פרסומים

התפיסה האסטרטגית הישראלית לשמירת היציבות והרגיעה הביטחונית בשטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) נשענת מזה למעלה מעשור על שיפור מתמיד של המצב הכלכלי ושל מרקם חיי האוכלוסייה הפלסטינית, לצד שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם הרשות הפלסטינית. רבים בישראל ראו בגישה זו אמצעי לקיים "שלום כלכלי", קרי להבטיח יציבות ביטחונית גם ללא משא ומתן או הסדר מדיניים, ותוך בידול בין הממשל הפלסטיני לבין רוב הציבור באזור.

בד בבד, במשך כעשור מתריעים גורמים שונים בישראל מפני שינוי אסטרטגי שלילי הצפוי להתחולל בזירה הפלסטינית בכלל ובגדה המערבית בפרט. במוקד ההתרעה עומדים תרחישי בלהות של אנתיפאדה שלישית, גלי טרור והתפרקות הרשות הפלסטינית. הטיעון המרכזי שעליו התבססה ההתרעה הזו היה שהקיפאון המדיני רב השנים וההתרחקות המתמשכת של הפלסטינים מיעד המדינה העצמאית עלולים לעודד ויתור על פרויקט הממשל העצמי, וחמור מכך - שיבה לדרך המאבק האלים. בפועל, למרות אתגרים וזעזועים רבים, לא התממש אותו שינוי אסטרטגי. הן הממשל והן הציבור הפלסטיני בגדה המערבית שמרו על איפוק ונרתעו מהסלמה, גם לאחר צמתים שהיו אמורים לכאורה לתעל אליה, ובראשם: שלוש מערכות צבאיות עזות ברצועת עזה, משבר מתמשך ביחסים עם ישראל, הפיגוע הקשה בכפר דומא (יולי 2015), גל הטרור שהתפתח מאז אוקטובר 2015 ("אנתיפאדת היחידים"), העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (מאי 2018), וכן שביתות אסירים וימי אזכור לאומיים לרוב.

השקט היחסי בגדה המערבית אינו עדות להתפוגגות הזהות והשאיפות הלאומיות של הפלסטינים, אלא מהווה בבואה לניסוח עדכני של היעדים הקולקטיביים והתאמתם הן לשינויים בממד הגאו-אסטרטגי, והן לתמורות שחלות בדיוקנה של החברה הפלסטינית. הרגיעה היחסית נובעת מחמישה יסודות השלובים זה בזה:

1. זיכרון קולקטיבי טראומתי של רוב הציבור הפלסטיני משנות העימות עם ישראל (מאז שנת 2000), ורתיעה מהאפשרות של חידושו.
2. היכרות עם המצוקה העמוקה הרווחת ברוב העולם הערבי (לרבות ברצועת עזה), שעל בסיסה התפתחה תובנה קולקטיבית בקרב הפלסטינים בגדה המערבית, ולפיה למרות קשיים לא מבוטלים שבפניהם הם ניצבים, בעיקר נוכח השליטה הישראלית, מצבם עדיין טוב באופן יחסי.
3. מרקם חיים יציב יחסית - בעיקר הודות למדיניותה של ישראל במישור האזרחי - המחדד את מחיר ההפסד הגלום בפנייה לעימות.
4. עליית דור צעיר שמייחס חשיבות רבה למימוש עצמי ולקידום קריירה אישית, ומפגין ניכור כלפי ההנהגות הלאומיות ועייפות מהסיסמאות האידיאולוגיות שהניעו את הזירה הפלסטינית בעבר. ביטוי מוחשי למגמה הזאת היא הירידה לאורך השנים בהיקף המשתתפים באירועים הנערכים לציון ימי האזכור הלאומיים, וזאת בניגוד להשתתפות רחבה במחאות שמוקדן כלכלי, דוגמת ההפגנות ההמוניות נגד חוק הביטוח הסוציאלי ברשות הפלסטינית.
5. חתירתם של בכירי הרשות הפלסטינית למנוע הידרדרות בשטח מתוך רצון לשמור על מעמדם הפוליטי וחשש לחזרת התקדים של השתלטות חמאס על רצועת עזה (2007) גם בגדה המערבית. בהקשר הזה בולטת דבקות הפלסטינים בשימור התיאום הביטחוני, המהווה לשיטת שני הצדדים יסוד מרכזי בהמשך היציבות באזור.

ואולם, נוסחת היציבות בגדה המערבית ניצבת בחודשים האחרונים בפני אתגר רב עוצמה בדמות משבר כלכלי שהולך ומחריף. הסיבה המרכזית להיווצרותו היא החלטת הרשות הפלסטינית להפסיק לקבל את כספי הסילוקין, המהווים חצי מתקציבה - 9 מיליארד ₪ מתוך כ-18 מיליארד בשנת 2018. זאת, כהתרסה להחלטת ישראל לקזז מכספי הסילוקין את הסכום שהפלסטינים מעניקים למשפחות האסירים. הקיצוץ התקציבי הדרסטי גרם לרשות הפלסטינית להכריז לפני כחודשיים על מדיניות חירום כלכלית, שבמוקדה קיצוץ של 40 - 50 אחוזים משכרם של כ-160 אלף פקידיה (מהם 65 אלף פעילי מנגנוני הביטחון). בנוסף, הרשות הפלסטינית פנתה בבקשת סיוע מהעולם הערבי, שהבטיח להעניק 100 מיליון דולרים בשנה (לפי שעה ללא מימוש מעשי). יודגש כי בעבר ישראל עצרה מספר פעמים את העברת כספי הסילוקין, במיוחד במהלך אנתיפאדת אל-אקצא, מהלך שהשפיע דרמטית על המציאות הכלכלית בשטחים. במקרים אחרים, ישראל חזרה בה מצעדים שכאלה עקב הבנה את פוטנציאל ההידרדרות, למשל בראשית 2015, לאחר שהרשות הפלסטינית הצטרפה לסדרת ארגונים בינלאומיים.

הדו"ח האחרון של הבנק העולמי, שסקר את המצב הכלכלי-פיסקלי ברשות הפלסטינית לקראת כינוס "המדינות התורמות", סיפק תובנות מעמיקות לגבי המשבר הכלכלי. בדו"ח נקבע כי הצמיחה ברשות הפלסטינית ב-2018 התאפיינה בהתכווצות מתמשכת ועמדה על 0.9 אחוזים בגדה המערבית (צמיחה שלילית על רקע הגידול הטבעי באוכלוסייה, של כשלושה אחוזים). בנוסף, הדו"ח שיקף את הצמצום המתמשך בסיוע המערבי לפלסטינים (הנרשם זה כעשור), ואשר עומד בניגוד להתרחבות בסיוע הניתן ממדינות ערב (הנמוך עדיין משמעותית מהסיוע המערבי). כך, הסיוע הכללי לרשות הפלסטינית שעמד ב-2010 על כ-4.5 מיליארד ₪ התכווץ ב-2018 לכשני מיליארד ₪. לכך יש להוסיף את הירידה בתקציב אונר"א, שעליו נסמך מגזר הפליטים ב"שטחים" ובפזורה, וכן הצמצום בסיוע האמריקאי לפלסטינים בעקבות הקרע החריף בין וושינגטון לראמאללה בשנה האחרונה.

המשבר הכלכלי המתפתח מצדיק בעת הנוכחית להעלות התרעה מפני שינוי אסטרטגי אפשרי במערכת הפלסטינית. המשך המשבר לאורך זמן, קל וחומר החרפתו, עלולים להביא להתפתחות של כמה איומים מבחינת ישראל: התרחבות מעגל הפלסטינים המעורבים במהלכים אלימים ובעיקר הפרות סדר ופיגועים, וזאת נוכח תסכול גובר ושינוי שיקולי הרווח וההפסד הנוכחיים הרווחים בציבור הפלסטיני; קושי תפקודי של הרשות הפלסטינית במישור האזרחי, שייצור חללים שאותם ישראל תצטרך למלא, למשל בתחום התשתיות האזרחיות (תרחיש שעלול להעמיק את תלות הציבור הפלסטיני בישראל ו"לייתר" בהדרגה את הממשל הפלסטיני); "הרמת ראש" של חמאס נוכח מוגבלות הרשות הפלסטינית; ופגיעה בתיאום הביטחוני, בין היתר בעקבות פרשנות עצמאית של גורמי שטח מקרב המנגנונים - אשר נפגעים בעצמם מהמשבר הכלכלי - את איומי בכירי הפתח והרשות להפסיק את הקשרים עם ישראל (התפתחות בכיוון זה עלולה לבוא לידי ביטוי בהגבלת שיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון הישראליים, ובמקרי הקיצון - בייזום טרור). מעבר לכך, המשבר בגדה המערבית יתורגם לקיצוץ חריף יותר של התמיכה הכלכלית של הרשות ברצועת עזה. הצעד הזה צפוי לגרום הרעה נוספת של המצב האזרחי ברצועת עזה (הרעוע מלכתחילה), ובהמשך לערער את המציאות הביטחונית באזור.

למשבר הכלכלי הנוכחי זיקה ל"עסקת המאה" הצפויה להיות מוצגת בקרוב, והחבירה בין השניים באותו פרק זמן עלולה להיות נפיצה. בראייה הפלסטינית, הלחץ הכלכלי ויוזמת טראמפ נובעים שניהם מ"מזימה ישראלית-אמריקאית" מתואמת, שתכליתה כפיית הסדרה המשרתת את האינטרסים של ישראל וארצות-הברית, ואשר אינה עולה בקנה אחד עם אלה של הפלסטינים. לעת עתה, יחסו של רוב הציבור הפלסטיני כלפי "עסקת המאה" נע בין חוסר עניין לעוינות, ובכל מקרה במוקד סדר היום הציבורי ניצב המצב הכלכלי ולא הסוגייה המדינית. ואולם, הצגת התוכנית בזמן שהמערכת הפלסטינית כולה שרויה במשבר כלכלי עלולה להחריף את המתח הכללי וללכד את הציבור וההנהגה סביב תחושת איום משותף. הרשות הפלסטינית אף עלולה ללבות את התסיסה הציבורית עם פרסום היוזמה, וזאת כדי להמחיש את האתגרים מבית שהיא ניצבת בפניהם.

ההנהגה הפלסטינית עדיין מפגינה סלידה עקרונית מאלימות ומרעיון "פירוק הרשות". נראה כי היא מנסה לנהל משבר חריף אך נשלט, שתכליתו להביא להפסקת הסנקציות שהשיתו ישראל וארצות הברית על הפלסטינים, ובמקביל לסכל את "תכנית המאה". ואולם, הדינמיקה המתהווה, שבמוקדה התסיסה הציבורית שצפויה להתעצם נוכח המשך המשבר הכלכלי, עלולה להיות חזקה מיכולת התכנון והשליטה של הרשות הפלסטינית ולתעל את המערכת כולה לעימות לא נשלט. כרגע אין ביטוי משמעותי לתסיסה ברחוב ונראה כי הציבור הפלסטיני מצוי עדיין בהלם או בשלב של עיכול המצב החדש. ואולם, התסכול והזעם המצטברים עלולים להתפרץ ללא "סימנים מעידים". ההתפרצות יכולה להתגלם במגוון ביטויים שיתממשו בו זמנית או בהדרגה: חיכוך עממי רחב היקף עם ישראל; התגברות של טרור - "ספונטני" או ממוסד; ומחאה ציבורית נגד הרשות הפלסטינית. בשיח הציבורי הפלסטיני נטען כי הגדה המערבית שונה מרצועת עזה: בעוד העזתים מפגינים "יכולת ספיגה" מתמשכת ומורגלים במצוקה קיומית רבת שנים, הרי ששינוי שלילי בגדה המערבית, כפי שמתפתח כיום, הוא בלתי נסבל וצפוי לגרום להתפרצות רחבה ומהירה.

ישראל והרשות הפלסטינית טרם הגיעו לנקודת האל-חזור. פשרה בסוגיית הכספים המוקצים למשפחות המחבלים עשויה להיות המפתח לפתרון המשבר הנוכחי, באופן שיאפשר הזרמה מחודשת של כספי הסילוקין לקופה הפלסטינית. ממשלת ישראל נדרשת להכיר בכך שהיא ניצבת בפני שתי חלופות: רעה וגרועה, ועליה לנקוט כלפי הרשות הפלסטינית את אותה גמישות ופרגמטיות שהיא מפגינה בימים אלה ביחס להסדרה ברצועת עזה (הגם שזו עדיין שברירית למדי). כמו ברצועת עזה, גם במקרה של הגדה המערבית, מדובר בהתפשרות בתמורה לאבטחת יציבות אסטרטגית ומניעת הסלמה בעלת השלכות חמורות מבחינה ביטחונית ומדינית. לממד הזמן משקל מכריע בהקשר הזה. ככל שאיתור הפתרון יהיה מהיר יותר, כך תפחת הסבירות להסלמה, וככל שההסדרה תתמהמה, מתחדד האיום לעימות בלתי נשלט.

* מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה. שימש בעבר כיועץ לעניינים פלסטינים למתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש הזירה הפלסטינית באמ"ן בדרגת אל"מ.