רז צימט

יותר מחודשיים לאחר פרוץ מלחמת "שאגת הארי" ניצבת הרפובליקה האסלאמית עם פגיעות ניכרות והנהגה חדשה, אך לזכותה גם הישגים מסוימים וביניהם שרידות מול מתקפה אמריקאית-ישראלית וניצול מנופי לחץ שנוצרו במהלך הלחימה, לרבות תקיפות נגד מדינות המפרץ וסגירת מצר הורמוז. אף שמוקדם להעריך את השלכות המלחמה, שבשלב זה כלל לא ברור האם הסתיימה, כבר ניתן לזהות מגמות בולטות בשישה תחומים מרכזיים: הזירה הפנים-איראנית; תוכנית הגרעין; מערך הטילים; רשת השלוחים האזורית; מעמדה של איראן בסדר האזורי; ואיראן בזירה הגלובלית. תובנות בהקשרים אלה נועדו לשמש בסיס לניתוח המשך ההתפתחויות בחודשים הקרובים, לאחר שישקע אבק המלחמה ויתבהרו השלכותיה. לפי שעה, הסטטוס-קוו הנוכחי ("לא מלחמה, לא שלום"), הכולל את סגירת מצר הורמוז לצד מצור ימי אמריקאי, נותר בלתי יציב וספק אם יוכל להימשך לאורך זמן. מבחינת ישראל, המשמעות היא שאיראן ממשיכה לשמר יכולות גרעיניות ולשקם את מערך הטילים, מה שמגביר את הסיכון לפריצה לנשק גרעיני ולחידוש הלחימה בתנאים קשים יותר. על רקע זה ניצבת ישראל בפני שאלה יסודית: האם עליה להמשיך ולחתור לפתרון הבעיה האיראנית באמצעות הכרעה, שספק רב אם ניתן להשיגה (במיוחד ללא השתתפות פעילה מצד ארצות הברית), או לאמץ מדיניות של "ניהול סכסוך" באמצעות אכיפה מזדמנת עד לשינוי פוליטי באיראן.

אמנם בימים אלה אנו בעיצומה של מלחמה ואיננו יודעים עדיין כיצד תסתיים, אך יוזמת המשא ומתן האמריקאית, שעשויה להביא את המערכה לסיום, מחייבת הגדרה ברורה של האינטרס הישראלי בתחום פרויקט הגרעין האיראני. סיום מלחמת "שאגת הארי" יציב את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית מול מציאות אסטרטגית חדשה ביחס לאיראן. המשטר בטהראן, בהנחה שישרוד את המלחמה, אשר עבר טראומה מערכתית ופגיעה בצמרת ההנהגה, עשוי לאמץ דוקטרינת ביטחון לאומי הנשענת על נשק גרעיני כיכולת הרתעה קיומית יחידה. בנסיבות אלה, יש לוודא כי הוא נעדר כל יכולת גרעינית העלולה להוות בסיס לתוכנית גרעין צבאית. בנייר זה נטען כי המודלים הקודמים של "ניהול הסיכון" (דוגמת ה-JCPOA) אינם רלוונטיים עוד. לכן על ישראל להתעקש על פירוק מוחלט של תשתיות העשרת האורניום והיכולות הטכנולוגיות הרלוונטיות, כתנאי הכרחי לסיום המלחמה – בין אם בנתיב המדיני ובין אם בנתיב הצבאי.

מפה אינטראקטיבית זו מציגה את פריסת הנכסים הצבאיים של ארה"ב ושחקנים רלוונטיים נוספים באזור. ההיערכות הנוכחית של ארה"ב משדרת הרתעה ומוכנות לפעולות צבאיות התקפיות, תוך שיקוף העדפה ברורה להימנעות מעימות ממושך. בשילוב עם פעילות מודיעין, מעקב וסיור (ISR) מוגברים ואיתותים דיפלומטיים, תצורה זו תומכת בדיפלומטיה כופה, אך גם מגבירה את הסיכון להסלמה כתוצאה מחישוב שגוי בזירה נפיצה ממילא. המפה מתעדכנת באופן שוטף ובדיוק רב ככל האפשר, בהתבסס על הערכות מודיעין ממקורות גלויים (OSINT) ודיווחים בתקשורת.

האם הרפורמיסטים באיראן הם התשובה למחפשי החלופה לשלטון האייתולות?

גם אם יעלה בידו של המשטר להתגבר באופן זמני על המשבר הנוכחי, ניתן להעריך כי כחצי מאה לאחר המהפכה, הרפובליקה האיראנית השנייה מתקרבת לקיצה ההיסטורי. כיצד עשויה להיראות הרפובליקה השלישית?

משלהי שנת 2024 נשמעת ביקורת גוברת מצד חוגים אולטרה-שמרניים ומהפכניים ברפובליקה האסלאמית בסוגיות מדיניות פנים וחוץ. עיקר הביקורת הופנתה להימנעות איראן מתגובה לתקיפה הישראלית ב-26 באוקטובר 2024, לכישלונות האיראניים בסוריה על רקע קריסת משטר אסד ולהחלטה לעכב את מימוש חוק הרעלה, שנועד להחריף את הענישה על הפרת קוד הלבוש האסלאמי. אף כי חילוקי דעות ומאבקי כוחות בין הזרמים הפוליטיים המרכזיים באיראן הם מאפיין קבוע במערכת האיראנית, מחאת הקבוצות הרדיקליות מעוררת עניין ציבורי ופוליטי מיוחד. זאת בעיקר לנוכח העובדה שהיא נסבה סביב החלטות שאינן באחריותה הבלעדית של הממשלה ואשר התקבלו בידי מוסדות פוליטיים הכפופים ישירות למנהיג איראן, ובראשם המועצה העליונה לביטחון לאומי. לפיכך, חוגים במחנה השמרני מביעים חשש כי קריאת התיגר מצד הרדיקלים על מדיניות השלטונות עלולה לא רק לערער אף יותר את הלכידות החברתית אלא גם לפגוע בלכידות האליטה השלטונית. גם אם אין בביקורת הגוברת מצד הרדיקלים על מדיניות המשטר משום איום מיידי ומשמעותי על לכידות האליטה הפוליטית והביטחונית באיראן, היא עלולה לערער את בסיס התמיכה האידאולוגי של המשטר ולהקשות עליו להתמודד לאורך זמן עם איומים משמעותיים יותר על יציבותו.