות זו גם עשתה את הזירה הסורית לסוגיה הבילטרלית החשובה ביותר בין ירושלים למוסקבה. נוצרה נוכחות קבועה של כוחות רוסיים בגבולה הצפוני של ישראל ברמת הגולן, כאשר צה"ל חותר למנוע שם התבססות צבאית ארוכת טווח של משמרות המהפכה של איראן ושלוחיה.

למרות שרוסיה תומכת במשטר אסד ונלחמת לצד איראן וחיזבאללה למען תכלית זו, הם אינם תומכים בפעילותם התוקפנית של גורמים אלה נגד ישראל. ירושלים מעריכה את הניטרליות היחסית של מוסקבה ואת העלמת העין שלה מהתקיפות ישראליות נגד מטרות איראניות בשטח סוריה. גם מוסקבה וגם ירושלים מעוניינות להפחית את הסכנה להתנגשות ישירה בין כוחות הצבא שלהן, כפי שאירע ב-2018, אז ההגנה האווירית הסורית הפילה בטעות מטוס סיור רוסי ובו 15 קצינים, בעקבות תקיפה אווירית ישראלית. רוסיה האשימה את ישראל באחריות לתקרית זו, שהובילה למשבר משמעותי ביחסים בין הצדדים.

הקשרים בין ישראל לרוסיה עשויים להיראות כלפי חוץ כשותפות קרובה, אך ראייה כזו מתעלמת מהמחלוקות העמוקות השוררות בין המדינות לגבי עתידה של סוריה, סוגיית הגרעין האיראני, מכירות הנשק הרוסי באזור והנושא הפלסטיני. אף שישראל לא ויתרה לחלוטין על התקווה כי המנופים שיש למוסקבה על אסד יסייעו להוצאת הכוחות איראנים מסוריה, היא דוגלת בהסתמכות עצמית ותומכת בנוכחות צבאית אמריקאית בסוריה. בנוסף, ישראל רואה ברוסיה כמגנה יתר על המידה על צעדי הסלמה שנוקטת איראן להעשרת אורניום ובתרומת הרוסים להסרת אמברגו הנשק מעליה (שכן התעשייה הצבאית הרוסית מעוניינת לשמור על נתח השוק שלה באיראן). בנוסף, ירושלים אינה מעוניינת בתיווכה של מוסקבה מול הפלסטינים ונוטה להתחשב בהקשר זה בעיקר בעמדה האמריקאית.

האינטרס המרכזי של ישראל לשמור על קשר חזק ושיתוף פעולה ביטחוני עם ארצות הברית מייצר חסם על עומק קשריה עם רוסיה. אולם, ההנהגה הישראלית מכירה בכך שמעורבות פומבית פעילה עם הנשיא פוטין תסייע לישראל לשמור על חופש הפעולה שלה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה.

נקודת המבט הערבית

ראאד ווג'יה הוא חוקר בכיר במרכז המדיניות האמירתי באבו דאבי.

המדיניות הרוסית הנוכחית באזור מתבססת על שתי הנחות: (1) הפוליטיקה העולמית בארבע השנים הקרובות תהיה כאוטית ובלתי צפויה; (2) אמונה כי ארצות הברית חותרת לצמצם את נוכחותה במזרח התיכון. אף שממשל ביידן בוחן עדיין את גישת מדיניות החוץ של וושינגטון, רוסיה סוברת כי התהליך עתיד לצמצם את ההתמקדות האמריקאית במזרח התיכון. שתי ההנחות הללו צפויות לספק למוסקבה הזדמנות להרחיב את נוכחותה ולהעצים את חשיבות תפקידה באזור.

למוסקבה אין כל אשליות בנוגע להחלפת וושינגטון באזור. אפשרות כזו אינה על סדר היום של הקרמלין, המודע היטב לכך שזו שאיפה בלתי ריאלית. במקום זאת, רוסיה מעוניינת למלא את הוואקום שהשאירו גורמים אחרים. זו תמצית מדיניות החוץ הרוסית בשנים האחרונות. גישה זו מסבירה את נטיית מוסקבה, הניכרת בשנים האחרונות, להרחיב באופן יזום את הנוכחות הצבאית הרוסית במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אין מדובר רק בסוריה, אם כי דמשק היא ללא ספק העדיפות של רוסיה באזור וזאת משום שהישגיה שם אינם ניתנים להחלפה או או לשיעתוק במקום אחר באזור. רוסיה גם הגיעה להסכם עם מצרים לגבי הקמת אזור תעשייה רוסי במזרח פורט סעיד, ולהסכם נוסף עם סודאן על הקמת מרכז תמיכה לוגיסטי לצי שלה בפורט סודאן. לרוסיה יש גם מעורבות צבאית עקיפה בלוב דרך קבוצת וגנר – "חברה צבאית פרטית", המציעה את שירותיה בקבלנות.

המלחמה בסוריה יצרה מציאות חדשה למדינות ערב. כעת יש להן שכנה אזורית חדשה בסוריה, עם נוכחות צבאית ארוכת טווח, וכן מעורבות משמעותית עם איראן וטורקיה. העמדה הכמעט קולקטיבית של האזור הערבי, במקביל להכרה בכך שטווח האינטרסים הרוסיים התרחב משמעותית, היא להיצמד לדין הבינלאומי. גישה זו אינה מוגבלת רק למדינות המפרץ הערבי, אלא לכלל האזור הערבי, מצפון אפריקה ועד הלבנט (למעט סוריה). כך למשל, אף לא אחת ממדינות ערב הכירה בסיפוח חצי-האי קרים על ידי רוסיה. בה בעת, מדינות ערב לא היו מעורבות במשטר הסנקציות החד-צדדיות שהוטל על רוסיה.

השפעתה של פעילות רוסיה באזור היא רבה, ובכלל זאת האופן שבו האזור מעצב את יחסיה עם המעצמות הגדולות. ראשית, לרוסיה אין אסטרטגיה מקיפה לטיפול בסוגיות האזוריות. האמצעים שנוקטת מוסקבה מבוססים על מהלכים טקטיים להגברת נוכחותה. שלא כמו סין למשל, רוסיה אינה מתאפיינת ב"עוצמה רכה" וחסרים לה מנגנונים למשיכת השקעות. במקום זאת, מוסקבה מעוניינת למשוך השקעות מוגבלות על מנת להתמודד עם משטר הסנקציות שהוטל עליה.

שנית, נראה שרוסיה מעוניינת יותר להיות מעורבת בניהול משברים מאשר בפתרונם. מכאן, שלמוסקבה אין עניין לעסוק במהות המשבר, אלא רק לבחון אותו דרך השפעתו על יחסיה עם יתר הגורמים המעורבים. רוסיה אינה מוכנה או אינה מסוגלת לעזור במציאת פתרונות לבעיות. במקום זאת, היא מציעה הצעות שישאירו אותה מעורבת בדיאלוגים. דוגמאות לכך: הצעת ועידת שלום בינלאומית או החייאת "הרביעיה הבינ"ל" לתהליך השלום במזרח התיכון; הצעה להקמת מנגנון ביטחון משותף במפרץ; ומתן חסות לשיחות בין הצדדים היריבים בלוב.

בנוסף, נוצר קשר דיאלקטי בין המאמצים של ארצות הברית ואירופה לחדור למה שרוסיה תופסת כמרחב ההשפעה שלה לבין נוכחותה במזרח התיכון. ככל שנאט"ו מתרחבת מזרחה על ידי שילוב מדינות חברות חדשות מבין מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ובכלל זאת עידוד לכאורה ל"מהפכות צבע" בסביבתה של רוסיה, כך מוסקבה הופכת מעורבת יותר במזרח התיכון.

ולבסוף, התנהלותה של מוסקבה מושפעת ממגמות במדיניות החוץ של ארצות הברית. במילים אחרות, בניגוד לאצות הברית, הלוחצת על בעלות בריתה במזרח התיכון בנושאי זכויות אדם, רוסיה מפגינה יתר גמישות בעניין זה ואינה מציבה תנאים לצדדים המבקשים לרכוש נשק או לשפר את יכולותיהם הצבאיות. במובן זה, רוסיה ממנפת מגמות מדיניות לטובתה ומחזקת את סיכוייה להיות שחקנית פעילה במזרח התיכון, אך לא כבעלת ברית שיכולה להחליף את ארצות הברית באזור.

מסקנות

נקודות המבט השונות שהוצגו מלמדות על הניואנסים בתפקיד שממלאת רוסיה באזור. השונות הפנימית הרבה של המזרח התיכון, על אזורי המשנה שבו, למשל מבחינת הפיתוח הכלכלי, שאיפות המנהיגים המקומיים וסדרי העדיפויות הביטחוניים - ואלה רק דוגמאות מעטות – יוצרת שפע של הזדמנויות להשפעה הרוסית אך גם אתגרים מורכבים. רוסיה מודעת לאילוצים החומריים שלה, במיוחד בהשוואה לארצות הברית ולסין. עם זאת, היא חשה את המשיכה הבלתי נמנעת של ה- derzhavnost - התחושה של זכותה למעמד של מעצמה גדולה. יחסי הגומלין בין ההקשרים האזוריים והאנדוגניים הללו מלמדים על פוטנציאל העימות בין המעצמות הגדולות, אך באותה מעידה על מקום לשיתוף פעולה בסוגיות נבחרות. באילו נושאים יש הסיכוי הרב ביותר לשיתופי פעולה? היכן שורר הפער הגדול ביותר בין המעצמות הגדולות סביב המזרח התיכון? באיזו מידה יכולות מדינות המזרח התיכון לפעול באופן עצמאי? או שמא נגזר על האזור להיות נתון בידי כוחות חיצוניים? בחודשים הקרובים נבחן לעומק את השאלות הללו לצד נוספות, במסגרת קבוצת העבודה המשותפת.

* ד"ר לי-צ'ן סים ערכה מאמר זה וכתבה את המבוא והמסקנות. ד"ר סים היא מרצה בכירה באוניברסיטת ח'ליפה באיחוד האמירויות.

_______________

[1] המאמר פורסם ב-21 באפריל 2021 באתר "המועצה האטלנטית", ומתפרסם במכון למחקרי ביטחון לאומי בעברית, בתוספת שינויי נוסח מעטים לצורך הבהרה.