פרסומים

אוסף המאמרים המיוחד המוגש כאן מוקדש להיבטים מדיניים שונים של סוגיית איראן. את המאמרים חיברו מומחים מאירופה, מארה"ב ומישראל, ופרסומם הוא פרי שיתוף פעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי לבין קרן קונראד אדנאואר ישראל. במסגרת של קבוצת עבודה בינלאומית. את מאמר הפתיחה כתבתי אני בהיותי אחת מהמארגנים של קבוצת העבודה הבינלאומית ועורכת הקובץ.

איראן ניצבת בתחילתה של השנה החדשה לאחר אחת התקופות הקשות שידעה הרפובליקה האסלאמית. בתחילת השנה הקודמת התמודדה איראן עם ההשלכות של חיסול סולימאני, עם הפלת המטוס האוקראיני ועם המהומות שפרצו בעקבות הפלת המטוס; בהמשך נאלצה איראן להתמודד עם התפרצות מגפת הקורונה, שהייתה בתחומה החמורה ביותר במזרח התיכון, ולכך נוספו חיסולו של ראש תוכנית הנשק, פחריז'אדה, והסכמי הנורמליזציה של ישראל עם האמירויות ועם בחריין. כל אלה התרחשו על רקע מצב כלכלי חמור וקיטוב פוליטי עמוק.

האיחוד האירופי בכללו וכן מדינות מסוימות בתוך האיחוד שמים את מבטחם בשיפור שיגיע ביחסים עם ארה"ב בתקופת שלטונו של הנשיא ה־ 46 , ג'ו ביידן. המאבק במגפת הקורונה המשתוללת ובמפגעים הפחות בולטים — אך המזיקים לא פחות — של שינויי האקלים נמצא בראש סדר היום. נוכח היקף האתגר מעניין להיווכח כי פיתוח גישה משותפת חדשה אל מול איראן נמצא גם הוא בראש הרשימה. כדי לעמוד בכך מתכוונים שני הצדדים להתבסס על הסכם הגרעין של 2015 , בשאיפה לכלול סוגיות ביטחון אזוריות בכל הסכם מחודש.

שנת 2021 תביא את טהראן לצומת דרכים שייאלץ אותה לבחור בין המשך המדיניות של התנגדות לבין חישוב מסלול מחדש. בחירתו של ג'ו ביידן מעניקה לאיראן סיכוי ייחודי לבחון מחדש את מדיניות הפנים שלה וכן את מדיניותה הכלכלית, האזורית והבינלאומית. לאחר ארבע שנים מפרכות של סנקציות ושל לחץ בלתי פוסק שהפעיל ממשל טראמפ, לטהראן יש עכשיו אפשרות לנהל שלושה משברים הכרוכים זה בזה ומשפיעים על היציבות ברפובליקה האסלאמית: הצטברות המתחים הבינלאומיים, הפגיעה הכלכלית והיריבות הפנימית בין הפלגים. הפחתת הלחץ בזירות האלה נחוצה גם כדי לטפל בסוגיה הגדולה והקריטית ביותר: העברת שלטונו של המנהיג העליון ליורשו.

מאז פרישתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מהסכם הגרעין עם איראן במאי 2018 ההנחה הייתה שהמדיניות של ארה"ב כלפי טהראן תהיה תלויה בתוצאות הבחירות לנשיאות ב־ 2020 . לפי ההנחה הזאת, כהונה שנייה של טראמפ פירושה היה המשכה של מדיניות ה"מקסימום לחץ", ואילו בחירתו של סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן פירושה היה סיום של הפעלת הלחץ וחזרתה של ארה"ב להסכם הגרעין, ששמו הרשמי הוא תוכנית הפעולה המשותפת.

ב־ 13 בפברואר 2019 פירסם מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי, "מסר חשוב ואסטרטגי" לציון יום השנה ה־ 40 למהפכה האסלאמית. במסר פירט ח'אמנהאי את הישגי המהפכה והציג מפת דרכים לקראת מימוש "השלב השני" בדרכה של המהפכה. בהתייחסות למדיניות החוץ ציין ח'אמנהאי כי הזירה הבינלאומית ניצבת בפני "התעוררות אסלאמית", המתבססת על מודל ההתנגדות לדומיננטיות האמריקנית והציונית, וכי ארה"ב ובעלות בריתה נכשלו בשעה שאיראן הרחיבה את נוכחותה באזור. הוא הדגיש כי שום בעיה עם ארה"ב אינה ניתנת לפתרון וכי משא ומתן עימה לא יישא כל פרי, למעט נזק חומרי ומוסרי. במידה מסוימת ניתן לראות במפת הדרכים הזאת את צוואתו פוליטית של ח'אמנהאי בן ה־ 82 המתקרב לשלהי כהונתו, והיא מעידה על נחישותו לשמר את ערכי המהפכה דווקא נוכח האתגרים המשמעותיים שבפניהם ניצבת הרפובליקה האסלאמית מבית ומחוץ.

מדינות המפרץ הערבי, ובעיקר ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, חשו נפגעות מכך שממשל אובמה ומדינות אחרות מקבוצת ה- P5+1, לא שמו על השולחן את התנהגותה האזורית של איראן כאשר חתמו עימה על הסכם הגרעין ב־ 2015 . אף שחשו הקלה במהלך נשיאות טראמפ, בייחוד כאשר ב־ 2018 הוציא את ארה"ב מההסכם, חששותיהן חזרו עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן וכוונתו לשוב להסכם. יחד עם זאת, הסביבה השתנתה בצורה ניכרת מאז 2015 , וניתן לטעון שהן במצב טוב יותר כעת לשכנע את מדינות ה- P5+1 לטפל בבעיה האזורית, בהנחה שהנשיא ביידן ימלא את הבטחת הבחירות שלו.

עם החתימה על הסכם הגרעין ועם קבלתה פה אחד של החלטת מועצת הביטחון 2231, אשר אישרה את ההסכם, שינו ארה"ב והאיחוד האירופי את גישתם האסטרטגית כלפי הגבלתה של תוכנית הגרעין האיראנית. כתוצאה מכך פעלו הסנקציות האמריקניות והאירופיות על איראן במקביל והשפיעו על שני תחומי השיפוט באופן מתואם.

למעט פרק הזמן שבין 2003 ל־ 2005 הלכו האירופים — ובכללם הצרפתים — אחרי ארה"ב בכל הנוגע למדיניות החוץ כלפי איראן, ואין זה משנה אם מדובר היה בממשלים אמריקניים דמוקרטיים או רפובליקניים. המיתוס שלפיו אירופה הובילה את המשא ומתן על הגרעין האיראני, וכי הוא התנהל ללא הפרעה בשנים 2015-2003 , הוא במידה רבה תוצר של גורמים דיפלומטיים במשרד החוץ הצרפתי ששיכתבו את ההיסטוריה. מטרתם בבניית המיתוס הייתה להמעיט מחשיבות העמדה הנוקשה שנקטה צרפת בנושא הגרעין האיראני לפני שהושג הסכם הגרעין של .2015 ה"טרויקה" האירופית אכן מילאה תפקיד דיפלומטי מרכזי בין 2003 ל־ 2005 , בשלב הראשוני של בינאום סוגיית הגרעין האיראני, אולם את הקו האסטרטגי של המערב הכתיבה מאז ומתמיד וושינגטון, למרות יוזמה דיפלומטית אירופית עצמאית סמלית ולמרות העובדה שאירופה הובילה את המסגרת המנהלית. ואכן, מסיבות הקשורות להיעדר ריבונות כלכלית אירופית ולסירובם של האירופים ליישם מדיניות שהיא באמת מנותקת מוושינגטון בנושא הגרעין האיראני, השנים 2007-2005 מתאפיינות בכך שהיו הפעם האחרונה שבה הציגה אירופה חלופה משלה כדי לפתור את בעיית הגרעין האיראני.