צבא ואסטרטגיה

תשומת הלב לרצועת עזה צפויה להתחדש ככל שתדעך המערכה עם איראן. חמאס מנצל בינתיים את הוואקום האסטרטגי לשיקום שלטונו ויכולותיו הצבאיות, בעוד מתווה טראמפ תקוע ו"מועצת השלום" מתקשה מקצועית, תפעולית ותקציבית לקדם את יעדיה המוצהרים. סוגיית הפירוז נותרת לכודה בין דרישת ישראל לפירוק מלא ומיידי של חמאס מנשקו לבין משיכת הזמן של הארגון. בפני ישראל שלוש חלופות עיקריות: (1) חידוש המאמץ ליישום מלא של מתווה טראמפ בכל הרצועה, הכרוך בסיכון ל"פירוז מדומה" ותלוי בהסכמת חמאס; (2) חלופה דיפרנציאלית, שתתחיל בשיקום אזורים שטוהרו מחמאס ותמשיך בשחיקתו באזורים שבשליטתו, אך זו חשופה לשיבוש אלים ולהנצחת חלוקת הרצועה; (3) חזרה למלחמה ולכיבוש הרצועה, הכרוכים במחירים צבאיים, כלכליים ומדיניים כבדים ביותר לישראל. ההמלצה המרכזית היא להימנע מהמשך הסטטוס-קוו, שמבסס את שלטון חמאס, ולאמץ גישה יוזמת: תחילה לאפשר את יישום מתווה מלאדנוב של פירוז מדורג - נשק כבד תחילה, תוך תיאום מראש עם ממשל טראמפ לגבי המצבים שיצדיקו הפעלת כוח ישראלית. אם חמאס יערים קשיים, לעבור ליישום חלופה דיפרנציאלית: כניסת ועדה אזרחית ומשטרה פלסטינית לאזורים "ירוקים" שטוהרו מחמאס (עם אחריות ביטחונית ישראלית גוברת במודל איו"ש); במקביל, גריעת יכולות ושחיקת משילות חמאס ב"אזור האדום" ואף כרסום הדרגתי בשטחי השליטה שלו. חלופת חזרה למלחמה וכיבוש צבאי צריכה להישמר כחלופת גיבוי אחרונה בלבד, כשיישומה מותנה בגיבוש מראש של אסטרטגיית יציאה והימצאות כתובת אפקטיבית להעברת האחריות האזרחית לידיה.

“שאגת הארי”, המלחמה עם איראן ושלוחיה, טרם הסתיימה. אף שתמונת הסיום אינה ברורה והתמונה הנוכחית עשויה להשתנות בקרוב, מאפייניה הייחודיים של המערכה מאפשרים עצירה לניתוח ביניים. זוהי המלחמה הרחבה ביותר שהתנהלה במזרח התיכון מאז מלחמת המפרץ השנייה, והראשונה שבה ישראל נלחמת כשותפה פעילה בקואליציה עם ארצות הברית. השלכותיה הגלובליות טרם התבהרו במלואן, אך ברור כבר עתה שיש לה משמעויות כבדות משקל למדינות המפרץ, לשוק האנרגיה העולמי, למעמד ישראל בעולם ולתחרות הבין-מעצמתית.

אמנם בימים אלה אנו בעיצומה של מלחמה ואיננו יודעים עדיין כיצד תסתיים, אך יוזמת המשא ומתן האמריקאית, שעשויה להביא את המערכה לסיום, מחייבת הגדרה ברורה של האינטרס הישראלי בתחום פרויקט הגרעין האיראני. סיום מלחמת "שאגת הארי" יציב את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית מול מציאות אסטרטגית חדשה ביחס לאיראן. המשטר בטהראן, בהנחה שישרוד את המלחמה, אשר עבר טראומה מערכתית ופגיעה בצמרת ההנהגה, עשוי לאמץ דוקטרינת ביטחון לאומי הנשענת על נשק גרעיני כיכולת הרתעה קיומית יחידה. בנסיבות אלה, יש לוודא כי הוא נעדר כל יכולת גרעינית העלולה להוות בסיס לתוכנית גרעין צבאית. בנייר זה נטען כי המודלים הקודמים של "ניהול הסיכון" (דוגמת ה-JCPOA) אינם רלוונטיים עוד. לכן על ישראל להתעקש על פירוק מוחלט של תשתיות העשרת האורניום והיכולות הטכנולוגיות הרלוונטיות, כתנאי הכרחי לסיום המלחמה - בין אם בנתיב המדיני ובין אם בנתיב הצבאי.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 חשפה לא רק כישלון טקטי אלא גם שחיקה עמוקה ב"קונספציה" (ההנחה השלטת) האסטרטגית של ישראל: הצבת הכוח באופן מיטבי לניטור סטטי, הכלה והגנה, במקום יוזמה מבצעית. בזמן שהאויבים מתאימים עצמם למציאות החדשה באמצעות שימוש בטילים, כטב"מים, רחפנים, סייבר, לוחמה משפטית ולחץ ימי, חופש הפעולה של ישראל נעשה מוגבל בווקטורים רבים, בייחוד לאורך נקודות חנק ימיות התומכות בסחר, באנרגיה ובעומק אסטרטגי. הטענה במאמר זה היא כי חסר לישראל כלי מבצעי מִדרגי המסוגל לתרגם יוזמה ליתרון מתמשך בתנאים אלה. הצעת המאמר היא להקים פיקוד מבצעי קדמי (פמ"ק): כוח תמרון ימי אזורי שיפעל בין מבצעים מיוחדים לגיוס אוגדות מלא. מטרת הכוח אינה שליטה טריטוריאלית אלא מבצעים הפיכים ומוגבלים בזמן, שייצרו שיבוש מערכתי ויפגעו בלוגיסטיקה, בצומתי פיקוד ובעורקים כלכליים של האויב, על מנת להרחיק את הסכנה מזירת העורף וליצור מרחב החלטות למנהיגות הישראלית. המאמר מציג דוגמה לארכיטקטורת הכוח המבוססת על חטיבות מודולריות לפי משימה, "תאים" שניתן להרכיבם בצורות שונות ומנוע למידה מבוזר ("מערכת אור"), שיאפשר התאמה מהירה בתנאים של מעקב מתמיד. בסיכום מפורטות הדרישות לעיגון בחקיקה, שלבי תקצוב, יצירת הפלטפורמה התעשייתית ועיצוב ההסכמים עם בעלי ברית באופן שיבטיח עשור שנים של בניית יכולת מבלי להיפגע מטלטלות פוליטיות.