פרסומים

תוצאות הבחירות לכנסת ישראל ה- 25 לא הפתיעו את הפלסטינים. כעוקבים תדיר אחר ההתרחשויות בישראל, הם זיהו את השינוי המתחולל זה למעלה מעשור ביחסה של החברה הישראלית לסוגיה הפלסטינית ואת ההתגברות הנמשכת בכוחן של מפלגות המתנגדות להסדר המדיני. התוצאות חזקו למעשה הערכות המתגבשות בשנים אלה בקרב פלסטינים רבים, לפיהן: ישראל לעולם לא תכיר בפלסטינים כעם ובזכותם להגדרה עצמית; ישראל דוחה את פתרון שתי המדינות ובמקרה הטוב תסכים לאוטונומיה פלסטינית מורחבת; ישראל תמשיך להקים התנחלויות בגדה המערבית ולא תפנה מאחזים באזור; התיאום הביטחוני הוא העיקר מבחינת ישראל, ולא הסדר מדיני; הכוחות הישראלים השואפים למיסוד היחסים על בסיס דו-קיום ושלום, נחלשו מאוד; גוברת סכנת המעבר מסכסוך לאומי לסכסוך דתי.

הדיווחים המודלפים מהמשא ומתן הקואליציוני בישראל, שלפיהם אנשי הציונות הדתית דורשים להעביר לידיהם את השליטה במנהל האזרחי, לבטל את חוק ההתנתקות, להכשיר מאחזים ולספח התנחלויות, אך מגבירים את הקריאות לפיוס ואחדות השורה. דרישות אלה מתפרשות כניסיון לייהד את הגדה המערבית ולחסל סופית את רעיון שתי המדינות, שמרבית חברי ממשלת ישראל החדשה, כך לדעת מרבית הפלסטינים, אינם מאמינים בו ובעיניהם הרשות הפלסטינית היא מטרד שיש להסירו מן הדרך.

ואולם, נראה שדווקא תוצאות הבחירות בישראל והחשש כי הממשלה החדשה תסתום את הגולל על הישגיהם המדיניים של הפלסטינים עד כה, הן שמעניקים עדנה מסוימת לרשות – המוכיחה שרידות גם לנוכח דה-לגיטימציה נגדה וביקורת חסרת תקדים על מדיניותה ותפקודה בזירת הפנים. אפילו דוברי אופוזיציה מכירים בצורך, שלמעשה הוא בלתי-נמנע, בהסכמה או שיתוף פעולה עמה. לנוכח תוצאות הבחירות החל גם מחמוד עבאס לדבר בזכות הפיוס הלאומי ועזאם אלאחמד, נציג פת"ח לשיחות הפיוס, נפגש בלבנון ב-13 בנובמבר עם בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק. הצעת הרשות לפנות לבית הדין הבינלאומי לצדק על מנת שיקבע אם השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית היא בבחינת סיפוח, שנתמכה על ידי האו"ם, זכתה לתגובות חיוביות רבות אף מחמאס. כך גם הודעת ה-FBI על אודות פתיחת חקירת מותה של העיתונאית שירין אבו עקלה. לזכות הרשות נזקפת גם החלטת הוועדה השלישית של האו"ם הקובעת שלפלסטינים זכות להגדרה עצמית.

בשיח הפנימי המתפתח אחרי הבחירות גובר העיסוק בשאלת התוחלת שבהמשך ההישענות על האופציה המדינית כמתווה עיקרי להשגת עצמאות פלסטינית וגוברים הקולות הקוראים להתנער מהמחויבות להסכמי אוסלו ולהיענות לתביעה העממית לפיוס לאומי, בין-ארגוני. אמנם אין בכוחו של השיח החופשי והקולני אשר לפתרונות ותסריטים, העשויים לשרת את האינטרס הלאומי הפלסטיני, להיתרגם בשלב זה לקונצנזוס בר ביצוע. עם זאת, נוכח שיח זה וגם ניסיונות לערער את יציבות הרשות מצד ארגוני אופוזיציה אסלאמיים והתארגנויות חמושות מקומיות בגדה המערבית בולטת דווקא הרשות כגוף בעל פוטנציאל להתמודד ביעילות עם האתגרים המדיניים והבינלאומיים שממשלת ישראל החדשה עשויה להציב בפני הפלסטינים.

עיון בשלושה תהליכים העוברים על הפלסטינים במהלך למעלה מ-30 השנים האחרונות עשוי ללמד על האופן בו הם עשויים להתמודד עם אתגרים שתציב בפניהם ממשלת ישראל החדשה.

• השלמה עם קיומה של ישראל באזור התחילה לקבל ביטוי מעשי עם פרוץ האנתיפאדה הראשונה ב-1987, שביטאה למעשה הכרה בחולשת הכוח הפלסטיני ונכונות לחיות באורח עצמאי לצד ישראל ולא במקומה. 29 שנים לאחר מכן, ב- 2017, הגיע גם חמאס להכרה במגבלות כוחו וקיבל את עקרון המדינה הפלסטינית בקווי 67, אמנם בלי הכרה ושלום עם ישראל ותוך דרישה לקונצנזוס בעניין זה.
• המעבר מעידן המהפכה לבניין מוסדות – יאסר ערפאת, שקדם לעבאס כיו"ר הרשות הפלסטינית, המשיך את רוח המהפכה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו והסב נזק כבד לקידום ההסדר עם ישראל. עבאס, כסגנו, התנגד מאוד למדיניותו. בחירתו לנשיאות ב-2005 לוותה בשקיפות רבה ובהצגה פומבית של המדיניות שבכוונתו לנקוט אשר ביטאה מחויבות מלאה להסכמי אוסלו ונכונות ליישמם ככתבם וכלשונם. בתקופת עבאס, בין היתר הודות לסלאם פיאד שכיהן כראש הממשלה בשבע שנות נשיאותו הראשונות, נבנתה המערכת הפלסטינית על יסודות מוסדיים ויעילים יותר מזו שניהל ערפאת כמערכת לא היררכית וללא חלוקה ברורה של תפקידים וסמכויות.
• קבלת המרות הבינלאומית - הסכמי אוסלו הם הישגם המשמעותי ביותר של  הפלסטינים מאז החלו במאבקם נגד הנוכחות היהודית באזור. הישג זה הוא במידה רבה תוצאה של היענות אש"פ לכללי המשחק וההחלטות הבינלאומיים שעד אז נדחו. וכיום, גם חמאס משקיע מאמצים, אמנם ללא הצלחה יתרה, בפיתוח מערכת קשרי חוץ, מה שמבטא מודעות לצורך בה. חשיבות שימורה של הרשות הפלסטינית תלויה במידה רבה בשימור הגיבוי הבינלאומי והרשות, חרף חולשתה המתמשכת,  היא נכון לעכשיו "הבית הלאומי הפלסטיני".

ולכן, אם ממשלת ישראל החדשה תנסה להשיב את הזירה הפלסטינית למציאות שקדמה להסכמי אוסלו או להגדיר מחדש את יחסיה עמה באופן היכול להתפרש על ידי הפלסטינים כממשל עצמי שאיננו צועד לקראת עצמאות מלאה, היא תתקל במערכת פלסטינית שלא תסכים לוותר על מה שכבר השיגה ועל השאיפות והתקוות המזינות את הצידוק להמשך קיום הרשות הפלסטינית. הרשות, כישות לאומית, מקובלת על רובו הגדול של הציבור הפלסטיני והצורך בשימורה הוא קונצנזוס כמעט כל פלסטיני. המחלוקת מתמקדת בשאלת המדיניות שעל הרשות לנקוט ואופן תפקודה. עד כה, הטענות הרבות שלפיהן הרשות איננה אלא קבלן ביצוע של ישראל לא ערערו במידה ממשית את מעמדה. וחמאס, חרף התנגדותו לתיאום הביטחוני בין הרשות לישראל, מודע יותר מאשר בעבר למגבלות השימוש בנשק החם. השתתפות חמאס בבחירות, הלחצים שהוא מפעיל במטרה לקיימן וההודעות החוזרות ונשנות של ראשיו באוזני עבאס וראשי פת"ח שלפיהן לא יוכלו לקדם לבדם את העניין הפלסטיני וכי רק שילוב מוסכם בין פת"ח לחמאס יביא לכך, מלמדים על התבגרות פוליטית והכרה במגבלות שבעבר זלזל בהן.

הממשלה החדשה בישראל טרם קמה, אבל כינונה מעורר חששות בצד הפלסטיני. המדיניות שתנקוט כלפי הפלסטינים, אם תבטא הקשחה בכל הנוגע לסוגיית הסכסוך וההתנהלות מול הפלסטינים, עשויה לחולל דינמיקה של שתופי פעולה בין מרכיבי הכוח השונים בזירה הפלסטינית. אמנם בשל הפערים הרבים בין הצדדים קשה בשלב זה לדבר על פיוס בין-ארגוני, אבל ההבנה המשותפת כי נוצר איום ממשי על החלום הלאומי יש בה כדי ליצור שיתופי פעולה ולהעמיד את הצוּמוּד - העמידה האיתנה, רעיון השגור בפי כל פלסטיני כלקח מתבוסת 1948 - כחוליה מקשרת בין כל הפלגים והסיעות. זהו לקח שמשמעותו לעולם לא עוד - היינו לא נגורש יותר ולא נאפשר השתלטות או לקיחה של אדמותינו אלא נעמוד איתן ונתנגד.

הממד ההמוני של המאבק עלול אז לבוא לידי ביטוי ממשי ולגרור עיסוק תקשורתי ובינלאומי מתמשך. הרשות הפלסטינית החלה למעשה לפעול בכוון זה. פעולות דומות נוספות מתוכננות זה מכבר על ידי הרשות והקמת הממשלה החדשה בישראל עלולה להאיצן. הזירה הבינלאומית תהיה מוקד המאבק הפלסטיני בישראל, והפעם יגברו סיכויי הצלחתו לזכות בתמיכה בינלאומית נרחבת, ואפילו מצד ארצות הברית אם יממשו ראשי הצינות הדתית את כוונותיהם. או אז יהיה המאבק בשטחי הגדה המערבית מחאתי והמוני יותר, וגם אפשרות הפיוס הלאומי הפנים-פלסטיני תהיה ריאלית יותר מאשר  עד כה.

טוב תעשה ממשלת ישראל החדשה אם תגדיר לעצמה היטב את היעדים שברצונה להשיג ביחסיה עם הפלסטינים, תעמוד על הגורמים המעוררים את החששות בצד הפלסטיני ותבחן מה מבין שאיפות חבריה, שבוטאו ערב הבחירות, ניתן לממש, מה ראוי להידחות וכן מה מחירו של כל צעד. ראוי גם לנקוט צעדי הרגעה מול הפלסטינים והידברות יכולה להיות גורם מועיל בעניין זה. פיתוח כלכלי ותשתיתי יכול אף הוא להועיל, אם תימנע הממשלה מהכרזות שיתפרשו כסתימת הגולל על רעיון ההסדר המדיני, ותבהיר זאת.