עדכן אסטרטגי

• שם הספר: מדוע שלום? המניעים הפוליטיים להצטרפות אש"ף לתהליך אוסלו
• מאת: שמעון כרמי
• מו"ל: רסלינג
• שנה: 2020
• מס' עמודים: 563

שמעון כרמי מתחקה בספרו מדוע שלום? אחר הגורמים והתהליכים שהניעו את אש"ף לפנות לכיוון של תהליך שלום והביאו בסופו לחתימה על הסכמי אוסלו. המחבר בוחן את הסוגיה בהסתמך על תאוריות מתחום מדע המדינה, העוסקות בנטישת הדרך הצבאית מצד ארגוני טרור או תנועות התנגדות ומעברם לכיוון המדיני. תאוריות אלה נסקרות בספר בהרחבה, ומהן גוזר המחבר את הגורמים שבאמצעותם הוא מבקש לענות על השאלה העומדת במוקד הספר.

המחצית הראשונה של הספר עוסקת בשאלות של רקע וכוללת שני פרקים - תאורטי ואמפירי. בפרק התאורטי עוסק המחבר במניעים הדוחפים ארגוני טרור לפעול ובאלה המביאים אותם בהמשך התהליך לחתור לשלום או להסדר ששם קץ לפעולות אלה. זאת תוך עמידה על המגוון הרחב של המניעים, המאפיינים, מקורות הכוח והסמכות של הארגונים הנכללים בקטגוריה זו. 

בפרק האמפירי מביא המחבר שורה של קונפליקטים תוך-מדינתיים שהסתיימו בחתימה על הסכמים המסדירים את מערכת היחסים בין הצדדים הניצים או בניצחון של אחד מהם. בין היתר הוא מביא כדוגמה את הסכסוך בבורונדי בין שבטי ההוטי והטוטסי, שהסתיים בהפסקת אש לאחר התערבות של גורמים רבים בזירה הבינלאומית. כן מובאים סכסוכים נוספים בין ארגונים לממשלות בצפון אוגנדה, בסיירה ליאון, בחוף השנהב ובנפאל. 

בסופו של פרק זה מסכם המחבר את הגורמים שהניעו את הקבוצות להיכנס לתהליך של משא ומתן ומחלק אותם לקטגוריות: גורמים פנימיים כמו היחלשות הקבוצה ופגיעה במעמדה הציבורי; גורמים חיצוניים כמו סיוע המעודד הליכה בכיוון זה או אחר; ומניעים פוליטיים כמו רצון לזכות בהכרה ובייצוג, הישרדות והשתלבות בפוליטיקה. גורמים אלה הם הפרמטרים שעל פיהם מבקש המחבר לבחון את התהליך שעבר על אש"ף בטרם חתם על הסכמי אוסלו, אשר בהם הוא דן בחלקו השני של הספר.

הספר מהווה כר פורה לידע ולימוד לקוראים המתעניינים בשורשי הסכסוך ובהתפתחותו, והוא מקור שניתן להישען עליו לשם אימות והשוואה בין גרסאות שונות המתארות התרחשויות דומות.

זהו ללא ספק ספר מאיר עיניים ועתיר מידע, היורד בחתך כרונולוגי לפרטים ולהתרחשויות רבות שהתחוללו בתנועת פתח - שהובילה את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מאז הועברה השליטה בו מידי מצרים ומדינות ערב לידיו - וכן בתמורות שחלו בארגון כתוצאה מהעימותים עם ישראל וגם עם מדינות ערביות, בחילוקי הדעות הפנימיים שהתגלעו בתוכו ובצורך המקודש, בעיני רוב הפלסטינים, בשימור מעמדו כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. 

הספר מהווה כר פורה לידע ולימוד לקוראים המתעניינים בשורשי הסכסוך ובהתפתחותו, והוא מקור שניתן להישען עליו לשם אימות והשוואה בין גרסאות שונות המתארות התרחשויות דומות. שפע המקורות שבהם השתמש הכותב (אם כי קיים חוסר איזון בין מיעוט המקורות היחסי בשפה הערבית לבין אלה בעברית ובאנגלית) כבסיס לטיעוניו מגביר אף הוא את מהימנותו של הספר. 

ואולם העיסוק הרב בפרטי האירועים שאותם סוקר הכותב ומחויבותו לרקע התאורטי מותירים את הקוראים המתעניינים בקורות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתחושה מסוימת של החמצה, משום שאוסף הגורמים שהוא מביא כהסבר למניעים שהביאו את אש"ף לזנוח את המאבק המזוין ולאמץ את מתווה המשא ומתן לשלום אינו מספק תשובה ברורה. 

השאלות שהציב המחבר בפתיחה (עמ' 12): מה הביא את ההנהגה הפלסטינית לפנות לתהליך שלום? כיצד התרחשה הטרנספורמציה ממאבק מזוין אל משא ומתן מדיני? מה הביא את הנהגת אש"ף לרצות להיכנס לתהליך אוסלו? ועוד שאלות העומדות, כך לגרסת המחבר, בלב ספר זה נענות באופן חלקי ולא חד דיו.

נראה שהתהייה שבה מותיר המחבר את הקוראים נובעת מהניסיון לאמץ כלים מתחום מדע המדינה כדי לבצע ניתוח היסטורי במהותו. אלו כלים הבוחנים את האירועים באמצעות מודלים, פרמטרים, נוסחאות ופרדיגמות ובכך כובלים את הכותב לממד ההשוואתי. לעיתים הדבר מקשה על מתן המשקל הראוי לממדי הזמן, המרחב וההקשר הקונקרטיים שבהם התרחשו האירועים המתוארים בספר, או להצהרות, להודעות ולהתבטאויות שפורסמו מפי דמויות מרכזיות בתוך הארגון.

כך למשל תוהה המחבר כבר בראשית דבריו (עמ' 12) כיצד פנתה ההנהגה הפלסטינית לתהליך שלום, בעוד האמנה הפלסטינית השוללת את קיומה של ישראל וקובעת שרק המאבק המזוין הוא הדרך לשחרור פלסטין טרם שונתה. האם כל שינוי פרקטי מחייב את ביטול הישן האידיאולוגי, או שההיסטוריה מלמדת אותנו כמעט תמיד שהחדש מחדש והישן מתיישן, שהרי טבען של תנועות פוליטיות הוא שהן אינן ממהרות להכריז על ביטול המסמך האידיאולוגי המכונן, שכן יש בכך משום הודאה בכישלון. עדיף בנסיבות אלה להיתלות באילוצי המציאות הכופים את השינוי.  

באותה שיטה המחבר גם לא מנסה לאפיין את ההתרחשויות, לא נותן בהן סימנים ולא מציב אותן בסדר היררכי על פי מידת השפעתן על התמורות שהתחוללו בחשיבה של הנהגת אש"ף אשר לשינויים המתבקשים ולעדכונים המתחייבים בתפיסת הסכסוך עם ישראל ודרכי ההתמודדות עימו. על התמורות שחלו בעמדת הפלסטינים ואש"ף בעידן שלאחר 1967 דובר ונכתב רבות. דומה שקשה לערער על מרכזיותם של שלושה אירועים בתמורות שהתחוללו בתפיסתה של הנהגת אש"ף בתקופה זו. 

האירוע הראשון הוא גירוש פעילי אש"ף על כל פלגיו מירדן בספטמבר 1970 שנודע בפי הפלסטינים כ"ספטמבר השחור", אשר ניתק את הפלסטינים ממגע עם הגבול הישראלי והמחיש את הקושי שבהישענות על מדינות ערב ובשימוש בשטחן כבסיס למימוש המאבק המזוין בישראל. האם יש קשר בין התמורות הראשונות שחלו בעמדת אש"ף בסוגיית המאבק בישראל בראשית שנות ה-70 ובין אירועי ספטמבר השחור? דומה שכן, אך המחבר אינו מתחבט בסוגיה זו. 

האירוע השני הוא גירוש אש"ף מלבנון אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 בעקבות התבססותו שם, השתלטותו על חלקים מלבנון והשימוש בשטחה כבסיס להמשך המאבק המזוין בישראל. גירוש זה הרחיק את אש"ף מזירת העימות, פיזר את כוחותיו ברחבי המזרח התיכון והבהיר עד כמה שברירית היא ההישענות על המדינות הערביות. מצרים שחתמה עם ישראל על הסכמי שלום ב- 1979 שמרה על מחויבותה להסכמים אלה, וסוריה, הפטרונית של לבנון דאז, ניסתה לפרוס את חסותה על אש"ף ויצרה בכך קרע עימו. אש"ף נותר מוחלש, מוסדותיו מפורקים והחיפוש שלו אחר משענת מדינית שתסייע לו להיחלץ מן התהום שאליה הידרדר לא הועיל במיוחד. 

המחבר אומנם עוסק בתוצאות הגירוש ובניתוח חולשתו של אש"ף, אך אינו מייחס לו את ההשפעה הראויה על התמורות שחלו בחשיבה הפלסטינית ובאש"ף ועל ההליכה למשא ומתן מדיני. אבו מאזן תיאר באחד מנאומיו, שבהם הגיב על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ בינואר 2020, את הימים שעברו על אש"ף לאחר הגירוש מלבנון, אשר לדבריו היו קשים מימיו של הנשיא טראמפ. הוא ביקש לעודד את השומעים ואמר כי בשנים שלאחר הגירוש מלבנון המצב היה קשה יותר. אפילו כינוס המוסדות של אש"ף היה בלתי אפשרי, משום שחבריהם התייאשו וסירבו להשתתף בהם.

האירוע השלישי ואולי המעצב של העמדה הפלסטינית בהקשר זה הוא פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. חוקרים רבים וביניהם משה שמש (שמש, 1999), אברהם סלע (סלע, 2019), מתי שטיינברג (שטיינברג, 2008) ואחרים העניקו משקל נכבד לאינתיפאדה הראשונה ולשינוי שהיא חוללה בקרב הפלסטינים. מצד אחד האינתיפאדה הייתה יוזמה של תושבי השטחים, שהיו אז ברובם תחת שליטה ישראלית, והיא לימדה על שינוי המתחולל מלמטה, מה שאנחנו הישראלים אוהבים לכנות up Bottom. מצד שני היא איימה על ההגמוניה של הנהגת אש"ף המוחלשת ממילא, שישבה בתוניס וחיפשה הזדמנות להיחלץ מן המבוי הסתום שבו הייתה נתונה. זו הייתה הזדמנות ששיחקה לידי המתונים בצמרת אש"ף והגבירה את עוצמת הלחץ שהפעילו תושבי הפְּנים. הם שמרו על נאמנות לאש"ף וראו בו את הנציג הלגיטימי הבלעדי, אך הפעילו עליו לחץ לקבל החלטות שישנו את פני הסכסוך. הם העבירו מסרים ושיגרו עצומות של תושבים שנתנו גיבוי לדרישות אלה. 

ביטויים לכך אפשר לראות בכתבות רבות של עיתונאים בני התקופה, שעקבו אחר המסרים החדשים שנוסחו על ידי מחוללי האינתיפאדה, וכן בספרים כמו מביירות לירושלים (פרידמן, 1990, פרק 14)  ואינתיפאדה (שיף ויערי, 1990, עמ' 126-106) ועוד. תהליך זה, לצד ההתנתקות שביצע המלך חוסיין משטחי הגדה המערבית חודשים אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה והלחצים שהפעילו על אש"ף ארצות הברית וגורמים בזירה הבינלאומית – כל אלה הביאו להכרזת העצמאות הפלסטינית בנובמבר 1988, ששינתה באורח מהותי את פני הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. 

בהכרזה יש קבלה של עקרון החלוקה (החלטת האו"ם 181) לשתי מדינות, יהודית וערבית, והודעה על כיבוד כל החלטות האו"ם מבלי לציין את מספריהן. בכך ההכרזה קבעה למעשה שהסכסוך חדל להיות קיומי והפך להיות סכסוך על גבולות. ברי היה הן לפלסטינים והן לישראלים שישראל לא תוכל לפתוח בתהליך מדיני כלשהו ללא הכרזה כזו. המחבר מציין אומנם את ההכרזה אך ממעיט בתרומתה לשינוי שהתחולל בעמדת אש"ף, כשהוא קובע: "...על כן לא היה בהצהרה חידוש אלא אף נסיגה מנכונות לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם לפיתרון שאלת פלסטין" (עמ' 358). 

במילים אחרות - בראיית המחבר, הנכונות לוועידה בינלאומית, שאינה יותר מנכונות לשבת סביב השולחן, מרחיקה לכת יותר מעמדת פתיחה חדשה שיוצר המוסד הפלסטיני בדרג הגבוה ביותר, אשר מגדירה מחדש את אופיו של הסכסוך. יתרה מזאת, גם הרטוריקה של מנהיגות פתח ואש"ף שנלוותה להצהרה והושמעה גם שנים רבות אחריה העצימה את הכיוון הזה ולא הותירה מקום לספק באשר למשמעותה של הכרזה זו.

המחבר מציין בלשונו את מרבית הגורמים הללו: גלות אש"ף בתוניס, התמיכה הפומבית של ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ (1991), התחזקות הנהגת הפנים בשטחים, רצון ההישרדות, שמירת הרלוונטיות, לחץ בינלאומי ועוד (עמ' 486-484), אולם אינו עומד על משקלו של כל אחד מהגורמים הללו. 

מעקב אחר השיח הפנים-פלסטיני באותה עת היה מבהיר היטב את משקלו של כל אחד מן הגורמים הללו. זהו פרמטר המשקף הלכי רוח: האם הכרזת העצמאות סוחפת את ההמונים, האם הם רואים בה תקווה חדשה וכיצד הם מתמודדים עם תנועות אופוזיציוניות כמו חמאס, שהִרבה אז להתנגח ולהאשים את יריביו בבגידה ובוויתור על העקרונות החשובים של העם הפלסטיני. 

המחבר אומנם עוסק בתוצאות הגירוש ובניתוח חולשתו של אש"ף, אך אינו מייחס לו את ההשפעה הראויה על התמורות שחלו בחשיבה הפלסטינית ובאש"ף ועל ההליכה למשא ומתן מדיני.

ההכרזה, כך התברר, זכתה לאהדה רבה בציבור, שראה בה מהלך חדשני הנוטע תקווה ומבשר על שינוי. ברצועת עזה חוללה יריבות זו עימותים חריפים בין פעילי פתח לפעילי חמאס לאורך כל שנות האינתיפאדה, לפני ההכרזה ובעיקר אחריה. בכל העימותים הללו היה חמאס במעמד ה"אנדרדוג" הפלסטיני. עיני הרוב היו נשואות לעבר התקווה החדשה שנוצרה בעקבות ההכרזה, אשר הייתה למעשה פרי מאמץ שבו היה לתושבי הפְּנים חלק נכבד. 

מעקב כזה יכול היה גם ללמד מה משקלו של כל אחד מהאירועים שהתחוללו בשנים שקדמו לחתימה על הסכמי אוסלו. הוא יכול היה להראות שראשיתו של הפילוג הפנים-פלסטיני בפרוץ האינתיפאדה הראשונה ושורשיו נעוצים בגילוי שחשף חמאס כבר בראשית ימיו, שלפיו אין בכוונת מחוללי האינתיפאדה, אנשי פתח והזרם הלאומי, להמשיך להחזיק בתביעה הישנה למדינה במקום ישראל אלא במדינה לצד ישראל. הכרזת העצמאות הייתה מבחינת חמאס אשרור לכל הטיעונים שהשמיע בפומבי ובכרוזיו הרבים שהופצו בחודשי האינתיפאדה הראשונים. זו גם אחת הסיבות המרכזיות לאי-הצטרפותו למפקדה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה. 

להוציא בדיקה שעליה מספר המחבר (עמ' 476) - של גיליונות העיתון העצמאי יותר אלקודס המזרח-ירושלמי ב-15 השנים 2005-1991, אשר באמצעותה ביקש לברר באיזו מידה מדברת הנהגת אש"ף במונחים חיוביים על שלום - לא ניכר בספר עיסוק בשיח הפנימי.

בפרק המסכם שומר המחבר על נאמנותו לממד ההשוואתי של המחקר.

 הוא מעמיד את ההסברים שצוינו לעיל מול הפרמטרים שהעלה בפרק התאורטי ובוחן כיצד ממצאיו משתלבים בפרמטרים אלו. זוהי מעין מלאכת שיבוץ והתאמה, שתרומתה לשאלה המהותית - מה הניע את אש"ף ללכת לתהליך אוסלו או בלשון המחבר "מדוע שלום?" - רבה אך אינה מספקת. 

דומה שהמשך קיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יוסיף להעשיר את המחלוקות בין חוקריו השונים אשר לתמורות החלות בו, לאופיו ולכיווני התפתחותו. מבחינה זו תרומתו של הספר להעשרת דיון זה רבה ביותר. השפעת הגורמים החיצוניים ובמרכזם ישראל על ההתרחשויות הפנימיות בצד הפלסטיני רבה, ואולם התהליכים המתחוללים בתוכו, כדוגמת הכרזת העצמאות הפלסטינית, מחוללים תפניות משמעותיות.

מקורות

סלע, א' (2019). המשבר באש"ף והיום שאחריו. הזמן הזה, ון ליר.  https://hazmanhazeh.org.il/plo/

פרידמן, ת' (1990). מביירות לירושלים (י' פרידמן, מתרגם). מעריב - הד ארצי.

שטיינברג, מ' (2008). עומדים לגורלם - התודעה הלאומית הפלסטינית 2007-1967. ידיעות ספרים, עמ' 55, 131, 174, 249 .

שיף, ז', ויערי, א' (1990). אינתיפאדה. שוקן. 

שמש, מ', (1999). אש"ף: הדרך לאוסלו - שנת 1988 כמפנה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, עיונים, כרך 9 , 245-186.

לקריאה נוספת

צורף, י' (2019). הפילוג הפנים־פלסטיני כמחולל שינוי ביחס לסכסוך עם ישראל. עדכן אסטרטגי, כרך 21 (4), המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ' 26-15. https://bit.ly/3klQ7vS

Brown, N. J. (2010). The Hamas-Fatah conflict: Shallow but wide. The Fletcher Forum of World Affairs, vol. 34(2), pp. 36-50.

شعبان ع. تداعيات الانقسام على المشروع الوطني والتوظيف الإقليمي له. دراسات. مركز الابحاث. منظمة التحرير الفلسطينية [שעבאן, ע' (ל"ת). השלכות הפילוג על הפרויקט הלאומי וניצולו האזורי. מחקרים, מרכז המחקרים, אש"ף] https://bit.ly/3sGoYY6