עדכן אסטרטגי

• שם הספר: The Arab Winter - A Tragedy
• מאת: Noah Feldman
• מו"ל: Princeton University Press
• שנה: 2020
• מס' עמודים: 192

קל יותר לומר מה הספר איננו. הוא איננו בחזקת מחקר השוואתי על מה שקרוי 'האביב הערבי', הבוחן את הרקע ההיסטורי, הפוליטי, הכלכלי-חברתי והדמוגרפי של מדינות ערב כרקע לאירועי העשור האחרון. הוא גם איננו בחזקת הסתכלות פנורמית על כל המדינות. המחבר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בוחר לבחון מדינות ספורות בעולם הערבי - מצרים, תוניסיה, סוריה ועיראק, ואת 'המדינה האסלאמית' דאע"ש - שהשתרעה על חלקים מהשטח של שתי האחרונות. גם הסתכלות זאת, המתעלמת מהאביב הערבי בכל מדינות ערב שבהן קיים משטר מלוכני, היא דרך פריזמה או שאלה חשובה אך צרה - באיזו מידה שיקפו האירועים ותוצאותיהם את "רצון העם"?

הספר נפתח במבוא שלמעשה מסכם את מסקנות המחבר כי פעולה פוליטית מצריכה השגת כוח, ואת זה, לטענתו, ההמונים שיצאו למחות לא השיגו. בפרק הראשון דן פלדמן בערביותה של ההתקוממות ובניסיון להגדיר את מה העם רצה. בפרק השני הוא עובר לניתוח של גל ההפגנות הראשון במצרים, שאותו הוא מכנה 'תחריר 1' ובו הוא שוטח את משנתו הרעיונית באשר להיותם של אלו שהשתתפו במחאה "סוכנים" של שאר חלקי העם המצרי. הפרק השלישי סוקר את סוריה ועוסק, מתוך ביקורת חריפה, באוזלת ידו של ממשל הנשיא אובמה. בפרק הרביעי דן פלדמן במדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה כאוטופיה, ובו הוא גם מתייחס בביקורתיות לממשל של ג'ורג' בוש הבן ולתוצאות הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. הפרק האחרון מוקדש לתוניסיה, שבה רואה פלדמן את ההצלחה היחידה של תנועת המחאה בעולם הערבי.

הסיבה המרכזית למחאה, לדעת פלדמן, הייתה היעדר ממשלה לגיטימית מבחינה נורמטיבית ,שעליה התווספה אי-הצלחתם המשטרים לספק תנאי מחיה נאותים, כבוד וצדק חברתי.

טיעונו המרכזי הוא שלא רק המצב הכלכלי הירוד והפרה גסה של אמנה חברתית, שממילא לא הייתה קיימת, הוציאו את ההמונים לרחובות. הסיבה המרכזית למחאה, לדעת פלדמן, הייתה היעדר ממשלה לגיטימית מבחינה נורמטיבית ,שעליה התווספה אי-הצלחתם המשטרים לספק תנאי מחיה נאותים, כבוד וצדק חברתי (עמ' 24-22). המחבר מוסיף שתנועת המחאה לא התנגדה לדמוקרטיה, אלא שהיעדרה של זו לא נתפס בעיני תנועות המחאה כשורש הבעיה במדינות ובמשטרים שהתקיימו בסוף 2010 - תחילת 2011. כבר בתחילת ספרו מגיע פלדמן לסוגיה מרכזית החורגת מהמרחב הערבי והמזרח-תיכוני. תנועות המחאה שחרתו על דגליהן את שינוי המשטר השיגו אומנם את השינוי, אבל בחלק ניכר מהמקרים במזרח אירופה ובמזרח התיכון, המעבר היה ממשטר אוטוקרטי אחד למשנהו. פלדמן עצמו מעלה את הדילמה כשהוא שואל: אם שינוי המשטר היה משאת נפשו של העם, האם גם צורה אחרת של משטר אוטוקרטי שיקפה את רצונו? בכנות אינטלקטואלית הראויה לציון הוא מגיע למסקנה, הגם שאינו משלים עימה, שאכן כן - גם החזרה למשטר אוטוקרטי, כדוגמת זה שהיה בעבר והבטיח יציבות, משקפת את רצון העם (עמ' 25; 76-74).

המקרה הבולט שפלדמן מקדיש לו את הפרק המרכזי בספרו הוא מצרים. התקוממות ה-25 בינואר 2011 הייתה לדעתו ביטוי לרצון העם. ההמונים שיצאו לרחובות רצו שינוי. לא הייתה הגדרה מדויקת של מהות השינוי אבל עוצמת ההפגנות, העמידה מהצד של הצבא והתנהלות הממשל האמריקאי מול הנשיא מובארכ הביאו את קץ שלטונו. פלדמן מתייחס בחיוב לתהליך שהביא ב-2012 לבחירתו של מורסי, נציג 'האחים המוסלמים', לנשיא מצרים. הניתוח של פלדמן בדבר יחסי צמרת הצבא המצרי עם הנשיא מורסי מעניין, אך אינו מוסיף להערכות ולכתיבה האקדמית והעיתונאית בנושא. את סילוקו של מורסי מייחס פלדמן לשרשרת הטעויות שלו, שהעיקרית בהן הייתה התעלמותו מהגורמים שאותם ניצח בהפרש קטן בבחירות לנשיאות, בניגוד לעצות שקיבל מהמפלגה התוניסאית א-נהאדה, המזוהה עם האחים המוסלמים, שיישמה את הפשרה על עקרונות ואת הנכונות להתחלק בשלטון (עמ' 56-52).

אבל מורסי נבחר בבחירות דמוקרטיות, ופלדמן - המתמודד פחות עם שיעור ההצבעה הנמוך ומשמעותו אשר ל"רצון העם" ויותר עם אירועי 'תחריר 2', היינו, הפגנות ה-30 ביוני 2013 - מסיק ששובו של הצבא לשלטון אוטוקרטי בעליל ביטא את רצון המפגינים, שביטאו את רצון העם. כלומר, למרות שמפגיני תחריר 2 רצו בסילוקו של נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הפגנתם הייתה דמוקרטית ולגיטימית כמו הפגנות תחריר 1 בינואר 2011 (עמ' 75-73).

זוהי למעשה ליבת ספרו של פלדמן וסיבת אכזבתו הגלויה מתוצאות האביב הערבי, שהביאה אותו ככל הנראה לקרוא לספרו "החורף הערבי". אכזבתו נובעת מנכונות הליברלים הערבים, מצרים בעיקר, לבגוד בעקרונות הדמוקרטיה הקונסטיטוציונית מתוך ידיעה שבכך הם מחזירים את הצבא לשלטון. ברוסיה ובמזרח אירופה זה קרה בהדרגה במשך עשרים שנה ויותר. במצרים התחולל המעבר משלטון אוטוקרטי למחצה לשלטון דמוקרטי למחצה ובחזרה בתוך שנתיים. הנשיא המצרי עבד אל פתאח א-סיסי ראוי לביקורת, לדעת פלדמן, אבל לא ניתן לומר שהוא אינו מבטא את רצון העם (עמ' 75-73).

הדילמה שאיתה מתמודד פלדמן אינה נותרת במרחב האינטלקטואלי גרידא. היא מלווה את מנהיגי האיחוד האירופי בבואם להחליט על מדיניות האיחוד לאור תוצאות של בחירות במדינות חברות, שמעלות לשלטון תנועות פופוליסטיות הגובלות בפשיזם ולאומנות, ואת ארדואן בטורקיה וא-סיסי במצרים. שובו של נשיא דמוקרטי לבית הלבן מבשר דיאלוג מורכב בין וושינגטון לבין בירות מסוימות במזרח התיכון, במזרח אירופה ובמזרח אסיה בנושאים כמו זכויות וחירויות האדם, זכויות מיעוטים ושלטון החוק.

מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון ובייחוד גישתה להיבטים של האביב הערבי זוכות להתייחסות נרחבת בספר, תוך הטחת ביקורת נוקבת בעיקר בממשל הנשיא אובמה. טיעונו המרכזי הוא שאומנם נכון כי המאזן הדל של קודמיו בתפקיד במזרח התיכון היווה תמריץ שלילי, אך אין זה מצדיק את חוסר התגובה לשימוש שעשה אסד בנשק כימי לדיכוי המרי האזרחי ולסירוב להעניק מטרייה אווירית לסונים (עמ' 95-89). פלדמן מאבחן נכונה את הדילמה האמריקאית שנובעת מהרצון לסייע לכוחות השואפים לשנות משטרים אנטי-דמוקרטיים, אך מבלי לשאת באחריות לתוצאות. דילמה כזאת נוצרה בעקבות הטעות הקולוסלית בעצם הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 ומיטוט התשתית השלטונית בה (עמ' 89), אבל המחבר אינו מציע תשובה או נוסחה שמאפשרת לארצות הברית התערבות אקטיבית ואפקטיבית שמשמעותה אינה בהכרח נטילת אחריות, כמו למשל פעולה במסגרת רב-לאומית ובגושפנקה בינלאומית. גם לסוגיה זו יידרש הממשל האמריקאי הנכנס, אם אכן יבקש ליישם את מדיניותו מבוססת הערכים.

במסגרת ביקורתו על מדיניות הממשלים של בוש ואובמה מציין פלדמן שחולשת המשטר בעיראק אפשרה את ההתבססות הראשונית של ארגון ג'בהת אל-נוצרה, שממנו צמחה 'המדינה האסלאמית', תחילה בעיראק ובהמשך בסוריה, ותוך ניצול ההצלחה בסוריה - שיגור כוחות לעיראק שאפשרו ניהול מדינה, ולו לזמן קצר, במרחב שמשני צידי הגבול הסורי-עיראקי (עמ' 106-103).

פלדמן הנאמן ליושרה אינטלקטואלית טוען, תוך שהוא מכיר בהיות הטיעון מקומם, שהמדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה שיקפה את רצון מנהיגי התנועה ואת רצונם של אלו שהצטרפו אליה, והוא רואה בה חלק מהאירועים שקרו בעקבות האביב הערבי ורצונן של קבוצות שונות להביא את עצמן לידי ביטוי (עמ' xix). הוא מסכם באמירה פרובוקטיבית: "בעוד המהפך של תחריר 2 החזירַנו מדמוקרטיה לאוטוקרטיה, המהפך במקרה של המדינה האסלאמית החזירנו משלב ההגדרה העצמית (אף כי איומה) לדיכוי אימפריאלי [כדי להבהיר - בדיכוי אימפריאלי מתכוון פלדמן למאבק שניהלו כוחות הקואליציה נגד דאע"ש עד לחיסולו, ע.ע.] ואל הסטטוס קוו האוטוקרטי של שלטון אסד" (עמ' 124).

המסה של פלדמן מקורית ומאתגרת, גם אם אינה מוסיפה להבנתנו את התופעה, התהליך והתוצאות של מה שקרוי האביב הערבי. מן הראוי, כאמור, שהבחנות מסוימות שלו כמו אלו הנוגעות להתנהלות ארצות הברית באזור, ובפרט מול משטרים אוטוקרטיים, יילמדו על ידי צוות הממשל האמריקאי החדש שיעסוק במזרח התיכון. כך אפשר יהיה אולי להימנע מחלק מן המשגים של ממשלים קודמים.