פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017

ביוני 1967 , עם סיומה של מלחמת ששת הימים, היה על מדינת ישראל להתמודד עם מציאות חדשה. זו נוצרה כתוצאה מהשתלטות צה"ל על שטחים נרחבים, חלקם מאוכלסים בצפיפות באוכלוסייה אזרחית עוינת. המצב החדש הביא עמו צורך להפעיל ממשל צבאי שינהל את חיי האוכלוסייה שעברה לידי ישראל, ובדרך זו לאחריותה.
ישראל מצאה את עצמה חולשת על שטח הגדול למעלה מפי שלושה משטחה המקורי, כשהיא נושאת באחריות לניהול ארבע זירות שונות: רמת הגולן — שטח שרוב אוכלוסייתו הסורית המקורית נטשה אותו; הגדה המערבית, ובה כ־ 700,000 פלסטינים, אזרחי ירדן; רצועת עזה, ובה כ־ 400,000 פלסטינים (שני שלישים מהם פליטי 1948 ); חצי־האי סיני, ובו כ־ 50,000 מצרים, רובם בדואים.
מי שעיצב את מדיניות הממשל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים היה שר הביטחון משה דיין. הוא שקבע את עיקרי המדיניות ונשא באחריות מוחלטת וכמעט בלעדית לנעשה בשטחים, עד שפרש מן התפקיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמעט שבע שנים מאוחר יותר. דיין לא יזם תוכנית אב מדינית, אלא שם דגש על ניהול השטח ועל חתירה לכך שהחזקת האוכלוסייה לא תטיל על ישראל עול מדיני, צבאי וכלכלי כבד מנשוא. מאפייניה העיקריים של מדיניות הממשל שאימץ דיין היו: שלטון כיבוש "בלתי נראה" ככול האפשר; נורמליזציה של חיי האוכלוסייה הערבית הכבושה; קיום המשך זיקה חופשית שלה לעולם הערבי, שביטויה הבולט והמוכר היו "הגשרים הפתוחים"; מדיניות ענישה שקולה ומתוחכמת.