השיח האיראני ברשתות החברתיות מחולק לשניים: גולים איראנים, שממוקמים בעיקר בארה״ב ובישראל, המנהלים קמפיין תקשורתי רחב. במרכז הקמפיין: הקריאה להפלת המשטר באיראן. מנגד, אזרחים איראנים החיים באיראן השמים דגש על הפטריוטיות שלהם והדיפת ״חיבוק הדוב״ הישראלי, לצד דיאלקטיקה פנימית המנסה להסביר מדוע מחסום הפחד טרם נשבר ומדוע היתכנות למחאות עממיות בשלב זה הוא קטן.
שיח הגולים:
שיח זה מנוהל כמעט לחלוטין על ידי גולים איראנים והוא בעל אג'נדה אחת ברורה: הפלת משטר האייתוללות. במרכזו של שיח הגולים שני קמפיינים מרכזיים:
קמפיין ראשון: ״משטר האייתוללות חלש כמו כורי עכביש״ - פרסום והדהוד מתמידים של פגיעה בסמלי השלטון האיראני בתוך המדינה בצירוף סרטונים ותיעודים שמטרתם להמחיש את הסדקים וחוסר השליטה שאליהם נקלע משטר האיתוללות. בנוסף מנסים לעודד את הציבור האיראני לצאת לרחובות ולמחות כבעבר.
הקמפיין השני: ״כולם בורחים למוסקווה״ או ״דין חמינאי הוא כדין אסד״ - בקמפיין זה מופצים סרטונים מזויפים המציגים כביכול את משפחות בכירי המשטר נמלטים בטיסות למוסקבה. מדובר בתופעה שאולי תתרחש בעתיד, אך נכון להיום - זה לא קורה. בנוסף, שיח זה מנסה לרמוז כי קיימת שמחה גדולה בקרב האיראנים על הרקע התקיפות הישראלית. חשוב להדגיש, הקמפיין הזה לא משקף את הלך הרוח ברחובות איראן, אלא את קבוצות הגולים מחו״ל. גם אם קיימות בקרב הציבור האיראני שאיפות לב להפלת השלטון, לא קיימים עדיין קמפיינים להוצאת הציבור לרחובות.
השיח הפנים איראני: הפטריוטיות ומחסום הפחד
שלושה נרטיבים מרכזיים מאפיינים את השיח הפנים איראני באיראן:
1. ״משנאת המן ולא מאהבת מרדכי״: קיימת בשיח חלוקה ברורה בין השנאה למשטר האייתוללות אך אהבה עזה לאיראן ובחירה ברורה לעודד את איראן ולא את פעולות ישראל. בנוסף, קיימת סלידה אמיתית מממשלת ישראל, שנתפסת ימנית ואכזרית ואחראית על הסבל של העזתים. האיראנים מביעים את אי שביעות רצונם מ"חיבוק הדוב" הישראלי המצייר אותם כבוגדים. רבים מתנגדים לקישור בין הפעולה הצבאית של ישראל לבין מאבק פנימי להפלת המשטר. כמו במקרים של הדרוזים או העלאווים – החיבוק הזה נתפס כחונק ולא כתומך.
2. שיתוק אל מול הפחד מהמשטר: לצד הפטריוטיות האיראנית קיים שיח אפולוגטי המנסה להסביר מדוע לא רואים הפגנות מחאה ברחובות איראן ומדוע מחסום הפחד טרם נשבר, והציבור עדיין לא בשל לצאת לרחובות. לכן, כל הציפיות בשלב זה להתקוממות עממית משמעותית הן בגדר משאלות לב ישראליות יותר מאשר שיקוף אותנטי של המציאות בשטח. זעקות הפחד שייכות לתושבים בעוד צעקות השמחה נשמעות בפיהם של הגולים.
3. צעקות פחד ולא שמחה: הציבור האיראני חפץ חיים, וחושש מאוד שדין טהראן יהיה כדין ג׳אבלייה או הדאחייה ולכן היינו עדים תוך שלושה ימים מתחילת המבצע לבריחה המונית ואקסודוס של תושבי טהראן אל מחוץ לעיר. עד כה, ישראל התמקדה בפגיעה באתרים צבאיים, ולכן טרם נרשמה תחושת אימה כוללת. אך אם יתחילו להיפגע בנייני מגורים בטהראן – סביר להניח שהמגמה תשתנה.
השיח האיראני ברשתות החברתיות מחולק לשניים: גולים איראנים, שממוקמים בעיקר בארה״ב ובישראל, המנהלים קמפיין תקשורתי רחב. במרכז הקמפיין: הקריאה להפלת המשטר באיראן. מנגד, אזרחים איראנים החיים באיראן השמים דגש על הפטריוטיות שלהם והדיפת ״חיבוק הדוב״ הישראלי, לצד דיאלקטיקה פנימית המנסה להסביר מדוע מחסום הפחד טרם נשבר ומדוע היתכנות למחאות עממיות בשלב זה הוא קטן.
שיח הגולים:
שיח זה מנוהל כמעט לחלוטין על ידי גולים איראנים והוא בעל אג'נדה אחת ברורה: הפלת משטר האייתוללות. במרכזו של שיח הגולים שני קמפיינים מרכזיים:
קמפיין ראשון: ״משטר האייתוללות חלש כמו כורי עכביש״ - פרסום והדהוד מתמידים של פגיעה בסמלי השלטון האיראני בתוך המדינה בצירוף סרטונים ותיעודים שמטרתם להמחיש את הסדקים וחוסר השליטה שאליהם נקלע משטר האיתוללות. בנוסף מנסים לעודד את הציבור האיראני לצאת לרחובות ולמחות כבעבר.
הקמפיין השני: ״כולם בורחים למוסקווה״ או ״דין חמינאי הוא כדין אסד״ - בקמפיין זה מופצים סרטונים מזויפים המציגים כביכול את משפחות בכירי המשטר נמלטים בטיסות למוסקבה. מדובר בתופעה שאולי תתרחש בעתיד, אך נכון להיום - זה לא קורה. בנוסף, שיח זה מנסה לרמוז כי קיימת שמחה גדולה בקרב האיראנים על הרקע התקיפות הישראלית. חשוב להדגיש, הקמפיין הזה לא משקף את הלך הרוח ברחובות איראן, אלא את קבוצות הגולים מחו״ל. גם אם קיימות בקרב הציבור האיראני שאיפות לב להפלת השלטון, לא קיימים עדיין קמפיינים להוצאת הציבור לרחובות.
השיח הפנים איראני: הפטריוטיות ומחסום הפחד
שלושה נרטיבים מרכזיים מאפיינים את השיח הפנים איראני באיראן:
1. ״משנאת המן ולא מאהבת מרדכי״: קיימת בשיח חלוקה ברורה בין השנאה למשטר האייתוללות אך אהבה עזה לאיראן ובחירה ברורה לעודד את איראן ולא את פעולות ישראל. בנוסף, קיימת סלידה אמיתית מממשלת ישראל, שנתפסת ימנית ואכזרית ואחראית על הסבל של העזתים. האיראנים מביעים את אי שביעות רצונם מ"חיבוק הדוב" הישראלי המצייר אותם כבוגדים. רבים מתנגדים לקישור בין הפעולה הצבאית של ישראל לבין מאבק פנימי להפלת המשטר. כמו במקרים של הדרוזים או העלאווים – החיבוק הזה נתפס כחונק ולא כתומך.
2. שיתוק אל מול הפחד מהמשטר: לצד הפטריוטיות האיראנית קיים שיח אפולוגטי המנסה להסביר מדוע לא רואים הפגנות מחאה ברחובות איראן ומדוע מחסום הפחד טרם נשבר, והציבור עדיין לא בשל לצאת לרחובות. לכן, כל הציפיות בשלב זה להתקוממות עממית משמעותית הן בגדר משאלות לב ישראליות יותר מאשר שיקוף אותנטי של המציאות בשטח. זעקות הפחד שייכות לתושבים בעוד צעקות השמחה נשמעות בפיהם של הגולים.
3. צעקות פחד ולא שמחה: הציבור האיראני חפץ חיים, וחושש מאוד שדין טהראן יהיה כדין ג׳אבלייה או הדאחייה ולכן היינו עדים תוך שלושה ימים מתחילת המבצע לבריחה המונית ואקסודוס של תושבי טהראן אל מחוץ לעיר. עד כה, ישראל התמקדה בפגיעה באתרים צבאיים, ולכן טרם נרשמה תחושת אימה כוללת. אך אם יתחילו להיפגע בנייני מגורים בטהראן – סביר להניח שהמגמה תשתנה.