סדר היום הציבורי בישראל בעת האחרונה עוסק במגוון סוגיות ביטחוניות: הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן, דו"ח ועדת לוקר ותקציב הביטחון, האפשרות לחידוש המשא ומתן הישראלי-פלסטיני והטרור המתגבר. סוגיות אלה עולות תדיר בשיח הציבורי בישראל, אך נשאלת השאלה אם השיח שמתקיים אודותיהם, כמו גם על סוגיות ביטחוניות אחרות, מאפשר דיון פתוח הבוחן אותן ממספר נקודות מבט? כנס שהתקיים ב-INSS תחת הכותרת "הבניית מושג הביטחון במשא ומתן עם הפלסטינים" עשוי ללמד משהו על האופן בו מתקיים שיח ציבורי בישראל בסוגיות ביטחון.

יש להקדים ולומר כי העמדה התיאורטית שהובלעה בכותרת הכנס נוגעת לתיאוריית ההבניה החברתית. תיאוריה זו חושפת את התהליכים הפועלים בהתנהגות החברתית-תרבותית של בני אדם המתרחשת באינטראקציה ביניהם. על פיה לתופעות, לאירועים ולמושגים סביבנו אין קיום עצמאי אלא בכפוף למשמעות שאנו נותנים להם. משמעות זו יוצרת "מציאות" ולכן קובעת את אופן פעולתנו. ובהשאלה לנושא הנדון בכנס, אופן הבניית המושג "ביטחון" בחברה הישראלית מוביל לפירוש "המציאות" הביטחונית הישראלית באופן מסוים שאינו מאפשר לדון בסוגיות בנושאי ביטחון בצורה מורכבת. באופן זה קשה לצאת מן המבוי הסתום בו נמצאת החברה הישראלית – בין אם במשא ומתן מול הפלסטינים ובין אם בנושאים יום-יומיים כמו ביטחון אישי.

לא על הפחד לבדו
עורך הדין ג'ואד בולוס, אחד הדוברים בכנס, טען כי בהקשר הישראלי ביטחון מוגדר כעניין של תחושה. הצמדת שם העצם "תחושה" למושג "ביטחון" יוצרת את הביטוי "תחושת ביטחון" אשר הופך לביטוי פרוץ לתוכו כל אישה ואיש יכולים לצקת משמעויות אישיות ולעיתים רגשיות. אולם בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני הפרשנות הציבורית הניתנת לרבות מהסוגיות המובנות והמוגדרות כביטחוניות מבוססת לרוב על שיח שמושרשים בו פחד ואיומים.

הבניית שיח המבוסס על פחד נובעת מאופי האיומים הקיימים באזור כלפי ישראל: סוגיית הגרעין האיראני, 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש), חזבאללה, חמאס, קמפיין הדה-לגיטימציה של הרשות הפלסטינית ועוד. רטוריקה של פחד מסבירה סיטואציות מורכבות כגון אלה באופן פשטני למדי. המסר הפשטני אף מצייר מציאות דיכוטומית וקלה להבנה: אני, הטוב והצודק, מאוים על ידי גורם "אחר", רע. פרשנות שכזאת מאפשרת לציבור לפרש את ה"מציאות" בערכים מוחלטים של רדיפה והשמדה ולכן מקלה על גיוס תמיכה ציבורית בכל צעד מדיני שכותרתו: "אנחנו נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". כלומר, מדיניות שמאיימת על האיומים בשם הרצון הטבעי והצודק להיאבק בפחד המשותף כעם וכחברה. במובן זה הפחד הופך למתווך פרשני (interpretative mediator) לענייני ביטחון.

השימוש ברטוריקה של פחד והפנייה ללב ההמונים באמצעות רגש בענייני ביטחון מאפשרת להמשיג מסרים פוליטיים שונים באמצעות אסטרטגיות של מיתוג המאופיינות במסר פשוט שאין מאחוריו הסבר מורכב ורציונאלי. מסרים מעין אלה נשמעים כמו סלוגן שיווקי מסוג "פצצה או הפצצה" או ביטויים כמו "אנחנו נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". אולם, מרבית השיח על סוגיות ביטחוניות וגיאופוליטיות אינו יכול להתקיים במסגרת כזאת מכיוון שסוגיה ביטחונית מעצם הגדרתה מורכבת מפרמטרים רבים שמרבית הציבור אינו מודע לקיומם ואינו יודע להעריך את המשמעויות של כל אחת מהן. יתרה מכך, מסר המבוסס על פחד מתמקד לרוב בפרשנות רגעית ואינו מאפשר לשיח הציבורי לנוע לעבר חיפוש פתרונות ארוכי טווח, יצירתיים ואפקטיביים, לאיומים השונים.

האתגר שבשיח
המנגנון ההבנייתי שעומד בבסיס המונח "תחושת ביטחון" מגביל את השיח הציבורי ולכן מקשה לקיים דיון חף מסיסמאות בסוגיות ביטחוניות. שינוי המצב הקיים מעמיד שני אתגרים: האחד כרוך בהצגת תמונת מצב מורכבת, נגישה ו"בגובה העיניים". כזו המכירה בפחדים הטמונים באיומים ביטחוניים מחד גיסא ומקדמת דיון על מורכבות הבעיות ועל הדרכים לפתרונן מאידך גיסא. אחרי הכול, קל יותר לסכם את הסכם הגרעין במשפט "הסכם רע ליהודים" מאשר לקיים דיון על הסעיפים הבעייתיים של מנגנון הפיקוח הנפרשים לאורך ההסכם. האתגר השני טמון בצורך לנתק בין המושג "ביטחון" למושג "תחושה". ניתוק שכזה יקדם פרשנות רציונאלית יותר שתסייע להתמודד עם המציאות המורכבת של סוגיות ביטחוניות.

התמודדות עם אתגרים אלו תסייע לקדם שיח ציבורי פתוח בסוגיות ביטחוניות שמכיל ומקבל בתוכו מגוון דעות בהשוואה לשיח הקיים כיום על סוגיות ביטחוניות. התהליך אינו פשוט אך הכרחי.