עדכן אסטרטגי

הביקורת של אורי בן-אליעזר על הביקורת על ספרו "מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל."

ביקורת, גם שלילית, היא בסופו של דבר
ענין חיובי. היא מעמידה דברים על דיוקם, מערערת, מציגה חלופות, מחייבת
חשבון נפש ומדרבנת לכתיבה אחראית יותר. אני מודה למבקרים, ואף על פי כן יש לי מספר
השגות ביחס לכתיבתם. אשתדל להעלות אותן אחת לאחת על אף שקצרה היריעה.

אפתח בכך שהטענה כי הספר מהווה "כתב אשמה מתריס ובעל גוון פוליטי
בולט" אינה ראויה. כותב שורות אלו מעולם לא קיבל את ההנחה הפוזטיביסטית לפיה
קיים "מדע אובייקטיבי, ללא ערכים." אולי בפיזיקה או בביולוגיה כאלה הם
פני הדברים. וזכור לי כי היו כאלה בשעתו שהתקשו מאוד לקבל את הטענה, שהעלה בשעתו
אחד משני המבקרים, לפיה ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת היה אדם מתון ושוחר שלום שעמד
כמעט לבדו למול כוחות אקטיביסטים ובראשם בן-גוריון ודיין שהאמינו כי הכוח הצבאי
יביא מזור לישראל. אני מניח שאלה שהתקשו לקבל את הטענה הזו של ג.ש. בנקל היו
מסכימים עם כך שעבודתו על שרת היוותה כתב אשמה מתריס ובעל גוון פוליטי בולט. אך לא
זו הדרך לשפוט עבודות אקדמיות.

סוציולוג אינו שר ההיסטוריה ואין הוא מתיימר לטעון כי קיימת "אמת" אחת. הוא מתרכז בסיבתיות אחת, עושה מעין הגדלה שלה, כמעט "מפריז" בחשיבותה, אבל בו-זמנית מסייג בכך שמציין, כי מדובר בהסבר חלקי וכי קיימים גם הסברים אחרים.

שנית, המבקרים מצפים כי אפעל כמעין מנהל שיווק של סופרמרקט ענק, האמור להציג על המדף את כל הסחורה הקיימת על גווניה השונים. אלא שבך הם מתעלמים (כפי שהתעלם בשעתו ההיסטוריון אדם רז בביקורתו על ספרי שהופיעה בעתון הארץ) מדרך העבודה הנהוגה במדעי החברה. שם מעמידים תאוריה והמשגה, מעלים השערה או טענה, ומנסים להוכיח אותה. במקרה שלי, מדובר בתאוריה שמייחסת היבטים תרבותיים, רגשיים ובלתי רציונליים להתנהגותם של בני אדם בכלל ולמנהיגים בפרט; בהצבה של שני מושגים: לאומיות אתנית ומיליטריזם; בטענה שיש לשתי האידיאולוגיות הללו השפעה על מצב המלחמה בו שרויה ישראל זה כמאה שנים; ובניסיון להוכיח את הטענה הזו על פני מעל ל-600 עמודים. אבל חשוב לומר: תזה אינה שיקוף של מציאות. סוציולוג אינו שר ההיסטוריה ואין הוא מתיימר לטעון כי קיימת "אמת" אחת. הוא מתרכז בסיבתיות אחת, עושה מעין הגדלה שלה, כמעט "מפריז" בחשיבותה, אבל בו-זמנית מסייג בכך שמציין, כי מדובר בהסבר חלקי וכי קיימים גם הסברים אחרים.

שלישית, המבקרים מאשימים
אותי, באשמה שמופיעה גם בביקורתו של רז, לפיה אינני מביא את הצד הערבי. למשל, את
תוקפנותו. אלא שיש גם בכך אי הבנה ביחס לעבודה האקדמית. חוקר חפשי לחקור במה שהוא
מוצא לנכון, ואין זו פגיעה במהימנות המחקר אם הוא עוסק בפן אחד של המציאות, או
מתמקד בצד אחד בלבד בסכסוך כלשהו, כל עוד הוא מציין זאת וגבולות מחקרו מובהרים. כלום
נאשים אדם שכתב ביוגרפיה על שרת בכך שלא העניק מספיק חשיבות לשרגא נצר? להיפך, יבוא
מישהו אחר ויכתוב על שרגא נצר. אפשר ומאן-דהו יציג את הסכסוך מזווית ראייה
בינלאומית, ויתמקד למשל בחשיבותה של ארצות הברית לשאלות של שלום ומלחמה באזורנו.
כמובן שזוהי זווית ראייה מעניינת ביותר, אך אין היא חייבת להופיע בכל ספר שעוסק
בסכסוך. יתר על כן, גם לא נצפה מספר שנקודת המוצא שלו היא יחסים בינלאומיים שיתמקד
למשל באופן בו רפ"י לחצה לצאת למלחמה ב-1967. ובאשר לערבים, יבוא מישהו
ויכתוב על תרומתם של הערבים לסכסוך הנמשך, ויעשיר את ידיעותינו. ספרי כמעט ולא עסק
בערבים, הם משמשים אך כרקע, לא רק מכיוון שזוהי חירותו של הכותב לתחם את מחקרו, אלא
גם מכיוון שלא עסקתי בסיבות למלחמה (ובכך טועים המבקרים), אלא באופן בו נוצרה
והתמסדה תפישת מציאות ישראלית, שהיתה לה השפעה על האפשרות למלחמה, השפעה שלא פעם
גם התממשה (אם כי לא תמיד).

רביעית, המבקרים
טוענים כי רק בסוף עבודתי מצאתי לנכון להבהיר סוגיות אלו. אלא שהם טועים ומטעים.
והרי כתבתי בראשית ספרי (בסוף הפרק התאורטי) את הדברים הבאים: "אמנם הספר
יצביע על האופן שבו הלאומיות המיליטריסטית מקשה [שימו לב: כתבתי מקשה אפילו לא
כתבתי מונעת] על ישראל ועל הישראלים להגיע לשלום עם הפלסטינים על בסיס של פשרה, אך
יצוין מיד כי אין בספר זה כדי לרמוז כי האחריות בסכסוך בין שתי תנועות לאומיות
מוטלת על צד אחד בלבד... זאת מכיוון שהספר בא להצביע על היבט אחד –אמנם מרכזי, אך
עדיין אחד מני רבים-לסכסוך, שסיבות רבות לו, ושלא רק צד אחד מבין המשתתפים בסכסוך
אחראי לו." [עמ' 52].  אדרבה, יעמוד
חוקר במשימה של הצבת תזה נגדית מוצקה, קוהרנטית ומוכחת, שבה אין מקום לגורמים
תרבותיים ובלתי רציונליים כמו לאומיות אתנית, דת, ומיליטריזם בהבנת מלחמות ישראל
או בהבנת שיקול הדעת של מנהיגי ישראל, ונצא כולנו נשכרים.

חמישית, אחד המבקרים
היה מעורב הלכה למעשה בכינון הסכמי השלום עם מצרים ואפשר וגם בשל כך חרה לו
שההסכמים אינם תופסים מקום בספר. אני אכן מצר על כך שלא הרחבתי בנושא, אך לא
מהסיבות שאליהן התכוון המבקר, אלא מסיבה אחרת שדווקא הסכמי השלום עם מצרים וירדן
העידו עליה. שהרי מן המפורסמות היא שראש הממשלה בגין "וויתר" על סיני,
על מנת שלא "לוותר" על "יהודה ושומרון" ולא להעניק לפלסטינים
יותר מאשר אוטונומיה (שגם היא לא ניתנה להם אז בסופו של דבר). השלום עם מצרים
וירדן התאפשר דווקא מכיוון שלא היו מעורבים בו אותם אלמנטים שאני רואה אותם לכל כך
משמעותיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני: הלאומיות על בסיס אתני (ולא אזרחי), התפישה
הדתית של "אדמת אבות", והנטייה לממש אמונות ואידיאולוגיה אלה גם באמצעות
הכוח הצבאי. ובאשר לישראל שוחרת השלום, הרי שבספר פרק שלם העוסק על פני 44 עמודים
בהסכמי אוסלו של ראשית שנות התשעים ובתקווה לשלום שהם יצרו. עצם קיומו של פרק זה
סותר טענה על דטרמיניזם בעבודתי. יתר על כן, תהליכי אוסלו לא רק מתוארים בספרי כסוג
של הבטחה ממשית לשלום (ובכך אני חולק על אלה "מימין" ו"משמאל"
שביטלו את חשיבותם), אלא גם כהסכמים שצמחו מתוך שינוי שחל בלאומיות הישראלית,
שהמרכיבים האזרחיים והליברליים שבה גברו אותה שעה על מרכיביה האתניים והדתיים
(שינוי זמני כמובן, שכבר אינו קיים בימינו אלה).

כלום אפשר להתעלם מדפוס "ההצנחות לפוליטיקה" של קציני הצבא, שרואים בפוליטיקה את המשך דרכם הצבאית? או מכך שמרבית שרי הביטחון של ישראל, וחלק מראשי ממשלתה, הם קציני צבא בכירים בדימוס, תופעה המעידה על המיליטריזציה של חיינו הפוליטיים?

שישית, הצבא כגורם מתון, כטענת המבקרים? אכן לעתים כאלה הם פני הדברים. מה גם שישראל יודעת מיליטריזם אזרחי שאינו נופל בציפייתו לפתרונות צבאיים מהמיליטריזם שהוא מנת חלקם של אנשי הצבא. אלא שראשי הצבא היוו לא פעם גם גורם מדרבן למלחמה. על דיין במלחמת סיני נכתב רבות (ראה למשל ספרו של מוטי גולני). ביחס לששת הימים, ספרי מביא עדויות רבות על לחצם של "הגנרלים" לצאת למלחמה. אציין רק כי לוי אשכול ממש נדהם מכך שאלופי צה"ל, בפגישה עמו כבר בשנת 1963, קוראים לו כאיש אחד לפתוח במסע כיבושים, שיתחיל (אך לא יסתיים) בכיבוש הגדה המערבית של הירדן. על האמונה בכוח הצבאי של ראשי הצבא, שהביאה ליהירות ולזלזול של ממש ביריב, לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים ועל הנזק שהאמונה הזו גרמה, נכתב לא מעט (למשל, ספרו של אביטל מוסינזון). על תפקידם של מופז ויעלון בהגברת גובה הלהבות באינתיפאדה השנייה – ועל התייצבותם, שני אנשי צבא, כחזית איתנה מול מתינותו של מנהיג נבחר, שר החוץ פרס - גם אני כתבתי לא מעט בספר אחר. וגם על התנגדות הרמטכ"ל לנסיגה מלבנון בשנת 2000 אנו יודעים. ובכלל, כלום אפשר להתעלם מדפוס "ההצנחות לפוליטיקה" של קציני הצבא, שרואים בפוליטיקה את המשך דרכם הצבאית? או מכך שמרבית שרי הביטחון של ישראל, וחלק מראשי ממשלתה, הם קציני צבא בכירים בדימוס, תופעה המעידה על המיליטריזציה של חיינו הפוליטיים?

שביעית, לצערי, המבקרים לא נתנו את ליבם לשלושה היבטים מרכזיים של ספרי (שלא
חייבים להסכים אתם, אך דומה שכל ביקורת צריכה להזכיר אותם). היבט אחד: בניגוד
לביקורת (גם של אדם רז "המפא"יניק," שרואה בימין את האשם למלחמותיה
של ישראל וזוכה לשבחים מפי המבקרים), המאמץ בספר היה להראות כי הלאומיות האתנית
בגרסתה הניצית היא מכנה משותף הגובר על הבדלים בין "ימין"
ל"שמאל" בישראל. היבט שני, הספר מראה כיצד לאורך כל ההיסטוריה הציונית, כמעט
בכל פעם שההיבטים האתניים, האתנו-לאומיים והדתיים, כל אותם היבטים "פרטיקולריים"
באו לדי התנגשות עם ישראל האזרחית ו"האוניברסלית", ידם של הראשונים גברה
(והגיעה לשיאה כמובן ברצח של ראש ממשלה). היבט שלישי, אולי הטענה החזקה ביותר
שבספר היא כי לאורך כל ההיסטוריה הציונית ואחר כך הישראלית, קמו מתוך החברה
הישראלית, אפילו מתוך הנהגתה, לבטח לא רק "בשוליים השמאלנים הסהרוריים
שלה", כוחות שוחרי שלום, כאלה שהאמינו– וזו הנקודה החשובה – שהשלום יותר
משהוא תלוי בצד האחר, "בערבים", הוא תלוי "בנו," היהודים. אלא
שבכל פעם שהכוחות המתונים הללו ניסו לממש את אמונתם, ידם של המתנגדים להם
"מבית" גברה. שרת שהתנגד ל-56, אשכול שהתנגד ל-67, רבין ופרס בהסכמי
אוסלו, ואפילו שרון בערוב ימיו, מהווים דוגמאות לטענה זו.

לבסוף, ביחס לכיבוש. האם הוא מעיד על מצב
מלחמה שואלים המבקרים? אזכיר להם לא רק את האינתיפאדה הראשונה, אלא גם את
"המלחמות החדשות" של 2000-2005, של 2008-9, של 2012 ושל 2014, ואשאל,
האם הכיבוש (הישיר והעקיף) מעיד על מצב ביניים של בין שלום ובין מלחמה ? האם זמניותו של
הכיבוש לא התקבעה?
האם ישראל אינה מכוננת את הכיבוש
ואינה מגינה על המתנחלים באמצעים אלימים? האם הכיבוש נכפה עלינו, ומה כבר רוצים
מאתנו? ממש כדברי גולדה מאיר, שאמרה פעם כי "אנו כועסים על הערבים על שהם
מאלצים אותנו להרוג אותם," או שמא גם הלאומיות האתנית והדתית יכולה להסביר
במשהו את המצב?