מלחמת 12 הימים היא רגע מכונן גם עבור מדינות ערב, שהרי איראן היוותה איום בעבור רבות מהן. העימות הסב פגיעות משמעותיות לתשתיות הגרעין והטילים של איראן וצמצם עוד את יכולתה להפעיל את שלוחותיה האזוריות. עם זאת, הישגים אלו אינם משויכים לעולם הערבי, אלא דווקא לישראל ולארצות הברית – אשר הצליחו להנחית מכות צבאיות אפקטיביות על איראן בפרק זמן קצר, מהלך שבו לא הצליחו מדינות ערב במשך עשורים.
הפער הזה ממחיש את חולשתן האסטרטגית של מדינות ערב ואת תלותן הנמשכת בכוחות חיצוניים להגנה. יתר על כן, התגובות הערביות הצטמצמו לקריאות להרגעה ולניסיונות תיווך. בהיעדר יוזמה עצמאית או השפעה של ממש על מהלך האירועים, העולם הערבי נותר שחקן שולי – הן בממד המדיני והן בממד הצבאי. תוצאה זו עשויה לעודד את איראן לנקוט בעתיד צעדי תגמול אסימטריים נגד מדינות ערב, מתוך תחושת נחיתות מול ישראל אך גם זיהוי חולשה ערבית.
הצלחתה הצבאית של ישראל, אשר חיזקה את דימוי העוצמה שלה, שופכת אור על הפערים העמוקים בינה לבין מדינות ערב – רבות מהן סובלות מתפקוד לקוי של מוסדות השלטון וחולשה צבאית ניכרת. גם שותפות פוטנציאליות של ישראל, ובראשן מדינות המפרץ, בוחנות את התפתחויות בעיניים חשדניות. אף שהן רואות בישראל שותפה אסטרטגית מול איראן, הן גם חוששות מחיזוק תחושת המסוגלות של ישראל ומיכולתה לנקוט בפעולות חד-צדדיות, עם תשומת לב מעטה לאינטרסים הערביים.
מהלך האירועים לא שינה את הרצון של מדינות ערב להמשיך בדטנט עם טהראן, מדיניות שנועדה לרכך את המתיחות מולה ולהפחית את הסיכוי להיגרר לעימות מולה. מבחינת מדינות ערב הסיפור כלל לא נגמר. בראייתן, עצם קיומו של עימות נוסף עם איראן הוא רק שאלה של זמן, ולכן עדיף להמשיך ולנסות לנקוט עמדה נייטרלית.
בסופו של יום, העימות חשף את חולשתן וחוסר הרלוונטיות של מדינות ערב בעיצוב הסדר האזורי, היו אלו כוחות לא ערביים שהביאו לשיפור, גם אם זמני, במצבן האסטרטגי מול איראן. כדי לשוב ולהיות שחקניות מובילות, עליהן לחדול מהפסיביות שלהן ולהיות מוכנות לקחת אחריות על יציבות האזור. כל עוד לא יעשו כן – הן יוסיפו להוות מטרה נוחה לפגיעה בעבור כוחות חיצוניים.
מלחמת 12 הימים היא רגע מכונן גם עבור מדינות ערב, שהרי איראן היוותה איום בעבור רבות מהן. העימות הסב פגיעות משמעותיות לתשתיות הגרעין והטילים של איראן וצמצם עוד את יכולתה להפעיל את שלוחותיה האזוריות. עם זאת, הישגים אלו אינם משויכים לעולם הערבי, אלא דווקא לישראל ולארצות הברית – אשר הצליחו להנחית מכות צבאיות אפקטיביות על איראן בפרק זמן קצר, מהלך שבו לא הצליחו מדינות ערב במשך עשורים.
הפער הזה ממחיש את חולשתן האסטרטגית של מדינות ערב ואת תלותן הנמשכת בכוחות חיצוניים להגנה. יתר על כן, התגובות הערביות הצטמצמו לקריאות להרגעה ולניסיונות תיווך. בהיעדר יוזמה עצמאית או השפעה של ממש על מהלך האירועים, העולם הערבי נותר שחקן שולי – הן בממד המדיני והן בממד הצבאי. תוצאה זו עשויה לעודד את איראן לנקוט בעתיד צעדי תגמול אסימטריים נגד מדינות ערב, מתוך תחושת נחיתות מול ישראל אך גם זיהוי חולשה ערבית.
הצלחתה הצבאית של ישראל, אשר חיזקה את דימוי העוצמה שלה, שופכת אור על הפערים העמוקים בינה לבין מדינות ערב – רבות מהן סובלות מתפקוד לקוי של מוסדות השלטון וחולשה צבאית ניכרת. גם שותפות פוטנציאליות של ישראל, ובראשן מדינות המפרץ, בוחנות את התפתחויות בעיניים חשדניות. אף שהן רואות בישראל שותפה אסטרטגית מול איראן, הן גם חוששות מחיזוק תחושת המסוגלות של ישראל ומיכולתה לנקוט בפעולות חד-צדדיות, עם תשומת לב מעטה לאינטרסים הערביים.
מהלך האירועים לא שינה את הרצון של מדינות ערב להמשיך בדטנט עם טהראן, מדיניות שנועדה לרכך את המתיחות מולה ולהפחית את הסיכוי להיגרר לעימות מולה. מבחינת מדינות ערב הסיפור כלל לא נגמר. בראייתן, עצם קיומו של עימות נוסף עם איראן הוא רק שאלה של זמן, ולכן עדיף להמשיך ולנסות לנקוט עמדה נייטרלית.
בסופו של יום, העימות חשף את חולשתן וחוסר הרלוונטיות של מדינות ערב בעיצוב הסדר האזורי, היו אלו כוחות לא ערביים שהביאו לשיפור, גם אם זמני, במצבן האסטרטגי מול איראן. כדי לשוב ולהיות שחקניות מובילות, עליהן לחדול מהפסיביות שלהן ולהיות מוכנות לקחת אחריות על יציבות האזור. כל עוד לא יעשו כן – הן יוסיפו להוות מטרה נוחה לפגיעה בעבור כוחות חיצוניים.