עדכן אסטרטגי

מבוא

הקשרים הסביבתיים בין ישראל למצרים הם שיקוף נוסף של השלום ה"קר" בין המדינות, שמתאפיין בנורמליזציה חלקית ומוגבלת ובשיתופי פעולה מועטים (פודה, 2022ב). ועידת האקלים של האו"ם בשרם א-שיח', שמתקיימת בנובמבר 2022 ובה לראשונה ביתן ישראלי, מהווה הזדמנות לתיקון המצב, ובתקווה – לחימום השלום כמכלול, דרך שיפור האינטגרציה הסביבתית בין המדינות.

מאמר זה מוקדש לבחינה היסטורית ועכשווית של הקשרים הסביבתיים בין ישראל למצרים והמודלים האפשריים לקידומם. שתי המדינות זיהו זה מכבר את המאבק במשבר האקלים כיעד לאומי, כמו גם כאתגר חוצה גבולות המצריך שילוב כוחות בין אומות ועמים. עם זאת, עד כה כל אחת מהשתיים גיבשה אסטרטגיה סביבתית לאומית בנפרד, כמעט ללא תיאום ושיתוף פעולה עם שכנתה.

עבור מצרים, אירוח ועידת האקלים הוא נקודת שיא באסטרטגיה שמוביל הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי זה קרוב לעשור. החשיבות שמייחס משטרו לנושאי סביבה באה לידי ביטוי בחוקת 2014, שכללה סעיפים בנושאי חקלאות, משאבי טבע, הגנת מקורות המים, אנרגיות מתחדשות ושמירת המגוון הביולוגי. בהדרגה החלה החוקה להיתרגם למדיניות: ב-2015 הקימה מצרים את המועצה הלאומית לשינויי אקלים הכפופה לראש הממשלה – הגוף האחראי על גיבוש אסטרטגיה וריכוז מאמצים ממשלתיים בנושא (המשרד המצרי לאיכות הסביבה, 2015).

ב-2016 השיקה מצרים מסמך חזון לשנת 2030, ובו פרק המוקדש לנושא הסביבתי (המשרד המצרי לאיכות הסביבה, ל"ת). התפתחות נוספת חלה ב-2019, כאשר מצרים עדכנה והרחיבה את הרכבה וסמכויותיה של המועצה הלאומית לשינויי אקלים ופתחה ביישום תוכניות פעולה קונקרטיות ובהטמעת סטנדרטים סביבתיים במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות (המשרד המצרי לאיכות הסביבה, 2019).

ב-2020 נערכה מצרים לפרסום אסטרטגיה לאומית מעודכנת להתמודדות עם שינויי אקלים עד 2050, אולם משבר הקורונה הוביל לדחיית השקתה. זו הוצגה לבסוף בוועידת האקלים בגלזגו בנובמבר 2021 (סיף, 2021), וביתר פירוט במאי 2022. האסטרטגיה המעודכנת עוסקת בכלל המגזרים בכלכלת המדינה, בדגש על אנרגיה, תחבורה, חקלאות ומשאבי מים (Abu Zaid, 2022).

הפעילות הממשלתית במצרים מלווה במאמצי חינוך והסברה לתלמידים ולציבור הרחב. היוזמה הבולטת ביותר מכונה 'ארצנו מארחת את ה-27-COP', ובמסגרתה נערכות פעילויות ברחבי מצרים מטעם מרכזי נוער, ארגוני נשים ומוסדות דת מוסלמיים ונוצריים, שמטרתם להעלות מודעות לנושאי אקלים ולעודד אקטיביזם מקומי. כחלק מהיוזמה גובשה אמנה ציבורית שהחתומים עליה מתחייבים להגן על הצומח, להימנע מזיהום מי הנילוס ומשריפת פסולת, לחסוך במים ובאנרגיה ולהפיץ רעיונות אלה בקרב חוגיהם החברתיים (עדלי, 2022).

מאחורי הפעלתנות של מצרים בתחומי הסביבה והאקלים עומדים שלושה שיקולים עיקריים: ראשית, התמודדות עם האיום הישיר של שינויי האקלים על מצרים (פאיד, 2021). שנית, רתימת הקהילה הבינלאומית לעזרת מצרים ומדינות אפריקה דרך מענקים והלוואות, השקעות בפרויקטים ירוקים ושיתוף בידע טכנולוגי. שלישית, טיפוח מעמדה הבינלאומי של קהיר דרך מילוי תפקיד פעיל ומוביל בהתמודדות עם שינויי האקלים (וינטר, 2022).

בעוד מצרים עסוקה מזה כעשור בנושא האקלים, ישראל אומנם חתומה על כל האמנות הבינלאומיות אך מפגרת בצד היישומי. שיפור מסוים נרשם בתקופת ממשלת ישראל ה-36, שעסקה בגיבוש אסטרטגיה הכוללת את משרדי הממשלה הרלוונטיים ובהצבת יעדים ארוכי טווח בנושאים כמו הפחתת פליטות גזי חממה, צמצום זיהום אוויר, התייעלות באנרגיה ותחבורה נקייה (משרד ראש הממשלה 2021א, 2021ג, 2021ד, 2022א; קוריאל, 2022).

ראש ממשלת ישראל לשעבר נפתלי בנט אף רתם את מערכת הביטחון למאבק בשינויי האקלים. בישיבת הממשלה באוקטובר 2021 נקבע כי ההשפעות של משבר האקלים על ישראל יהפכו לחלק מהערכת המצב השנתית של המל"ל שתוצג בקבינט (רביד, 2021). עוד הוחלט כי צה"ל  יקים במסגרת אגף המודיעין צוות שיעסוק בניתוח מידע אקלימי ובהשפעתו האסטרטגית על פעילות צה"ל, על בניין הכוח המודיעיני ועל היציבות הביטחונית במזרח התיכון (אשכנזי, 2021). נוסף על כך הוחלט בישראל על הכללת משבר האקלים בלימודי החובה בגנים ובבתי הספר (קדרי-עובדיה וירון, 2022).

השרה הישראלית להגנת הסביבה תמר זנדברג הביעה תקווה שוועידת האקלים בשרם א-שיח' תוביל לחיזוק שיתופי פעולה אזוריים, וציינה כי דנה עם מקבילתה המצרית יאסמין פואד על הקמת פורום אקלים מזרח-תיכוני (INSS Israel, 2022). במאי 2022 פרסמה ממשלת ישראל תוכנית שבמסגרתה הונחו משרדי הממשלה להיערך לוועידה ולפעול לקידום פרויקטים סביבתיים משותפים לשתי המדינות (שיתופי פעולה אזוריים).  

למעשה כבר עתה חברות מצרים וישראל במגוון פורומים לנושאי סביבה, העשויים לשמש פלטפורמה לקשריהן. האחד הוא יוזמת קפריסין לשינויי אקלים במזרח הים התיכון ובמזרח התיכון, שעליה הכריז הנשיא הקפריסאי ב-2019. יוזמה זו מבקשת לרתום מדענים, חוקרים ומקבלי החלטות באזור ליצירת פתרונות להתמודדות עם השפעות שינויי האקלים (הארץ, 2022).     

פורום נוסף הוא 'פסגת הנגב' שהושקה במארס 2022 בהשתתפות שרי החוץ של ישראל, ארצות הברית, מצרים, איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין ועוסקת בין היתר בנושאי סביבה. הפורום עתיד להתכנס בשלושה דרגים: מפגש שרי חוץ אחת לשנה, ועדת מנכ"לים של משרדי החוץ (שהתכנסה בבחריין ביוני 2022) ופורום קבוצות העבודה (זקן, 2022א). ישראל הקצתה לטובת הפורום 38.55 מיליון שקלים לשנים 2025-2023 (משרד ראש הממשלה, 2022ד).

בעוד מצרים עסוקה מזה כעשור בנושא האקלים, ישראל אומנם חתומה על כל האמנות הבינלאומיות אך מפגרת בצד היישומי.

הכתיבה המחקרית שהופיעה עד כה על שיתופי הפעולה בין ישראל ומצרים בתחום הסביבתי דלה כמעט כמו הקשרים הסביבתיים עצמם. היא מופיעה בעיקר בשולי דיונים מקצועיים ואקדמיים וחיבורים היסטוריוגרפיים רחבים יותר על אודות יחסי הנורמליזציה האזרחיים בין המדינות, מחתימת הסכם השלום ביניהן במארס 1979 ועד ימינו.

חלק נכבד מהדיון המחקרי מוקדש לחסמים המעכבים את פיתוח יחסי המדינות בתחום האזרחי, בין היתר סביב אתגרים סביבתיים משותפים. חסמים אלה כוללים את העדיפות שניתנה לשיח בסוגיות מדיניות-ביטחוניות, תוך הדרת משרדי ממשלה אזרחיים מהקשרים; הצורך של המשטר המצרי ליישר קו עם התנגדות הציבור לנורמליזציה עם ישראל; והפער בין הרצון המצרי בחשאיות לרצון הישראלי בפומביות (פודה, 2022א; קורן, 2018).

לצד החסמים, ספרות המחקר עסקה גם בגורמי מפתח שסייעו או עשויים לסייע בקידום שיתופי פעולה אזרחיים בין המדינות, כולל בתחום הסביבתי. אלה כוללים נסיבות גאופוליטיות אזוריות ובינלאומיות תומכות; מרכזיות הקריטריון הכלכלי בתפיסת הביטחון הלאומי של מצרים; בחירת פרויקטים בעלי קדימות גבוהה; מעורבות פעילה של צד שלישי; התמקדות במדע יישומי, שיניב תוצאות מועילות לאוכלוסייה רחבה, בזמן קצר יחסית; והשגת חסות של שר או אישיות בעלת השפעה פוליטית-מדעית במצרים, שתבטיח פעילות חלקה והמשכיות לטווח ארוך (פסטרנק, 2000; קורן, 2018).

בעוד מחקרים קודמים עסקו בשיתופי פעולה אזרחיים באופן כוללני או בהיבטים סביבתיים של נושא ספציפי בתקופה מוגדרת, מאמר זה הוא הראשון שבוחן יריעה רחבה של קשרים סביבתיים. כל זאת תוך התמקדות באתגרים הייחודיים לבניית שלום סביבתי בין ישראל למצרים, בחסמים שניצבו בפניהן לאורך השנים ובתנאים שאפשרו דפוסים, גם אם מוגבלים, של שיתוף פעולה.

המאמר מחולק לחמישה חלקים: מסגרת תאורטית למושג בניית שלום סביבתי; ניתוח היסטורי ועכשווי של שלושה תחומי מפתח שבעיני המחברים טמון בהם פוטנציאל לשיתופי פעולה סביבתיים חוצי גבולות בין ישראל למצרים – ביטחון מים ומזון, כלכלה כחולה וגז ואנרגיות מתחדשות; ודיון מסכם בתובנות הנובעות ממקרי הבוחן באשר לחסמים הקיימים ולצעדים הדרושים להרחבת שיתופי הפעולה הסביבתיים בין המדינות.

מבחינה מתודולוגית מתבסס המחקר על קורפוס עשיר של מקורות ראשוניים ומשניים בעברית, בערבית ובאנגלית, בכללם ניירות ממשלתיים, מאמרים אקדמיים וסמי-אקדמיים, ידיעות עיתונאיות וספרי זיכרונות. מחברי המאמר גם קיימו ראיונות עם גורמים ישראליים ומצריים המעורים בתחום וערכו נסיעות מחקר שכללו השתתפות בכנסים במצרים.(1)

מסגרת תאורטית

למונח שיתוף פעולה סביבתי אין הגדרה מוסכמת. כך למשל, בראיון שנערך לצורך המחקר הסביר דובר מטעם המשרד להגנת הסביבה כי אין הגדרה רשמית או יחידה למונח זה. המשרד מתאר שיתוף פעולה סביבתי חוצה גבולות כשיתוף פעולה בין ישויות ששטחן הריבוני אינו חופף, התורם לשיפור מצב הסביבה בתחומים כמו אנרגיה נקייה, חקלאות בת-קיימא ותחבורה נקייה (א' שלימצק, ראיון, 20 בספטמבר 2022).

שיתופי פעולה סביבתיים קשורים קשר הדוק לביטחון הלאומי והאזורי, שכן הם נועדו להתמודדות עם תרחישי איום הנוגעים לו, כדוגמת ביטחון מזון ומים, תהליך המדבור ועליית מפלס מי הים. עם התגברות ההבנה באשר לרלוונטיות של אתגרים סביבתיים לביטחון הלאומי והאזורי הפכו נושאים אלה למרכזיים בשיח הציבורי והאקדמי כאחד. כחלק מכך התפתחה בשני העשורים האחרונים ספרות ענפה הבוחנת את הקשרים בין סכסוכים לסוגיות חברתיות, ועלה המושג בניית שלום סביבתי (environmental peacebuilding).

בניית שלום סביבתי מוגדרת כ"תהליך שבו אתגרים סביבתיים המשותפים לצדדים שמצויים (או היו מצויים בעבר) בסכסוך אלים הופכים להזדמנויות לבניית שיתוף פעולה ושלום בני קיימא" (Dresse et al., 2019, p. 104). ראוי להדגיש כי בניית שלום סביבתי היא תהליך ממושך, שמתקיים לפני, במהלך ואף שנים לאחר סיומו של סכסוך. בתהליך עשויים להשתתף שחקנים ממשלתיים ולא-ממשלתיים, המשתפים פעולה ברמה דו-צדדית ורב-צדדית.

תהליך בניית השלום הסביבתי מושפע מהתנאים ההתחלתיים שבמסגרתם הוא מתקיים. אלה כוללים את התנאים הסביבתיים הפיזיים לצד מאפיינים חברתיים-פוליטיים, שיכולים לכלול אינטרסים הדדיים, פערי עוצמה וערכים משותפים. אינטרסים הדדיים עשויים להוביל להסכמים בעלי תועלת הדדית. מנגד, חוסר סימטריה בין הצדדים ברמת העושר, העוצמה והידע עלול לפגוע בנכונות וביכולת לשתף פעולה. ערכים משותפים או היעדרם עשויים להקל או להקשות את בניית השלום הסביבתי. בכפוף לתנאים ההתחלתיים מתעצבים שיתוף הפעולה הסביבתי ומתכונתו.  

שחקנים חיצוניים – מוסדות בינלאומיים או מדינות שאינן צד לסכסוך בין הצדדים – עשויים למלא גם הם תפקיד בבניית השלום הסביבתי ולהקל על הצדדים לשתף פעולה, בין היתר על ידי גישור על פערי עוצמה, הגברת שקיפות וזמינות מידע, הפחתת עלויות והגברת יעילות משא ומתן, קישור בין נושאים שונים (linkage) והעלאת העלות של התנהגות פסולה (Keohane, 1988).

חלק ראשון: שיתופי פעולה בתחום ביטחון המזון והמים

שיתוף הפעולה בתחומי ביטחון המזון והמים היה הקשר האזרחי הפורה ביותר בין ישראל לבין מצרים  בתקופת שלטונו של חוסני מובארכ (2011-1981), והוא שרד חרף עליות ומורדות ביחסיהן. מאז אירועי 'האביב הערבי' ב-2011 נעצר שיתוף הפעולה בתחומים אלה.

שיתופי פעולה חקלאיים בימי סאדאת ומובארכ

שיתוף הפעולה החקלאי בין ישראל למצרים החל זמן קצר לאחר החתימה על הסכם השלום בין שתי המדינות. היה זה נשיא מצרים אנואר א-סאדאת עצמו שיזם ועודד אותו. סאדאת אישר את ביקורו של האגרונום המצרי נאצף אבו נדא בישראל. הוא אף ביקש מראש ממשלת ישראל מנחם בגין סיוע ישראלי בפיתוח חקלאות מודרנית בכפר שבו נולד (Keynan & Shoham, 1998).

באביב 1980 נוסדה הוועדה החקלאית המשותפת לשתי המדינות בראשות ד"ר יוסוף ואלי, שר החקלאות וסגן ראש ממשלת מצרים לשעבר, ופרופ' שמואל פוהורילס, מנהל הרשות לתכנון חקלאי במשרד החקלאות הישראלי. קשר זה נועד לפתח את החקלאות ולקדם את השלום, ומחולליו ראו בו "אב-טיפוס אוניברסלי של שיתוף פעולה בין אויבים לשעבר" (פוהרילס, 2000, עמ' 5). זאת ועוד, לאורך שנות ה-80 שימשה התוכנית לשיתוף פעולה מזרח-תיכוני, שמומנה על ידי הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, מסגרת לחילופי ידע וטכנולוגיות חקלאיות. במאי 1980 חתמו ישראל ומצרים על הסכם סחר שהתפתח לקשרים בתחומי טקסטיל, כותנה, כימיקלים וירקות (Adriansen, 2015, pp. 9-10).

מרבית שיתופי הפעולה המדעיים והאקדמיים שהתקיימו בשנות ה-80 היו תלת-צדדיים, בהשתתפות ארצות הברית, הולנד ודנמרק ובמימונן. חלקם התבצעו בתחום פיתוח אזורים צחיחים ואחרים במסגרת תחנות ניסוי וחוות חקלאיות שהוקמו במצרים כמו זו שבגמייזה, בדלתא של הנילוס. פרויקטים נוספים כללו חילופי טכנולוגיה בסביבה אקולוגית דומה. שיתופי הפעולה התמקדו בהגברת הייצור החקלאי, בשימוש במים, בניתוח החסמים והגורמים המאפשרים מעבר לשימוש בשיטות השקיה מודרניות במצרים, באימוץ השקיה בטפטפות, בייצור מוצרי חלב, בחימום סולארי של קרקעות ובחילופי טכנולוגיות בתחומים הללו. שיתופי הפעולה אף כללו ביקורים הדדיים של מדענים וחוקרים משתי המדינות (הסכמי חקלאות עם מצרים, 1982; פוהורילס,2000, עמ' 6; פסטרנק, 2000, עמ' 9; Keynan & Shoham, 1998; TATEC, n.d. ).

בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993 והסכם השלום עם ירדן כעבור שנה, שיתוף הפעולה החקלאי בין שתי המדינות התרחב למתכונת רב-צדדית שבמסגרתה מילאו ארגונים לא-ממשלתיים תפקיד חשוב. לדוגמה, מרכז פרס לשלום ולחדשנות יזם תוכנית להדברת חדקונית הדקל האדומה. בתוכנית זו, שבה הייתה מצרים הישות המחקרית המרכזית, השתתפו גם ירדן, הרשות הפלסטינית, עומאן, כווית, מרוקו, תימן ומדינות נוספות. ככלל, למעלה מ-80 מיליון דולר הושקעו עד שנת 1999 בשיתוף פעולה חקלאי בין ישראל למצרים (פוהורילס, 2000, עמ' 6).

שיתופי פעולה סביבתיים קשורים קשר הדוק לביטחון הלאומי והאזורי, שכן הם נועדו להתמודדות עם תרחישי איום הנוגעים לו, כדוגמת ביטחון מזון ומים, תהליך המדבור ועליית מפלס מי הים.

המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב, הנקרא כיום סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל) של משרד החוץ מילא תפקיד מרכזי בשיתופי הפעולה בתחום החקלאות והמים. מ-1989 תוכנית ההכשרה של אגרונומים מצרים בישראל הפכה לעוגן המרכזי ביחסי המדינות. מטרתה הייתה להכשיר מצרים רבים בחקלאות ישראלית מודרנית. למעלה מ-4,000 מצרים השתתפו בקורסים ובהשתלמויות של מש"ב שנערכו בישראל במשך יותר מעשרים שנה. במסגרתם חלקה ישראל עם המצרים את ניסיונה בגידולי חקלאות באקלים מדברי צחיח והכשירה מנהלים חקלאיים מחוזיים במצרים (בן דור, 2018; Keynan & Shoham, 1998).

לעיתים נתקלו שיתופי הפעולה החקלאיים בקשיים. קושי אחד היה נוכחות גורמים שאינם מעוניינים בשיתוף פעולה עם ישראל. כך למשל מינויו של נציג אחראי מטעם המצרים בחווה החקלאית בגמייזה, שהתנגד לנורמליזציה, הביא לשיבושים בפעילות החווה ואף גרם נזק ליבולים כתוצאה מהזנחה מצרית מכוונת. קושי שני היה מעורבות ישראל בסכסוכים, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982 והאינתיפאדה השנייה שפרצה באוקטובר 2000. אירועים אלה הביאו להפסקתם של חילופי מומחים ומשלחות, של ביצוע חלק מהמחקרים המשותפים ושל פעילות הוועדה החקלאית המשותפת, וכן להשעיה זמנית של שיתוף הפעולה החקלאי. עם זאת, הסחר החקלאי בין שתי המדינות נמשך (הסכמי חקלאות עם מצרים, 1982). קושי שלישי היה תאוריות קשר שבאו לידי ביטוי בתקשורת המצרית, שלפיהן ישראל מנצלת את שיתוף הפעולה החקלאי כדי להזיק למצרים (קורן, 2018).

חרף כל הקשיים, שיתוף הפעולה החקלאי התאפשר בעיקר הודות לאישיותו ולמאמציו של שר החקלאות וסגן ראש ממשלת מצרים ד"ר יוסוף ואלי. משרד החקלאות המצרי היה המשרד הממשלתי היחיד ששיתף פעולה עם ישראל, בתמיכת השר. עם זאת, באמצע שנות ה-90 האופוזיציה המצרית מתחה עליו ביקורת נוקבת בשל הקשרים עם ישראל, שלדבריה פגעו בחברה, בחקלאות ובמשאבי הטבע המצריים, החלישו את הזהות המצרית ואפשרו חדירה ושליטה מצד ישראל. היו גם עיתונים כדוגמת אל-שעב, שהאשימו את ואלי בבגידה. שר החקלאות המצרי נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 2004, אך שיתוף הפעולה עם ישראל נמשך (Adriansen, 2015).

לפי אדריינסן (Adriansen ,2015), מצרים הצדיקה את שיתוף הפעולה החקלאי והמדברי עם ישראל במומחיות, בידע ובטכנולוגיות המתקדמים שברשותה. עוד סייעה להדיפת הביקורות העובדה ששיתוף הפעולה התנהל במדבר, באזורי הספר הריקים של מצרים שבהם יושבים הבדואים, הרחק מהדלתא של הנילוס, שהיא האזור החשוב מבחינת הבניית הזהות המצרית. ישראל התייחסה לקורסי ההכשרה כאל מודל רצוי לנורמליזציה.

בשנת 2011, בעקבות נפילת משטר מובארכ, נפסק שיגור המצרים להכשרות בישראל (בן דור, 2018). בפברואר 2013 הכריז שר החקלאות המצרי במשטר האחים המוסלמים, צלאח עבד אל-מוא'מן, על הפסקה כללית של שיתוף הפעולה בין ישראל לבין מצרים בתחום החקלאות (מצרים מפסיקה, 2013).

אתגרי ביטחון המים והמזון של מצרים בעידן א-סיסי

בשנים האחרונות מתמודדת מצרים עם משבר מים חמור. שר ההשקיה המצרי מחמד עבד אל-עאטי הצהיר באפריל 2022 כי מצרים נמצאת על סיפו של מחסור חמור, כאשר צריכת המים לנפש בשנה עומדת על כ-560 מ"ק. משבר המים במדינה נובע בעיקר מהפער הגדל והולך בין משאבי המים, המבוססים באופן מוחלט כמעט על מי הנילוס, לבין יכולתם לספק את צורכי האוכלוסייה הגדלה בקצב מהיר (סופר, 2006). משבר זה מחריף בשל מילוי סכר התחייה שנבנה על הנילוס הכחול באתיופיה.

משבר המים החמור משפיע גם על ביטחון המזון, שהבטחתו חיונית לביטחון הלאומי וליציבות המשטר במצרים. סעיף 79 בחוקה המצרית משנת 2014 קובע כי "לכל אזרח הזכות לכמויות מזון בריאות ומספיקות" (Egypt’s Constitution of 2014, n.d.). ביטחון המזון הוא גם חלק מחזון 2030 של מצרים, אשר כולל מספר אמצעים להבטחתו: פיתוח בר-קיימא, הפחתת היבוא, הרחבת שטחי הקרקע החקלאית, מתן אפשרויות תעסוקה והסתגלות לשינויי אקלים (Egypt Today staff, 2022). בפני מצרים ניצבים מספר אתגרים בתחום זה, שבגינם מופחת הייצור החקלאי. אתגרים אלו נובעים משילוב של השלכות שינויי האקלים, כגון עליית מפלס פני הים העלולה לפגוע ב-10 אחוזים מהשטחים החקלאיים, שעליהם מגדלים כרבע מסך הגידולים החקלאיים במדינה, והעלייה בטמפרטורות, תהליכי המדבור והעיור והעלות הגבוהה של הדשנים וחומרי ההדברה בשוקי העולם (Emad & Adel, 2022). כמו כן תלויה מצרים ביבוא מחצית מסך הדגנים שלה, שזמינותם ואספקתם עלולות להשתבש הן עקב השלכות שינויי האקלים על יבולי החיטה בעולם והן בשל גורמים כלכליים וגאופוליטיים כגון המלחמה באוקראינה. שיבושים אלו באספקה מביאים להאמרת מחירים ועלולים לעורר מחאות ציבוריות עד כדי ערעור יציבות המשטר (Tanchum, 2022a).

לנוכח אתגרים אלו הנהיגה מצרים בעשור האחרון אסטרטגיה כוללת שמטרתה למצות את האופציות להבטחת ביטחון המזון של אזרחיה. האסטרטגיה כוללת הרחבת שטחי הקרקע החקלאית; הגבלת השטחים המוקצים לעיבוד הדגנים והגידולים החקלאיים הצורכים הרבה מים והרחבת עיבוד גידולים חסכוניים יותר (Emam, 2021, 2022); והפחתת התלות ביבוא דגים (Maged, 2019). כמו כן הנהיג המשרד המצרי למשאבי מים ולהשקיה ביולי 2021 אסטרטגיה שיישומה יימשך עד שנת 2050, הכוללת שיפור איכות המים; פיתוח משאבי מים; שיפור ניהול משאבי המים והבטחת חלוקתם השוויונית; שימוש חוזר במים ובניית מתקני התפלה (Mahmoud, 2022).

אופקי שיתוף הפעולה בעידן א-סיסי

אתגרי ביטחון המים והמזון שעימם מתמודדת מצרים לא בהכרח יתורגמו לשיתוף פעולה עם ישראל, חרף יוזמותיה של האחרונה. כאמור, במארס 2022 הקימה ישראל את פורום פסגת הנגב שבו שותפה גם מצרים, ובמסגרתו צפויה לפעול קבוצת עבודה בנושאי ביטחון מים ומזון בראשות ישראל ומרוקו.

זאת ועוד, במאי 2022 קיבלה ממשלת ישראל תוכנית לקידום ולהרחבת הקשרים הכלכליים עם מצרים, הכוללת בין היתר יבוא תוצרת חקלאית טרייה ודגים למאכל ממצרים; הקמת מרכז מחקר ופיתוח משותף במסוף ניצנה בנושא חקלאות, מים ואנרגיה; חידוש פעילות הוועדה החקלאית המשותפת; שילוב גורמים מהמגזר העסקי בתוכניות מצריות לפיתוח סיני ולטיוב הקרקעות לחקלאות לשם התפלת מים, לטיפול במי הניקוז החקלאי ובשפכים ולהטמעת שיטות השקיה מתקדמות וקידום פרויקטים משותפים לפיתוח החקלאות הימית ולגידול דגים במערב סיני ובעומק הים התיכון; וכן קידום שיתוף פעולה מחקרי בתחום החקלאות (משרד ראש הממשלה, 2022ג). מצרים לא פרסמה תגובה רשמית לתוכנית.

חרף הפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה בתחומי המים והמזון, עד כה נראה כי ישראל מעוניינת בו יותר מאשר מצרים. מעבר לכך, אפשר שהניסיון של ישראל להיות זו המובילה ביוזמות בתחומים אלה מרתיע את מצרים משיתוף פעולה עימה.     

חלק שני: כלכלה כחולה

ישראל ומצרים שוכנות לחופי הים התיכון והים האדום. בעוד שרצועות החוף במצרים משתרעות על פני כ-3,000 קילומטרים לאורך שני הימים, לישראל רצועת חוף בת 196 קילומטרים לאורך הים התיכון ו-14 קילומטרים נוספים לאורך הים האדום (Teff-Seker et al., 2019). אף ששתי המדינות מתמודדות עם אתגרים דומים שמציבה הסביבה הימית – לצד פוטנציאל רווח הדדי ממשאבי הים – שיתוף הפעולה ביניהן בתחום הכלכלה הכחולה נותר מוגבל. ואולם החשיבות הגוברת שמקנות ישראל ומצרים לסביבה הימית בשנים האחרונות מותירה פתח רחב לאופטימיות באשר לאפשרות חיזוק שיתוף הפעולה בתחום.

המושג כלכלה כחולה מוגדר על ידי הבנק העולמי כ"שימוש בר-קיימא במשאבי האוקיינוסים לצורך צמיחה כלכלית, פרנסה משופרת ובריאות המערכת האקולוגית הימית" (Blue Economy Definitions, n.d.). לצד המטרות החברתיות-כלכליות של כלכלה כחולה מושם דגש על צמצום ההשלכות הסביבתיות השליליות הנובעות מפעילות כלכלית בים, לרבות זיהום מי ים ואוויר והרס בתי גידול. המושג כולל מגוון רחב של תחומים ופעילויות: תעבורה ימית, חקלאות ימית, אנרגיה וחומרי גלם, תיירות ים וחופים, ניהול פסולת וזיהום וביוטכנולוגיה ימית (Union for the Mediterranean, 2021).

במדינות רבות, ובמדינות אגן הים התיכון בפרט, החלו בשנים האחרונות תהליכי חשיבה לגבי משאבי הים והסכנות הנשקפות להם ומהם, לנוכח משבר האקלים והאתגרים הסביבתיים חוצי הגבולות המאפיינים את הסביבה הימית. המדינות השוכנות לחופי הים התיכון פגיעות במיוחד לשינויי האקלים, שכן האזור מתחמם בקצב מהיר יותר ב-20 אחוזים בהשוואה לאזורים אחרים. ההשלכות השליליות על הים התיכון כוללות החמצה (אסידיפיקציה) והתחממות מי הים, הרס מערכות אקולוגיות, אובדן מגוון ביולוגי, שחיקת חופים ועלייה במפלס מי הים (Lange, 2020). גם בים האדום ניכרות השלכות דומות, לרבות התחממות מי הים, זיהום, דיג יתר ופיתוח מואץ (Kleinhaus et al., 2020). כל אלה פוגעים בצורה חמורה במיוחד בשוניות האלמוגים.

אתגר מרכזי נוסף הוא כניסתם של מינים פולשים דרך תעלת סואץ לים התיכון – תהליך שהואץ עם הרחבת התעלה ב-2015 והביא לדחיקת מינים מקומיים. התופעה כה רחבה עד כי בחלק ממדינות מזרח אגן הים התיכון – לרבות ישראל – נותרו המינים המקומיים מיעוט לעומת המינים הפולשים (Galil et al., 2017). בעיית המינים הפולשים משפיעה גם על מצרים אך נראה שבמידה פחותה, בשל כיוון הזרמים בים התיכון (Bakhoum, 2019). העמדה הרשמית של מצרים אף מדגישה יתרונות כלכליים שמביאים עמם מינים פולשים, ואת היתרונות הסביבתיים של הרחבת התעלה (Egypt Independent, 2015).

אתגר אחר הוא סכנת דליפות הנפט, המציבות סכנה לבתי הגידול והחופים של הים האדום והים התיכון ולפעילות הכלכלית האנושית המסתמכת עליהם. בין השנים 2017-1966 התרחשו 16 דליפות נפט משמעותיות בים התיכון לבדו (גרינפיס דיגיטל, 2021).

שיתוף פעולה בין ישראל, מצרים ומדינות נוספות באגן הים התיכון חיוני אפוא להתמודדות עם האתגרים חוצי הגבולות שמציבה הסביבה הימית. צידו השני של המטבע הוא פוטנציאל הרווח ההדדי – הכלכלי והמדעי – הטמון בשיתוף פעולה כזה, בדמות הרחבת המסחר במוצרי מזון מן הים, שיפור החקלאות הימית, שמירה על הסביבה הימית ועוד. עם זאת, שיתופי הפעולה בין ישראל למצרים בתחומים אלה מוגבלים בטיבם ובהיקפם.

כמו בחקלאות, גם בתחום הכלכלה הכחולה סללו הסכמי קמפ דייוויד את הדרך לשיתוף פעולה ראשוני, אך מוגבל, בין המדינות. יתרה מכך, שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים בתחום הסביבה הימית היה הסנונית הראשונה של הקשרים המדעיים הגלויים בין המדינות (Norman, 1982). אולם בניגוד לתחום החקלאות, נראה כי לא התקיים שיתוף פעולה בין ישראל למצרים בתחום המחקר הימי, וכי שיתופי הפעולה שהתקיימו נשענו על תמיכת צד שלישי – בעיקר ארצות הברית.

המעטפת האמריקאית בדמות התוכנית לשיתוף פעולה מזרח-תיכוני, שנוסדה ומומנה על ידי הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי, אפשרה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 את קיומם של מחקרים שונים בהשתתפות עשרות מוסדות, חוקרות וחוקרים מישראל, ממצרים ומארצות הברית. בתחילה התנהלו המחקרים בתצורה דו-צדדית מקבילה, קרי ישראל-ארצות הברית ומצרים-ארצות הברית, לאחר מכן בתצורה תלת-צדדית ולבסוף במחקרים משותפים בין ישראל למצרים ללא מעורבות אמריקאית (Keynan & Shoham, 1998). אף כי התוכנית סייעה לפיתוח קשרים אישיים ומוסדיים בין הצדדים, נרשמה אכזבה בצד הישראלי מהתועלת הקונקרטית שהפיקה ישראל משיתוף הפעולה (כהן, 2000).

תוכנית נוספת שפעלה בשנות ה-90 הייתה התוכנית הרב-לאומית 'הים האדום', שנוסדה ב-1995 וכללה שותפים מצרים, פלסטינים, ישראלים, ירדנים וגרמנים במימון ממשלת גרמניה. במסגרת התוכנית נערכו מחקרים וסקרים משותפים בשוניות האלמוגים ובמים הפתוחים של צפון הים האדום (המכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת, ל"ת).

כלכלה כחולה במצרים ובישראל

אף כי שיתופי הפעולה בתחום המחקר הימי דעכו בשני העשורים האחרונים, בשנים האחרונות ניכר שישראל ומצרים משקיעות מאמצים לא-מבוטלים בפיתוח לאומי של כלכלה כחולה. כחלק מהמודעות הסביבתית הגוברת במצרים נרשמה עלייה בחשיבות הניתנת לכלכלה הכחולה בתוכניות העבודה, בחקיקה, בפרויקטים ובתקציבים, וכן בפעולות ובהתבטאויות של ההנהגה המצרית. כך בפברואר 2022 נכח נשיא מצרים סיסי ב'פסגת אוקיינוס אחד' – ועידה בינלאומית שנערכה בצרפת ועסקה בסכנות הנשקפות לאוקיינוסים (עמר, 2022).

העיסוק המצרי בכלכלה כחולה נוגע לשלושה ממדים עיקריים: חקלאות ימית, המהווה מקור חשוב לביטחון תזונתי ומנוע צמיחה כלכלי; תיירות, שתורמת במידה משמעותית לכלכלת המדינה ולשיעור התעסוקה; ותעבורה ומסחר, המתבצעים דרך עשרות נמלים לחופי הים התיכון והים האדום. בשלושת התחומים הללו ניכר האתגר המאפיין את הכלכלה הכחולה בכללותה: איזון בין השאיפה למודרניזציה והגדלת ייצור לבין שמירה על פיתוח בר-קיימא.

חרף הפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה בתחומי המים והמזון, עד כה נראה כי ישראל מעוניינת בו יותר מאשר מצרים.

ישראל נוקטת אף היא בעשורים האחרונים צעדים לקידום כלכלה כחולה. לאחר עשרות שנים שבהן הסביבה הימית לא היוותה רכיב בולט בתפיסות הביטחון והכלכלה, בשנות ה-90 החלה ישראל להפנות יותר תשומת לב אל הים (Teff-Seker et al., 2019). הדבר בא לידי ביטוי בהשקעת משאבים במחקר ימי ובצעדי חקיקה ותכנון לניהול הסביבה הימית.

ברמת התכנון והחקיקה, בתחילת שנות ה-2000 קידם המשרד להגנת הסביבה חוקים שמטרתם להגן על הסביבה החופית, וב-2008 חתמה ישראל על מסמך מדיניות לניהול אינטגרטיבי של סביבת החוף והממשק עם הים, כחלק ממסמכי אמנת ז'נבה. ב-2015 הציג הטכניון מסמך מדיניות לשימור המרחב הימי (תכנית ימית לישראל, ל"ת), וב-2020 פרסם מינהל התכנון מסמך מקיף המציג חזון לניהול המרחב הימי. אחד מעקרונות מסמך זה הוא שיתוף פעולה אזורי – מתוך הבנה כי כך ניתן לקדם את האינטרסים הכלכליים והסביבתיים של ישראל, בד בבד עם שיפור יחסיה עם מדינות האזור ומיצובה כשחקנית עולמית חשובה בתחום. לבסוף, המועצה הארצית לתכנון ובנייה השיקה ביולי 2022 בחיפה מרכז לאומי ימי לחדשנות, שיתכלל את תחום הכלכלה הכחולה ויפעל לקידום שותפויות ארציות ובינלאומיות בנושא (מינהל התכנון, 2020).

שיתופי פעולה קיימים ופוטנציאל עתידי

לאור האתגרים המשותפים שניצבים מול מצרים וישראל בתחום הים, הקשורים למתח בין מיצוי הפוטנציאל הכלכלי הגלום במרחב הימי לרצון בפיתוח בר-קיימא, ונוכח מאמצי גיבוש המדיניות שמשקיעות המדינות בשנים האחרונות, לתחום הכלכלה הכחולה פוטנציאל גבוה לשיתופי פעולה, שרק מקצתו אכן מתקיים כיום. אלה יכולים להתקיים הן במישור הדו-צדדי והן במישור הרב-צדדי, בתמיכת הארגונים האזוריים שפועלים בים התיכון ובים האדום.

ישראל ומצרים חברות במספר מסגרות רב-צדדיות שעוסקות בסביבה הימית, העיקריות הן: תוכנית הפעולה למען הים התיכון (MAP), שאומצה ב-1975 במסגרת התוכנית הסביבתית של האו"ם (UNEP); אמנת ברצלונה להגנה על הים התיכון מפני זיהום (1976) והפרוטוקולים שלה; אמנת OPRC העוסקת במוכנות ובשיתוף פעולה בעניין זיהום ים משמן (1990); הסכם מפרץ אילת-עקבה לטיפול בתקריות זיהום ים בשמן במפרץ אילת (עקבה) בין ישראל, ירדן ומצרים; והאיחוד למען הים התיכון (UFM), שנוסד ב-2008 במטרה להדק את הקשרים בין מדינות אירופה למדינות הים התיכון. למרות החברות של ישראל ומצרים בהסכמים ובארגונים אלה, עד כה טרם התקיים בחסותם שיתוף פעולה משמעותי בין שתי המדינות, וניסיונות ישראליים לכינון ערוצי קשר ישירים במסגרתם  זכו להצלחה מועטה בלבד.

אף שאין לישראל קשרים עם כל המדינות השוכנות לחופי הים האדום, בתחום הסביבתי קיים שיתוף פעולה יחיד במינו בנושא חקר והצלת שוניות אלמוגים מפני שינויי האקלים. מדענים, אקולוגים ואוקיינוגרפים מישראל, מצרים, ירדן, ערב הסעודית, אריתריאה, סודאן, תימן וג'יבוטי הצטרפו ביוני 2019 למרכז המחקר הבינלאומי של הים האדום בברן שבשוויץ, שהוקם על ידי פרופ' מעוז פיין, והם עובדים יחד על מנת לחקור, לפקח ולהגן על המערכת האקולוגית של שוניות האלמוגים בים האדום (טרדימן, 2020).

אף כי מנקודת מבט ישראלית תוכנית זו היא הדוגמה המוצלחת ביותר לשיתוף פעולה אזורי בים האדום, דווקא בציר הישראלי-מצרי נרשמו עד כה הקשיים המשמעותיים ביותר בעבודת המרכז. אלה נובעים ככל הנראה מחששותיהם של המדענים המצרים משיתוף פעולה גלוי עם ישראל, בהיעדר גיבוי נחרץ של המשטר המצרי בדרגים הגבוהים ביותר (מ' פיין, ראיון, 13 ביולי 2022). מסיבה זו שיתופי פעולה מחקריים ימיים במישור הדו-צדדי, ללא מעטפת שמספק צד שלישי, אינם מתקיימים כלל.

שתי יוזמות ממשלתיות ישראליות עשויות לסמן כיוון חיובי לעתיד יחסי המדינות בתחום הכלכלה הכחולה. כאמור, במאי 2022 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הרחבת הקשרים הכלכליים עם מצרים. זו כוללת בין היתר קידום פרויקטים משותפים לפיתוח החקלאות הימית ולגידול דגים; שיתופי פעולה בתחום השמירה על הסביבה הימית במפרץ אילת ובים התיכון; הפחתת נזקים מחדירת מינים פולשים מתעלת סואץ. החלטה זו ממחישה את רוחב המנעד של שיתופי הפעולה שמהם יכולות ישראל ומצרים להפיק תועלת בסביבה הימית.

יוזמה ממשלתית נוספת היא התוכנית הרב-שנתית לפיתוח העיר אילת וחבל אילות כמוקד לאומי ובינלאומי לייצור מזון מהים ומהמדבר, שקידם שר החקלאות עודד פורר. במאי 2022 אישרה הממשלה את התוכנית, שבה טמון פוטנציאל לשיתוף פעולה הן עם מצרים והן עם ירדן (משרד ראש הממשלה, 2022ב). אף כי יוזמות אלה פותחות צוהר לשיתופי פעולה עתידיים, יישומן מותנה בתגובה חיובית מצד מצרים.

לסיכום, בדומה לתחום ביטחון המים והמזון, נראה כי גם בתחום הכלכלה הכחולה רצונה של ישראל בשיתוף פעולה רב יותר מזה המצרי. יוזמות ישראליות, ברמה הדו-צדדית או במסגרת הסדרים ומוסדות רב-צדדיים, עלולות להרתיע את המצרים ובכך דווקא להוות חסם לשיתוף פעולה. לצד זאת, לתחום הכלכלה הכחולה פוטנציאל רווח הדדי רב עבור שתי המדינות, בעיקר כאשר שיתופי הפעולה מתבצעים במסגרת רב-צדדיות. ניתן לקוות שכיום, לאחר ששתי המדינות גיבשו מדיניות סדורה באשר לכלכלה כחולה, יתרחבו שיתופי הפעולה בתחום זה לרווחתן של שתי המדינות ושל בני האדם, החי והצומח שבהן.

            מספר תנאים עשויים לסייע לשיתוף הפעולה בתחום: תמיכה ברורה מצד ההנהגה המצרית בשיתוף הפעולה עם ישראל; יוזמה אקטיבית של פקידי ממשל ומדענים משני הצדדים, שייזמו וידחפו את שיתוף הפעולה; מעטפת שיספק צד שלישי לתיאום הקשרים, לניהולם ולמימונם; אינטרס כלכלי וסביבתי ברור, למשל פיתוח החקלאות הימית, שימור המגוון הביולוגי או הפקת חומרים לתעשיית התרופות; והדדיות בפירות שיתוף הפעולה.

חלק שלישי: גז, חשמל ואנרגיות מתחדשות

קשרי האנרגיה בלטו במרוצת השנים כאחד מ"נכסי צאן הברזל" של השלום בין ישראל ומצרים (דובק, 1998). אינטרסים אסטרטגיים, כלכליים ואנרגטיים גברו פעם אחר פעם על מכשולים פוליטיים ורעיוניים ויצרו מרחב, גם אם צר, של נורמליזציה ביחסי המדינות. אומנם בשני העשורים הראשונים לשלום התנהלו בעיקר עסקי נפט, שאותם לא ניתן לתייג כ"סביבתיים", אולם בשני העשורים האחרונים נכנס לתמונה הגז הטבעי, שהוא דלק ביניים מזהם פחות, ואף נרשמו גישושים בתחום האנרגיות המתחדשות. 

הנפט, כאמור, היה החלוץ. בתקופת שלטונה של ישראל בסיני היא פיתחה את שדה הנפט עלמה במפרץ סואץ, שסיפק בין חמישית לרבע מצרכיה ואפשר לה לצמצם את התלות בנפט מאיראן. לפיכך, במשא ומתן על הנסיגה מסיני דרשה ישראל ממצרים לעגן בהסכם השלום התחייבות ארוכת טווח למכירת נפט, ואכן בנספח להסכם צוינה זכאותה של ישראל לרכוש עודפי נפט מצריים (Peace Treaty Between the State of Israel and the Arab Republic of Egypt, 1979).

בבסיס הקשר עמד אינטרס עסקי הדדי: למצרים היה נפט למכירה, בשעה שישראל רצתה לגוון מקורות והעדיפה להוליך נפט ממצרים ולא ממקומות מרוחקים (קורן, 1996). יציבות סחר הנפט במשך כשני עשורים, כולל בתקופות משבר, נבעה מגורם מרכזי נוסף – תפקידה המייצב של ארצות הברית כערֵבה להסכם השלום. כאשר זרימת הנפט ממצרים לישראל הואטה בשלהי שנות ה-90 ונעצרה בראשית שנות ה-2000, היה זה עקב נסיבות טבעיות – הידלדלות מאגרי הנפט המצריים (רובינוביץ ורטיג, 2020).

הניסיון החיובי שצברו הצדדים בסחר הנפט הקל עליהם לכונן קשרי אנרגיה בתחומים נוספים. שיח ראשוני על אספקת גז טבעי ממצרים לישראל ועל חיבור רשתות החשמל שלהן החל על רקע חתימת הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף בספטמבר 1993 והאווירה החיובית שנוצרה בעקבותיה (הישיבה המאתיים-ושש-עשרה, 1994). המגעים הואצו ב-1999 הודות לאינטרס הכלכלי של מצרים ביצוא עתודות הגז לישראל ולהדחת שר הנפט המצרי חמדי אל-בנבי, שנודע בעמדותיו הניציות כלפי ישראל, והחלפתו בסאמח פהמי שצידד בנורמליזציה (חיון, 1999).

פריצת הדרך לעסקת גז ראשונה הושגה ביוני 2005, עם שוך האינתיפאדה השנייה, כשנחתם הסכם ארוך טווח ליבוא גז טבעי ממצרים לישראל בעלות של 2.5 מיליארד דולר. בפועל הגז זרם בין המדינות רק בשנים 2012-2008. במעמד החתימה השיב השר פהמי על שאלת עיתונאים ישראלים בדבר גורל ההסכם במקרה של חילופי ממשל במצרים, כי "אף אחד לא יודע באמת מה יקרה, אבל מה, אם תתלבט כל הזמן אם הנישואין שלך יצליחו, האם לא תתחתן?" (גולדשטיין, 2005).

כהונתו של פהמי הסתיימה בעקבות האביב הערבי. בצל הכאוס הפוליטי במדינה פוצץ הצינור המוליך גז לישראל 14 פעמים והושבת לפרקים עד להודעת חברת הגז הממשלתית של מצרים (EGAS) על ביטול חד-צדדי של ההסכם. ברקע של קריסת העסקה עמדו גם הידלדלות עתודות הגז של מצרים, היעדר צד בינלאומי שלישי ששימש לה ערב והרצון המצרי להשתחרר מהמחויבות למכירת גז במחיר הנמוך מערכו בשוק העולמי – סוגיה ששימשה כר לניגוח משטר מובארכ ולהאשמתו בשחיתות (בר-אלי וליס, 2012).

עוד בתקופת מובארכ נרשמו גישושים ראשוניים בתחום האנרגיות המתחדשות. בפברואר 1995 הציעה קרן המדע והטכנולוגיה האמריקאית-ישראלית (USISTC) להקים מתקן לייצור חשמל מאנרגיית השמש בזעאפרנה, על חוף הים האדום במצרים. הפרויקט נקרא 'נור אל-סלאם' (אור השלום) – שם שביטא את התקווה לחיזוק השלום באמצעות שיתופי פעולה טכנולוגיים-כלכליים, והשתתפו בו אוניברסיטת אלבמה בהאנטסוויל, הרשות המצרית לאנרגיות חדשות ומתחדשות (NREA) ומכון ויצמן למדע.  

הפרויקט הגיע לשלב ראשוני של הגדרת מערכת, אך גווע ב-2007 עקב שינוי בסדר העדיפויות של גורמי המימון – הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) ומחלקת האנרגיה של ארצות הברית (DOE) (Blackmon, 2008). נסיבות סיום הפרויקט – ששרד באינתיפאדה השנייה אך לא לאחר אובדן הגב הפיננסי האמריקאי – העידו פעם נוספת על משקלה הרב של ארצות הברית בקשרי האנרגיה בין המדינות.

ניסיון להחיות את שיתוף הפעולה בתחום אנרגיית השמש נרשם בראשית 2010, כאשר ראש הממשלה ושר התעשייה הישראלים דאז, בנימין נתניהו ובנימין בן אליעזר, ביקרו במצרים והציעו למארחיהם לקדם מיזם סולארי משותף בחצי האי סיני על בסיס טכנולוגיה ישראלית. הנשיא מובארכ הבטיח לבחון את הנושא אך המיזם לא יצא לפועל – בין בשל פרוץ האביב הערבי ובין מסיבות אחרות (בר-אלי, 2010).

עידן א-סיסי: הגז מחמם את השלום

בעידן הנשיא א-סיסי רשם שיתוף הפעולה המצרי-ישראלי בתחום הגז שיאים חדשים, אם כי תפקידי הצדדים התהפכו: ישראל, שגילתה בים התיכון ב-2009 את שדות הגז תמר ולווייתן, ב-2012 את שדה תנין וב-2019 את שדה כריש הפכה לספקית גז, ואילו מצרים נעשתה לקוחה. מגעים שניהלו שתי המדינות החל מ-2014 הובילו ב-2018 לחתימת הסכם ליצוא גז טבעי מישראל למצרים למשך עשר שנים בהיקף של 15 מיליארד דולר, והגז החל לזרום בין המדינות בראשית 2020. להתקרבות בין הצדדים תרמו מגעים אינטנסיביים בהובלת שר הנפט והמינרלים המצרי טארק אל-מולא ושרי האנרגיה הישראלים קארין אלהרר ולפניה יובל שטייניץ.

האינטגרציה בין המדינות שירתה את החזון של שתיהן להפוך לשחקניות בשוק הגז העולמי: ישראל חיפשה יעדים ליצוא גז טבעי ומצרים שימשה עבורה הן לקוחת גז לצורכי פנים והן תחנת מעבר ליצוא גז ללקוחות נוספים (כולל מדינות שאינן מקיימות קשרים ישירים עם ישראל) בעזרת מתקני ההנזלה שברשותה, באידקו ובדמייטה. כפי שהגדיר זאת יובל שטייניץ, מדובר ב"שיתוף הפעולה הכלכלי המשמעותי ביותר בין מצרים לישראל מאז החתימה על הסכם השלום בין המדינות" (קליין, 2019).

מצרים ראתה בגז הישראלי כלי למיצובה כמרכז אנרגיה (hub) אזורי באמצעות יבוא גז טבעי מישראל, ובהמשך מקפריסין, ויצואו כגז מונזל ליעדים באירופה ובאסיה. לזכות מצרים עומדים מיקומה האסטרטגי לחופי תעלת סואץ וכצומת בין יבשות, תשתיות הולכת גז עם כמה משכנותיה וכאמור מתקני הנזלת גז, היחידים מסוגם במזרח הים התיכון, שהוקמו ב-2005 אך הושבתו במשך שנים מפעילות נוכח הידלדלות עודפי הגז המצריים ליצוא. בעקבות גילוי שדה ט'הר ב-2015 מצרים אף הפכה ליצרנית גז והגיעה ב-2018 לעצמאות אנרגטית (זין, 2022; Butter, 2021).

רווחיה של מצרים מיצוא גז נמצאים בעלייה מתמדת. הם עמדו ב-2021 על כ-3.9 מיליארד דולר (עלייה של 550 אחוזים לעומת 2020) וצפויים לרשום עלייה ניכרת נוספת ב-2022 לאור התגברות הביקוש ליצוא גז בשווקים העולמיים. מגזר האנרגיה היה אחראי ב-2020 על 20 אחוזים מהתמ"ג המצרי, וב-2030 שיעור זה צפוי לטפס ל-30 אחוזים (קנדיל, 2022).

האינטרסים בתחום הגז והאנרגיה יוצרים במרחב הים-תיכוני דינמיקה של שיתופי פעולה, שכוללת לצד מצרים וישראל גם שחקנים נוספים. גולת הכותרת הייתה ייסודו ב-2019 של פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF), שמטהו בקהיר ומטרתו לקדם דיאלוג פורה ושיתוף פעולה בין מדינות המייצרות גז, המדינות הצורכות גז ומדינות המעבר. בפורום, שהפך ב-2021 לארגון בינלאומי, חברות גם קפריסין, יוון, צרפת, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. ארצות הברית, האיחוד האירופי והבנק העולמי משמשים בו משקיפים. הפורום דן ביו היתר ביוזמות סביבתיות לדה-קרבוניזציה של גז ולשימוש בגז מונזל כדלק לכלי שיט (4^th EMGF Ministerial, 2021).

חיזוק נוסף למעמדן של מצרים וישראל בשוק הגז ניתן בעקבות המלחמה באוקראינה, שהעניקה לשתיים הזדמנות להרחבת היקף היצוא לאירופה. מדינות האיחוד האירופי נהגו לייבא מרוסיה כשליש מהגז הטבעי שצרכו, וכעת הן שואפות להפחית את תלותן במוסקבה. הגז במזרח הים התיכון מסתמן כחלופה אסטרטגית לגז הרוסי וכמענה – גם אם חלקי – למחסור ביבשת. ביוני 2022 חתמו מצרים, ישראל והאיחוד האירופי על מזכר הבנות משולש לשלוש שנים (עם אופציה לשנתיים נוספות) לעידוד חברות אירופיות לחיפוש גז טבעי במים הכלכליים של ישראל ומצרים, לפיתוח תשתיות הגז וליצוא גז מונזל לאירופה דרך מצרים (סלטאן, 2022א; Reuters, 2022).

 נוכח הצרכים העולמיים הגוברים פועלות שתי המדינות להרחבת היקפי יצוא הגז לאירופה, תוך הרחבת תשתיות ההולכה מישראל למצרים בים וביבשה (גורודיסקי, 2022). יצוא הגז הישראלי למצרים רשם במארס 2022 שיא ועמד על כ-20 מיליון מ"ק ליום (Espanol, 2022). נוסף על כך, ביוני 2022 חתמה מצרים על הסכם אספקת גז ללבנון, שמקורו עשוי להיות מישראל ומיועד לזרום בעתיד דרך צינור הגז הערבי החולף בירדן ובסוריה (Azhari, 2022).

יש לציין כי שיתוף הפעולה עם ישראל בתחום הגז עודנו שנוי במחלוקת פוליטית במצרים. כך למשל גורמי אופוזיציה, גולים ברובם, נוהגים להשמיע טענות נגד יבוא "גז ערבי-אסלאמי גנוב ממדינת הכיבוש, והכנסת מיליארדים לאוצר של הציונים", ומביעים חשש מתלות מצרית בישראל. בתגובה מדגישים דוברי המשטר את יתרונותיהם הכלכליים של קשרי הגז עם ישראל ואת הצלחתה של מצרים למצב עצמה בזכותם כמרכז אנרגיה אזורי על חשבון טורקיה (ערן ועמיתיו, 2018).

מגז טבעי לאנרגיות מתחדשות

בטווח הקצר יש לישראל ולמצרים אינטרס משותף לעגן את מעמד הגז כתחנת ביניים במעבר מפחם לאנרגיות מתחדשות. אולם אתגר משותף הניצב לפתחן הוא ההיערכות לעידן שאחרי הדלקים הפוסיליים. זו גם הציפייה של האיחוד האירופי, המעוניין שתשתיות הולכת הגז בין מצרים לישראל יאפשרו בעתיד הולכת מימן. נשיאת הנציבות האירופית אורסולה גרטרוד פון דר ליין הציגה ביוני 2022 חזון לשותפות ים-תיכונית בייצור אנרגיות שמש, רוח ומים, אשר תשתלב במגמה העולמית לצמצום השימוש בגז בטווח הבינוני והארוך ולמעבר לאנרגיות ירוקות (East Mediterranean Gas Forum, 2022).

ואכן, פוטנציאל הסינרגיה בין מצרים לישראל מבטיח גם בנושא אנרגיות מתחדשות. בתוכניתה של ממשלת ישראל להרחבת קשרי הכלכלה עם מצרים נקבע כי משרד האנרגיה יפעל להקמת צוותי עבודה משותפים לישראל ולמצרים במטרה לבחון קידום פרויקטים בשורת נושאים: לכידה והטמנה של פחמן דו-חמצני; הפחתת פליטות בתהליך ההפקה וההולכה של גז טבעי; הפקת אנרגיות מתחדשות ביבשה ובים וקידום שימוש במימן; שיתוף פעולה בהעצמת הקישוריות האנרגטית של שתי המדינות והאזור; ובחינת מיזמים לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים במצרים, בדגש על אנרגיית רוח, לתועלת שתי המדינות (שיתופי פעולה אזוריים).

החזון של מצרים וישראל לשילוב אנרגיות מתחדשות דומה. מצרים מיתגה עצמה לקראת אירוח ועידת האקלים בשרם א-שיח' כמודל עולמי לגיוון מקורות אנרגיה וליצירת תמהיל מאוזן הממזג אנרגיות נקיות. על פי האסטרטגיה המצרית להפחתת פליטת גזי חממה, אנרגיות מתחדשות ישמשו מקור לייצור 20 אחוזים מהחשמל במדינה ב-2022, ו-42 אחוזים ב-2035 (Elgendy, 2022; Tanchum, 2022b).  

זאת ועוד, כחלק מחזון הפיכתה למרכז אנרגיה שואפת מצרים לחזק את מעמדה כיצואנית יתרות חשמל, שיופק בחלקו מאנרגיות מתחדשות. לדברי הנשיא א-סיסי, פוטנציאל חיבור רשתות האנרגיה בין מצרים לשכנותיה כולל את ישראל, סודאן, לוב, ערב הסעודית, ירדן, יוון וקפריסין. עם השתיים האחרונות חתמו ישראל ומצרים ב-2021 על מזכרי הבנות נפרדים לבחינת הקמתו של כבל תת-ימי לחיבור חשמל. מהלכים אלה יוצרים פוטנציאל לחיבור רשתות החשמל האזוריות ממדינות המפרץ ומאפריקה עד אירופה דרך מצרים וישראל (משרד האנרגיה, 2021).

האינטרסים בתחום הגז והאנרגיה יוצרים במרחב הים-תיכוני דינמיקה של שיתופי פעולה, שכוללת לצד מצרים וישראל גם שחקנים נוספים.

ישראל מתכננת גם היא להשקיע בשנים הקרובות בפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים (זקן, 2022ב). לאחר שלא עמדה ביעד של הסתמכות על 10 אחוזים של אנרגיות מתחדשות ב-2020, ממשלת ישראל ה-35 פרסמה באוקטובר 2020 אסטרטגיה לאומית רחבה שקבעה יעדים חדשים: 20 אחוזים ב-2025 ו-30 אחוזים ב-2030 (מרכז המחקר והמידע, 2021). בספטמבר 2021 פרסמה ממשלת ישראל ה-36 מסמך יעדים נוסף שבמרכזו מעבר לאנרגיה מתחדשת ואגירת אנרגיה, לצד חיזוק שיתופי פעולה אזוריים ובניית קישוריות ברשת החשמל (משרד ראש הממשלה, 2021ב).

פוטנציאל רב קיים בתחום הסולארי. בתוכניתה של ממשלת ישראל לקידום קשרי הכלכלה עם מצרים נקבע כי תיבחן ההיתכנות להקמת תחנת כוח סולארית בצד המצרי, שתספק חשמל לשתי המדינות (משרד האנרגיה, 2021). ואכן, שיתוף הפעולה בין המדינות עשוי להתחיל בסמוך לגבולן בחצי האי סיני, שם מצרים טרם הקימה פרויקטים נרחבים בתחום האנרגיה הסולארית, לפי מפה המופיעה באתר המשרד המצרי לחשמל ולאנרגיה מתחדשת (משרד החשמל והאנרגיות המתחדשות המצרי, ל"ת). מיזם כזה עשוי לשרת גם את רצועת עזה.

ההיגיון בשיתוף הפעולה נובע מכך שלמצרים שטחים פתוחים גדולים שחסרים לישראל להפקת אנרגיה סולארית, ואילו לישראל יכולות טכנולוגיות מתקדמות. לדוגמה, החברה הישראלית Ecoppia Scientific מייצרת רובוטים לניקוי אבק מפאנלים סולאריים. אלה נועדו לשמש בפארק הסולארי בנבאן במחוז אסואן, שנחנך ב-2019 ונחשב לגדול במזרח התיכון ולאחד הגדולים בעולם (Mikhail, 2021). חברות ישראליות נוספות מעורבות גם הן בפיתוח פרויקטים של אנרגיה מתחדשת במצרים )טגי, 2022). עם זאת, מצרים דחתה בעבר שיתופי פעולה בתחום הסולארי מכיוון שמצאה חלופות זולות ואטרקטיביות יותר מאלו הישראליות (קורן, 2018).

מלבד אנרגיית שמש, מצרים מקצה שטחים ומגייסת השקעות למיזמי אנרגיה ירוקים נוספים, שעשויים לשמש בחלקם כר לשיתופי פעולה דו-צדדיים או אזוריים עם ישראל. כך למשל, בדומה להפיכתה למרכז בתחום הגז, מצרים פועלת למצב עצמה כגורם אזורי מוביל גם בייצור מימן ירוק (סלטאן, 2022ב), והיא משתתפת בברית האפריקאית למימן ירוק שהושקה במאי 2022 (Transnational Africa Green, 2022).

מצרים מקימה גם טורבינות רוח לייצור חשמל שכבר חוברו בחלקן לרשת הארצית, הגדולה שבהן – ואחת הגדולות בעולם – שוכנת בג'בל אל-זית על חוף הים האדום (Hako, 2022). מקורות פוטנציאליים נוספים לאנרגיה מתחדשת מצויים בתווך הימי. בשנים האחרונות סומנו מספר אזורים מבטיחים להפקת אנרגיית גלים, בראשם אלכסנדריה ורצועת החוף שלאורך הים האדום (Salah et al., 2022). במקביל חתמה מצרים בנובמבר 2015 על הסכם עם רוסיה להקמת כורי כוח גרעיניים בדבעה, שאמורים לפעול מ-2028 ולספק ב-2035 שלושה אחוזים מהאנרגיה במדינה ( Gomaa, 2022).

לסיכום, ההצלחה היחסית שרשמו לאורך השנים שיתופי הפעולה בין ישראל למצרים בתחום האנרגיה נבעה מאינטרסים כלכליים-אנרגטיים הדדיים, אך גם מקיומם של תנאים נוספים: התמיכה הפוליטית והכלכלית מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי; מעורבותם האקטיבית של שרים מצרים וישראלים בפיתוח הקשרים, בתמיכת מנהיגי המדינות; והלגיטימיות שנגזרה מהשתתפות ערבית ופלסטינית בקשרים עם ישראל.

במקביל, כמה מכשולים עודם מקשים על הרחבת שיתופי הפעולה לתחום האנרגיות המתחדשות, בראשם: עיצוב היגיון כלכלי-אנרגטי-טכנולוגי שיעניק תמריץ מספק לסינרגיה בין שתי המדינות; היעדרו של גוף אזורי אינטגרטיבי, דוגמת פורום הגז של מזרח הים התיכון, שפעילותו מוקדשת לאנרגיות מתחדשות; הקשרים המצומצמים הקיימים עד כה בין משרד האנרגיה הישראלי למשרד החשמל והאנרגיה המתחדשת במצרים; והסייגים שעודם רווחים במצרים לגבי הנורמליזציה עם ישראל, בפרט נוכח הדשדוש בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. 

סיכום ומסקנות

ערב ועידת האקלים של האו"ם בשרם א-שיח', היקף שיתוף הפעולה הסביבתי בין ישראל למצרים עודנו רחוק ממיצוי הפוטנציאל הטמון בו. בעוד הקשרים בין שתי המדינות בתחום הגז והאנרגיה נהנים בעת הנוכחית מתנופה חסרת תקדים, קשרים אחרים – בנושאי ביטחון מים ומזון וכלכלה כחולה, כמו גם בהיבטי אקלים נוספים – אינם קיימים כמעט. זאת חרף העובדה ששתי המדינות מתמודדות עם אתגרים סביבתיים משותפים המאופיינים בהיותם חוצי גבולות, ולמרות תוחלת הרווח ההדדי – במונחים כלכליים וסביבתיים – הטמונה בהרחבת קשריהן.

במניפה היסטורית רחבה יותר, אשר כוללת גם את העשורים שקדמו לעלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון, עולה כי שיתופי פעולה בין ישראל למצרים בתחומים כמו חקלאות, אנרגיה והמחקר הימי התקיימו בצילם של שורת חסמים ותנאי מפתח, שרבים מהם באו לידי ביטוי במקרי הבוחן שנבחנו במחקר. תהליך בניית השלום הסביבתי לא הושפע אפוא מאינטרסים הדדיים בלבד אלא גם מתנאים חברתיים-פוליטיים נוספים שעיצבו את דפוסי שיתוף הפעולה בין המדינות.

כמה חסמים הקשו לאורך השנים על שתי המדינות לפתח שיתופי פעולה סביבתיים רחבי היקף, ומרביתם מציבים בפניהן אתגר גם בהווה. החסם הראשון נובע מההקשר הפוליטי הרחב יותר שבמסגרתו מתנהלות המדינות, קרי הזיקה המתמשכת שיצרה מצרים בין קידום הנורמליזציה עם ישראל להתקדמות לקראת פתרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני. חסם זה בולט בייחוד בתקופות של הסלמה ביטחונית וקיפאון מדיני, אז השלטונות המצריים מווסתים את הקשרים עם ישראל בהתאם להתנגדויות הציבוריות והממשלתיות המשוערות לנורמליזציה.

חסם שני – המתקשר לזה הראשון – נוגע לתפיסות השלום הנבדלות בשתי המדינות ולהתנגדות הרווחת לנורמליזציה במצרים. חסם זה מתקשר לתנאי חברתי-פוליטי נוסף: קיומם של ערכים ותפיסות עולם משותפות, שהיעדרם מקשה על קיום שיתופי פעולה. ישראל מפרשת שלום מלא כשלום הכולל שיתופי פעולה אזרחיים גלויים ומגוונים, אשר מאפשרים לצדדים ליהנות ממלוא פירותיהם של היחסים ביניהם. מצרים, לעומת זאת, נוטה להסתפק במרכיבי שלום מצומצמים יותר: הכרה בישראל, אי-לוחמה, שיתוף פעולה מדיני וביטחוני חשאי ברובו וקידום שיתופי פעולה אזרחיים מועטים, בפרופיל ציבורי נמוך ותחת פיקוח ממסדי קפדני.

בשל ההגבלות שמטילה מצרים משיקוליה על אופי היחסים עם ישראל, עיקר הקשרים בין המדינות מתנהלים בין הצבאות ובין גורמים ביטחוניים משני הצדדים – משרד הביטחון והמטה לביטחון לאומי מהצד הישראלי, והמודיעין הכללי מהצד המצרי. פרקטיקה זו דוחקת סוגיות אזרחיות, לרבות סביבתיות, ממוקד הדיאלוג בין הצדדים, וכן את מקומם של משרד החוץ ומשרדים ממשלתיים העוסקים בסוגיות סביבתיות. יוצאי דופן בהקשר זה הם משרדי האנרגיה והנפט בשתי המדינות, שמקיימים קשרים ענפים.

חסם שלישי נובע מהפערים במדיניות הסביבתית של שני הצדדים ומהמעמד שמקבל הנושא הסביבתי בסדר היום הלאומי הכולל שלהן. בעוד מצרים מקדמת מזה קרוב לעשור אסטרטגיות מקיפות להתמודדות עם שינויי האקלים, ביטחון המים, ביטחון המזון, כלכלה כחולה, אנרגיות מתחדשות ועוד, לישראל אין אסטרטגיה ממשלתית כוללת ובמובן זה היא מפגרת אחריה. יתרה מכך, בעוד שבמצרים ההתמודדות עם אתגרי הביטחון הסביבתי נתפסת כרכיב בביטחון הלאומי המצרי וכבסיס להישרדות המשטר, בישראל הוגדרו שינויי האקלים על ידי הממשלה רק בשנת 2022 כגורם המאיים על הביטחון הלאומי.

לפער בין הצדדים יש גם משמעות פרקטית: בעוד משרדי הממשלה הסביבתיים במצרים פועלים בסנכרון כחלק מהאסטרטגיות הממשלתיות המקיפות בהתמודדות עם סוגיות הביטחון הסביבתי, בישראל הטיפול בסוגיות הסביבתיות מבוזר בין משרדי ממשלה שונים, ללא אסטרטגיית-על המחברת ומשלבת ביניהם.   

חסם רביעי קשור להבדלים במערכת הפוליטית במצרים ובישראל. בעוד במצרים מתקיים מאז 2013 שלטון אוטוריטרי יציב המקל על השליט לקבוע חזון ארוך טווח וליישמו, חילופי הממשלות הדמוקרטיים בישראל גוררים שינויים מהירים בסדר היום הלאומי, ומציאות זו החמירה נוכח המשבר הפוליטי בשנים האחרונות. כך למשל, העובדה שממשלת ישראל ה-36 חרתה על דגלה את העיסוק בשינויי האקלים אינה מצביעה בהכרח על כך שהממשלה הבאה תדבק במדיניות זהה.

אף שהחסמים המתוארים לעיל מגבילים את שיתופי הפעולה הסביבתיים בין ישראל ומצרים, כפי שעולה ממקרי הבוחן הנדונים במחקר, ובפרט בתחום האנרגיה, הם אינם מונעים אותם לחלוטין. על סמך המחקר ניתן להמליץ על כמה מפתחות שסייעו בעבר, מסייעים בהווה ועשויים לסייע גם בעתיד לקידום הקשרים, גם בצילן של מגבלות.

מפתח ראשון הוא בחירת תחום שיתוף פעולה שנמצא בעדיפות גבוהה בסדר היום הלאומי בישראל ובמצרים גם יחד, ואשר עשוי להניב רווח כלכלי וסביבתי הדדי מובהק תוך זמן קצר יחסית, אך גם לשרת מטרות בטווח הבינוני והארוך. לשם כך על ישראל לזהות תחומים שמצרים מייחסת להם חשיבות עליונה, או שהיא מעוניינת לבסס בהם מעמד הובלה אזורי ובינלאומי, דוגמת ההתמודדות עם שינויי האקלים ומציאת פתרונות בתחומי האנרגיה, המים והמזון.

הסיכוי להצלחת שיתוף הפעולה הסביבתי יגבר ככל ששתי המדינות לא יוכלו לממש את מטרותיהן מבלי להיעזר אחת בשנייה, כפי שקורה בתחום הגז. שיתופי פעולה מסוג זה צפויים לשגשג ולפרוח ככל שיכילו הדדיות ושילוב אינטרסים של שתי המדינות, מה שגם ישפר את כושר עמידותם בתקופות משבר, כגון עיתות מתיחות בין ישראל לפלסטינים.   

מפתח שני הוא קבלת ההובלה המצרית במסגרות שיתוף פעולה הכוללות את ישראל. ההובלה מפחיתה את החששות בקהיר מפני "הגמוניה" ישראלית או מפני איום ישראלי על מעמדה האזורי. היא גם מגבירה את הנכסיות שמוצאת מצרים בקשר עם ישראל, כאשר זה משרת את שאיפותיה למצב עצמה ככוח אזורי ואף עולמי דרך הסוגיות הסביבתיות. דוגמה טובה לכך היא פורום הגז של מזרח הים התיכון, שקם ביוזמה משותפת של שתי המדינות ומטהו נמצא בקהיר, ודוגמה מאתגרת יותר היא פסגת הנגב, שהוקמה ביוזמת ישראל בעקבות הסכמי אברהם.   

מפתח שלישי הוא חיזוק הנכסיות של ישראל למול מצרים, קרי הדגשת יתרונותיה היחסיים בתחומי המדע והטכנולוגיה באופן המתכתב עם סדר היום הסביבתי של קהיר וממצב את ירושלים כשותפה היכולה ומעוניינת לתרום לשכנתה ולהיתרם ממנה. טיפוח דימוי ישראלי זה יכול להיעשות דרך הסברה – שכבר מתקיימת בחלקה על ידי משרד החוץ, וראוי להגבירה – בתקשורת וברשתות החברתיות. יתרה מכך, בניית הדימוי של ישראל כשותפה סביבתית מצריכה תשומות בדמות הרחבת הקשרים בין המדינות למסגרות אזרחיות, עסקיות ומדעיות נוספות, השקעה בפרויקטים משותפים, מימון השתתפות נציגים ישראלים בכנסים סביבתיים במצרים ובאזור ואף ריענון פעילותו של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר כפלטפורמה לפיתוח הקשר המדעי בין המדינות. 

מפתח רביעי הוא קיומו של צד שלישי (או כמה צדדים) במסגרת שיתופי הפעולה הסביבתיים, דוגמת ארצות הברית ומדינות אירופיות. חשיבותו הצד השלישי נובעת מיכולתו לעצב מחדש את מפת האינטרסים העומדים לנגד עיני הצדדים, וזאת בכמה אופנים: ראשית, הוא מאפשר את עצם קיום שיתוף הפעולה דרך מימון פרויקטים מחקריים, ביקורים הדדיים ופעולות אחרות; שנית, ביכולתו לסייע בתיאום ובניהול שיתופי הפעולה; שלישית, הוא מעניק יתר לגיטימציה לקשר עם ישראל, שכן אין מדובר עוד בקשר דו-צדדי; רביעית, הוא ערב לעמידה בהסכמים גם בעיתות משבר; חמישית, שיתוף הפעולה עם ישראל מהווה גשר לחיזוק הקשר בין מצרים לצד השלישי.

ערב ועידת האקלים של האו"ם בשרם א-שיח', היקף שיתוף הפעולה הסביבתי בין ישראל למצרים עודנו רחוק ממיצוי הפוטנציאל הטמון בו.

מפתח חמישי הקשור למפתח הרביעי הוא קידום שיתוף הפעולה הסביבתי דרך מסגרות רב-צדדיות, שגם הן משמשות מעין צד שלישי לקשר. בהקשר זה חשוב לציין את הנסיבות הגאופוליטיות המעודדות בעת הנוכחית שיתופי פעולה אזרחיים סביבתיים בין שתי המדינות, ובראשם הסכמי אברהם הנתמכים על ידי בעלות בריתה המפרציות של מצרים ומציעים מתכונת חדשה של נורמליזציה. כן יש לציין את המלחמה באוקראינה ואת שיתוף הפעולה הקיים או העשוי להתקיים בחסות ארגונים ים-תיכוניים, פורמים של סביבה ואנרגיה והאו"ם. 

לעיתים סמנטיקה הולמת מסייעת גם היא לצד המצרי לשווק לדעת הקהל את מסגרת שיתוף הפעולה הרב-צדדית עם ישראל. כך למשל, בחירת המונח פורום לתיאור פורום הגז של מזרח הים התיכון עדיפה על מונחים אחרים ומחייבים יותר, כגון קואליציה או ברית.  

מפתח שישי, המובן מאליו לכאורה, הוא יצירת אופק מדיני בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ככל שישראל תצטייר בעיני הממשלה והציבור במצרים כמדינה שוחרת שלום, כך תיסלל הדרך לשיתופי פעולה סביבתיים רחבים ועמוקים יותר, וייחלשו טיעוניהם של מתנגדי הנורמליזציה.

אמצעי נוסף להקלת החסם הפוליטי הוא שילוב הפלסטינים בשיתופי פעולה סביבתיים עם מצרים, למשל דרך מסגרות רב-צדדיות דוגמת פורום הגז. על אף היתרונות בנקיטת צעד כזה, החיסרון הוא בסיכון אפשרי לעירוב שיקולים סביבתיים ופוליטיים ולהגברת יכולתם של הפלסטינים לטרפד שיתופי פעולה בין ישראל למצרים וליתר מדינות ערב. על כן מומלץ לישראל לקדם קשרים רב-צדדיים עם הפלסטינים, אך ללא מתן וטו לצד הפלסטיני.

מפתח שביעי הוא השתתת קשרים חדשים על מסורת העבר. לאור הסייגים הקיימים במצרים על קידום הנורמליזציה, מוטב לבנות את שיתופי הפעולה הסביבתיים בין המדינות על מישור היחסים הקיים במקום לנסות להרחיבו. כך למשל, לזכות תחום האנרגיה עומדת מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה המעוגן בהסכם השלום, ולפיכך קל יותר למצרים לראות בו המשך פרקטיקה קיימת ולא תקדים או סטייה מעוררי מחלוקת. כך גם בתחום ביטחון המזון, מוטב לשאוף לחידוש פעילות הוועדה החקלאית המשותפת ולא לנסות להקים מסגרת דו-צדדית חדשה תחתיה.

מפתח שמיני הוא התמקדות בשיתופי פעולה סביבתיים בין הממשלות, המקודמים מלמעלה למטה. מן המחקר עלתה פעם אחר פעם החשיבות המכרעת במעורבותם של שרים משני הצדדים, שהבינו את חשיבות הקשרים הסביבתיים בין המדינות, היו מוכנים לשים את מלוא כובד משקלם האישי למען קידומם ונהנו מגיבוי רחב של מנהיגיהם. הדבר בלט בעיקר בצד המצרי, בתפקידים המרכזיים שמילאו שרי הנפט והחקלאות לאורך השנים בתמיכת נשיאיהם.

הצד השני של מטבע שיתופי הפעולה הממשלתיים הוא התפקיד המשני המוקצה על פי רוב לכוחות האזרחיים משני הצדדים. דוגמה לכך הם קשרי הגז המאופיינים במגע בין צינורות יותר מאשר בין אנשים. פרקטיקה כזו אומנם מסייעת פחות לבניית השלום כמכלול, אך יתרונה בכך שאינה מצריכה שינוי מנהלתי או נורמטיבי עמוק במאפייני הנורמליזציה הנהוגים בין המדינות, וייתכן שיש בה כדי לחזק את האמון הבסיסי בין הצדדים לעתיד לבוא. 

מניסיון העבר וההווה ניתן לראות כי לכל מפתח תפקיד משלו, וכי גם בהיעדר כל המפתחות ניתן עדיין לייצר "צרור מפתחות" יעיל דיו לקידום שיתופי פעולה סביבתיים.

לסיכום, השילוב של נסיבות גאופוליטיות אזוריות ועולמיות, עליית המודעות הסביבתית בשתי המדינות והאינטרסים הביטחוניים, הכלכליים והפוליטיים הקיימים בעת הנוכחית יוצר שעת כושר להרחבת שיתופי הפעולה הסביבתיים בין ישראל למצרים. חיזוק יחסי הגומלין הסביבתיים לתועלת שתי המדינות עשוי לשמש פתח לשיתופי פעולה אזרחיים ולבניית השלום גם בתחומים נוספים. נוכח החשיבות והדחיפות בטיפול ברבות מהסוגיות הסביבתיות שעל הפרק, מן הראוי שתינתן לנושא העדיפות הממשלתית הראויה גם לאחר הוועידה בשרם א-שיח'.

 * המחברים מודים לד"ר שירה עפרון, ראשת התוכנית שינויי אקלים וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי, הנתמכת על ידי קרן קונרד אדנאואר (KAS) בישראל, על תרומתה החשובה למחקר. 

מקורות

אשכנזי, ש' (2021, 17 בנובמבר). צה"ל יקים גוף מודיעין שיעסוק בהשפעה האסטרטגית של משבר האקלים. גלובס. https://bit.ly/3s3iMtP

בן דור, ל' (2018). יחסי ישראל-מצרים מאז 2011. בתוך ש' שי (עורך), מצרים על פרשת דרכים: שבע שנים לאחר מהפכת "האביב הערבי" (עמ' 5-3).IPS Publications.  https://bit.ly/3VDs5Oy

בר-אלי, א' (2010, 18 בפברואר). ישראל הציעה להפעיל תחנות כוח סולאריות בסיני. הארץ. https://bit.ly/3T8U1It

בר-אלי, א' וליס, י' (2012, 22 באפריל). מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום". TheMarker. https://bit.ly/3MDQob0

גולדשטיין, ת' (2005, 30 ביוני). בקהיר נחתם ההסכם לייבוא גז ממצרים. Ynet. https://bit.ly/3s4Hf1U

גורודיסקי, ס' (2022, 16 בפברואר). אושרה הזרמת גז ישראלי למצרים דרך ירדן. ישראל היום. https://bit.ly/3MGb4zl

גרינפיס דיגיטל. (25 בפברואר, 2021). נפט בים התיכון – אין חדש תחת השמש. https://bit.ly/3Th4CkA

דובק, א' (1998). ובכל זאת שלום: יחסי ישראל מצרים. ידיעות אחרונות.

הארץ Haaretz (2022, 23 בפברואר). שידור חי מוועידת ישראל לאקלים 2022 [סרטון, דקה 1:06:31 עד 1:28:46] דברי השרה זנדברג.YouTube. https://bit.ly/3giBXNL

הישיבה המאתיים-ושש-עשרה של הכנסת השלוש-עשרה: סקירת שר האנרגיה והתשתית על פעולות משרדו (1994, 17 במאי). הכנסת. https://bit.ly/3yK6oCR

המכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת (ל"ת). אודות. https://bit.ly/3DacfUx

הסכמי חקלאות עם מצרים (1982, 14 בינואר). ארכיון המדינה. https://bit.ly/3TCYYJC

וינטר, א' (2022, 14 במארס). מצרים וישראל: אנרגיות מתחדשות לשלום. מבט על 1572, המכון למחקרי ביטחון לאומי.https://bit.ly/3gfUxpN

זקן, ד' (2022א, 28 במארס). פסגת הנגב: שרי החוץ החליטו שהפורום האזורי יתכנס באופן קבוע. גלובס. https://bit.ly/3CKlNE6

זקן, ד' (2022ב, 30 במאי). אלהרר נסוגה בשל לחץ בנט, לפיד וליברמן: מה עומד מאחורי חידוש מכרזי הגז הטבעי? גלובס. https://bit.ly/3TvNyaw

 חיון, ד' (1999, 14 בנובמבר). חודש המו"מ מצרים-ישראל לייבוא גז טבעי; גורמי אנרגיה: מצרים נלחצה מסימני הגז בארץ. גלובס.https://bit.ly/3EPPNkU

טגי, נ' (2022, 15 באוגוסט). אנלייט וניו-מד חוברות להקמת מיזם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. Bizportal. https://bit.ly/3yOqfRa

טרדימן, מ' (2020). ישראל ואגן הים האדום: אתגרים והזדמנויות. מיתווים: המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. https://bit.ly/3g9sMil

כהן, י' (2000). שיתוף פעולה במדעי הים בין ישראל לשכנותיה – תועלות, 14 לקחי העבר ומבט לעתיד, בתוך שיתוף פעולה אזורי במחקר – רשימת תקצירים (עמ' 14). האקדמיה הישראלית למדעים. https://bit.ly/3CLC5Nf

מינהל התכנון(2020). מסמך מדיניות למרחב הימי של ישראל: ים תיכון. https://bit.ly/3s0P60t

מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2021, 7 בדצמבר). אנרגיה מתחדשת בישראל - רקע וסוגיות לדיון – עדכון. הכנסת.  https://bit.ly/3s2ejHE

משרד האנרגיה (2021, 9 במארס). ישראל מתחברת לרשת החשמל האירופית: השר שטייניץ חתם על מזכר הבנות להנחת כבל החשמל התת-ימי הארוך בעולם . https://bit.ly/3EJGx1G

משרד ראש הממשלה(2021א, 25 ביולי). מעבר לכלכלה דלת פחמן, החלטה מספר 171 של הממשלה מיום 25.07.2021. https://bit.ly/3D6Skpx

משרד ראש הממשלה (2021ב, 19 בספטמבר). הממשלה ה-36: עיקרי המדיניות. https://bit.ly/3gbTS8H

משרד ראש הממשלה (2021ג, 24 באוקטובר). אישור עדכון לתכנית הלאומית להתייעלות באנרגיה והפחתת פליטות גזי חממה, החלטה מספר 541 של הממשלה מיום 24.10.2021.  https://www.gov.il/he/departments/policies/dec541_2021

משרד ראש הממשלה(2021ד, 24 באוקטובר). קידום תחבורה נקייה ודלת פחמן, החלטה מספר 542 של הממשלה מיום 24.10.2021. https://bit.ly/3ML4oQp

משרד ראש הממשלה(2022א, 14 במארס).תכנית לאומית למניעה ולצמצום של זיהום האוויר ופליטת גזי חממה בישראל – תכנית יישום, החלטה מספר 1282 של הממשלה מיום 14.03.2022.  https://bit.ly/3eLVCoP

משרד ראש הממשלה(2022ב, 15 במאי). תוכנית רב-שנתית לפיתוח העיר אילת וחבל אילות כמוקד לאומי ובין-לאומי לייצור מזון מן הים ומן המדבר לשנים 2026-2022 ותיקון החלטת ממשלה, החלטה מספר 1442 של הממשלה מיום 15.05.2022. https://bit.ly/3Tftiu0

משרד ראש הממשלה(2022ג, 29 במאי). תוכנית לקידום ולהרחבת הקשרים הכלכליים בין מדינת ישראל והרפובליקה הערבית של מצרים, החלטה מספר 1522 של הממשלה מיום 29.05.2022. https://www.gov.il/he/departments/policies/dec1522_2022

משרד ראש הממשלה(2022ד, 18 בספטמבר). הקמת מנגנון אזורי 'פורום הנגב', החלטה מספר 1861 של הממשלה מיום 18.09.2022. https://bit.ly/3eP8tGF

סופר, א' (2006). המאבק על המים במזרח התיכון. עם עובד.

ערן, ע', וינטר, א' ורטיג, ע' 2018, 12 במארס). עסקת הגז עם מצרים: ישראל מעמיקה עוגן במזרח הים התיכון. מבט על, 1033, המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://bit.ly/3EPpCdW

פודה, א' (2022א) מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 1948 - 2020. עם עובד.

פודה, א' (2022ב). הנורמליזציה - פנים רבות לה: דגמים ביחסי ישראל-ערב. עדכן אסטרטגי, 25(1), המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://bit.ly/3VCXIHY

פוהורילס, ש' (2000). הנסיון המצרי – "דגם אב" אוניברסלי בשיתוף פעולה 5 חקלאי בין אויבים לשעבר, בתוך שיתוף פעולה אזורי במחקר – רשימת תקצירים (עמ' 6-5). האקדמיה הישראלית למדעים. https://bit.ly/3CLC5Nf

פסטרנק, ד' (2000). שיתוף פעולה ארוך טווח בפיתוח אזורים צחיחים עם 9 מצרים ומרוקו, מסקנות ולקחים, בתוך שיתוף פעולה אזורי במחקר – רשימת תקצירים (עמ' 10-9). האקדמיה הישראלית למדעים. https://bit.ly/3CLC5Nf

קדרי-עובדיה, ש' וירון, ל' (2022, 30 במאי). משרדי החינוך והסביבה יחייבו לשלב תוכני לימוד על משבר האקלים, מהגן ועד כיתה י"ב. הארץ. https://bit.ly/3MC5DkZ

קוריאל, א' (2022, 8 במאי). השרים אישרו את חוק האקלים הראשון של ישראל: מה יש בו ומה חסר? Ynet. https://bit.ly/3TxFq9A

קורן, א' (1996, 11 בדצמבר). מצרים תמכור לישראל ב-97' רק כ-60% מכמות הנפט המתחייבת מהסכמי קמפ-דייוויד. גלובס. https://bit.ly/3TeH6Fc

קורן, ח' (2018). ישראל ומצרים: שותפות אסטרטגית, ריחוק אזרחי? מיתווים: המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. https://bit.ly/3EPQWJe

קליין, ז' (2019, 14 בינואר). שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר עם מצרים מאז הסכם השלום. ישראל היום.https://bit.ly/3MGmov7

רביד, ב' (2021, 24 באוקטובר). בנט: נתייחס למשבר האקלים כסוגיה של ביטחון לאומי. וואלה! https://bit.ly/3yPtw2O

 רובינוביץ, ז' ורטיג, ע' (2020, 26 בפברואר). ערבויות לשלום: כיצד ערבויות נפט אמריקאיות הצילו את תהליך השלום בין ישראל למצרים. קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה. https://bit.ly/3s4Aope

תכנית ימית לישראל (ללא תאריך). הטכניון. https://bit.ly/3eMsWvS

INSS Israel (2022, 2 בפברואר). הכנס השנתי הבינלאומי ה-15 | ריאיון – השרה תמר זנדברג על שינויי אקלים וביטחון לאומי [סרטון]. YouTube. https://bit.ly/3s1L2Ng

המשרד המצרי לאיכות הסביבה [وزارة البيئة](2015, 13 ביולי). قرار رئيس مجلس الوزراء رقم ١٩١٦ لسنة ٢٠١٥ [החלטת ראש ממשלת מצרים מספר 1916 לשנת 2015]. https://bit.ly/3ThJFX6

המשרד המצרי לאיכות הסביבה [وزارة البيئة](2019, 7 במאי). قرار رئيس مجلس الوزراء رقم 1129 لسنة ٢٠١٩ [החלטת ראש ממשלת מצרים מספר 1129 לשנת 2019]. https://bit.ly/3gorSP4

המשרד המצרי לאיכות הסביבה [وزارة البيئة] (ל"ת).رؤية مصر 2030: البعد البيئي [חזון מצרים 2030: הממד הסביבתי]. https://bit.ly/3Tcmq0f

זין, ה' (2022, 8 ביוני). في ثماني سنوات.. مشروعات غاز عملاقة تحول مصر إلى مركز إقليمي للطاقة [בעוד שמונה שנים: פרויקטים עצומים של גז יהפכו את מצרים למרכז אנרגיה אזורי]. אל-מרצד אל-מצרי.https://marsad.ecss.com.eg/70507/ .

משרד החשמל והאנרגיות המתחדשות המצרי [وزارة الكهرباء والطاقة المتجددة] (ל"ת).Renewable energy projects in Egypt. https://bit.ly/3EXfDTT

مصر توقف التعاون الزراعي مع إسرائيل [מצרים מפסיקה את שיתוף הפעולה החקלאי עם ישראל]. (2013, 22 בפברואר). Zamnpress. http://zamnpress.com/news/16842  

סיף, מ' (2021, 3 בנובמבר). مصر تطلق استراتيجية تغير المناخ 2050.. وهذه تفاصيلها [מצרים משיקה את אסטרטגיית שינויי האקלים לשנת 2050 ואלו פרטיה]. סקיי ניוז ערביה.https://bit.ly/3TxGSc2

סלטאן, א' (2022א, 3 באפריל). آفاق وتحديات التحول إلى الطاقة المتجددة [הזדמנויות ואתגרי המעבר לאנרגיה מתחדשת]. אל-מרצד אל-מצרי. https://marsad.ecss.com.eg/68791/  

סלטאן, א' (2022ב, 19 במאי). الدولة المصرية تعزز تواجدها في سوق الهيدروجين الأخضر [מצרים מחזקת את נוכחותה בשוק המימן הירוק]. אל-מרצד אל-מצרי.https://marsad.ecss.com.eg/69948/  

עדלי, ע' א' (2022). دور المجتمع المدني في تعظيم نتائج مؤتمر المناخ في شرم الشيخ "27 COP "[תפקיד החברה האזרחית בהעצמת תוצאות ועידת האקלים בשרם א-שיח’]. אל-מלף אל-מצרי, 92, 35–41.

עמר, ס' (2022, 11 בפברואר). السيسي يشارك بقمة "محيط واحد" في فرنسا [א-סיסי משתתף בפסגת "אוקיינוס אחד" בצרפת]. סקיי ניוז ערביה. https://bit.ly/3DaLb7G

פאיד, א' (2021, 15 בנובמבר). التغيرات المناخية في مصر: التداعيات و آليات التكيف [שינויי האקלים במצרים: האתגרים ומנגנוני ההסתגלות]. מרכז אל-אהראם לל-דראסאת אל-סיאסיה ואל-אסתראתיג'יה. https://bit.ly/3Da332u

קנדיל, א' (2022). فرص مصر للتحول لمركز إقليمي للطاقة بعد حرب أوكرانيا [ההזדמנויות של מצרים להפוך למרכז אנרגיה אזורי בעקבות המלחמה באוקראינה]. תקדיראת מצריה, 3(39), 26–33.

4th EMGF Ministerial Meeting – March 9th, 2021 (2021, March 9). EMGF. https://bit.ly/3yGTLrW

 Abu Zaid, M. (2022, May 19). Egypt launches national climate change strategy 2050. Arab News. https://arab.news/yuykf

Adriansen, H. K. (2015). The geography of peace: Egyptian land reclamation and agricultural cooperation with Israel, Aarhus University. https://bit.ly/3VADY82

Azhari, T. (2022, June 21). Lebanon, Syria, Egypt sign gas import agreement. Reuters. https://reut.rs/3gmRQTc

Bakhoum, S. (2019). Fish assemblages in surf zone of the Egyptian Mediterranean Coast off Alexandria. Turkish Journal of Fisheries and Aquatic Sciences, 19(4), 351–362. https://bit.ly/3MIYFdY

Blackmon, J. B. (2008). Tri-Lateral Noor al Salaam high concentration solar central receiver program. U.S. Department of Energy. https://doi.org/10.2172/950510

Blue Economy Definitions (n.d.). United Nations. https://bit.ly/3eKq0Qn

Butter, D. (2021). Egypt’s energy ambitions and its Eastern Mediterranean Policy. In M. Tanchum (Ed.), Eastern Mediterranean in uncharted waters: Perspectives on emerging geopolitical realities (pp. 69-79). Konrad Adenauer Stiftung. https://bit.ly/3VHEWj4

Dresse, A., Fischhendler, I., Nielsen, J. Ø., & Zikos, D. (2019). Environmental peacebuilding: Towards a theoretical framework. Cooperation and Conflict, 54(1), 99–119. https://doi.org/10.1177/0010836718808331

East Mediterranean Gas Forum – EMGF (2022, June 15). The 7th Ministerial Meeting—MOU Signing [Video]. YouTube. https://bit.ly/3ghXPIX

Egypt’s Constitution of 2014. (n.d.). Constitute. https://bit.ly/3TsBpD4

Egypt Independent (2015, February 26). Ecological impact of the Suez Canal Development Project. https://bit.ly/3MKbNj4

Egypt Today staff (2022, April 21). What has Egypt done to place food security in heart of 2030 Vision? . https://bit.ly/3TvEceH

Elgendy, K. (2022, July 18). Egypt as an Eastern Mediterranean power in the age of energy transition. MEI@75. https://bit.ly/3ESC1Oc

Emad, M., & Adel, S. (2022). Repercussions of the Russian-Ukrainian war on food security in Egypt. Forum For Development and Human Rights - FDHRD. https://bit.ly/3yT4CiC

Emam, A. (2021, May 4). Egypt unveils strategy to adapt to water shortages. Al-Monitor. https://bit.ly/3D9m992

Emam, A. (2022, January 5). Egypt revives Western Desert agricultural project. Al-Monitor. https://bit.ly/3s8NUbw

Espanol, M. (2022, June 7). Egypt’s gas imports from Israel hit all-time high. Al-Monitor. https://bit.ly/3yQjXk2

Galil, B., Marchini, A., Occhipinti-Ambrogi, A., & Ojaveer, H. (2017). The Enlargement of the Suez Canal—Erythraean Introductions and Management Challenges. Management of Biological Invasions, 8(2), 141–152. https://doi.org/10.3391/mbi.2017.8.2.02

Gomaa, A. (2022, August 9). Russia launches production for Egypt’s nuclear power plant. Al-Monitor. https://bit.ly/3yT5bce

Hako, N. (2022, June 23). Egypt: Agreement signed to develop largest wind project in MEA region. ESI-Africa. https://bit.ly/3ScJHhs

 Keohane, R. O. (1988). International institutions: Two approaches. International Studies Quarterly, 32(4), 379-396. https://doi.org/10.2307/2600589

Keynan, A., & Shoham, D. (1998). Scientific cooperation in agriculture and medical research as a means for normalizing relations between Egypt and Israel. Annals of the New York Academy of Sciences, 866(1), 182–199.
DOI: 10.1111/j.1749-6632.1998.tb09152.x

Kleinhaus, K., Al-Sawalmih, A., Barshis, D. J., Genin, A., Grace, L. N., Hoegh-Guldberg, O., Loya, Y., Meibom, A., Osman, E. O., Ruch, J.-D., Shaked, Y., Voolstra, C. R., Zvuloni, A., & Fine, M. (2020). Science, diplomacy, and the Red Sea’s unique coral reef: It’s time for action. Frontiers in Marine Science. https://doi.org/10.3389/fmars.2020.00090

Lange, M. A. (2020). Climate change in the Mediterranean: Environmental impacts and extreme events. IEMed: Mediterranean Yearbook (pp. 30–45). https://bit.ly/3TfA82u

Maged, M. (2019, May 24). Egypt’s fish farming ranks first in Africa and 8th globally. Egypt Independent. https://bit.ly/3TtJJ5C

Mahmoud, R. (2022, August 4). Egypt announces four-point plan to mitigate possible water crisis. Al-Monitor. https://bit.ly/3D59rYJ

Mikhail, G. (2021, November 30). Israel eyes solar opportunities in Egypt. Al-Monitor. https://bit.ly/3EPbTUA

Norman, C. (1982). Scientific collaboration in the Middle East. Science, 215(4533), 639–642. https://bit.ly/3VEkXS7

Peace Treaty Between the State of Israel and the Arab Republic of Egypt (1979, March 26). https://bit.ly/3DcUHac

Reuters (2022, June 9). EU proposes natural gas import deal with Egypt and Israel. https://bit.ly/3D5KNHx

Salah, S. I., Eltaweel, M., & Abeykoon, C. (2022). Towards a sustainable energy future for Egypt: A systematic review of renewable energy sources, technologies, challenges, and recommendations. Cleaner Engineering and Technology, 8. https://doi.org/10.1016/j.clet.2022.100497

Tanchum, M. (2022a, March 3). The Russia-Ukraine war has turned Egypt’s food crisis into an existential threat to the economy. MEI@75. https://bit.ly/3eKuiXZ

Tanchum, M. (2022b, May 5). Egypt’s synergy between natural gas and green energy transition: Cairo’s advances in LNG and green hydrogen are shaping the COP 27 agenda. MEI@75. https://bit.ly/3VBLr6J

TATEC. (n.d.). Semi-annual progress report reporting period—October 1, 1985 thru March 31, 1986. USAID. https://bit.ly/3EUOdyg

Teff-Seker, Y., Rubin, A., & Eiran, E. (2019). Israel’s ‘turn to the sea’ and its effect on Israeli regional policy. Israel Affairs, 25(2), 234–255. https://doi.org/10.1080/13537121.2019.1577037

Transnational Africa Green Hydrogen Alliance launched. (2022, May 20). Energy Capital & Power. https://bit.ly/3CHZ37M

Union for the Mediterranean (2021). Towards a sustainable Blue Economy in the Mediterranean region: 2021 Edition. https://bit.ly/3yR1Zhc