פרסומים

מבחינה כלכלית, טורקיה היא יעד הייצוא הפשוט והמשתלם ביותר עבור חברות הגז בישראל. דרישות המשק הטורקי לייבוא גז טבעי צפויות לגדול באופן משמעותי בשנים הקרובות, מ-55 מיליארד מטר מעוקב (ממ"ק) ב-2017 לכ-75 ממ"ק ב-2025. רוסיה צפויה למלא כמחצית מהכמות הזו (חמישים עד שישים אחוזים), איראן עוד 20 אחוזים ואזרבייג'ן כ-10 אחוזים. על כחמישית מהכמות, כ-15 ממ"ק בשנה, יתחרו יצואניות גז נוספות כמו עיראק, טורקמניסטן ואולי ישראל. מוערך כי ישראל יכולה לספק לטורקיה בין 8-16 ממ"ק לשנה למשך 15 שנה, בהינתן מגבלות הקיבולת של הצינור התת-ימי והעסקאות ששותפויות הגז יצליחו לרקום בטורקיה. בנוסף, טורקיה מהווה אפשרות מעבר נוחה לגז הישראלי בדרכו לאירופה. עלות הנחת צינור לחוף הדרומי של טורקיה נמוכה מהחלופה של בניית צינור ישיר לאירופה דרך יוון, או מהקמת מתקן הנזלה ייעודי בשטח ישראל. טורקיה גם מוכנה לשלם עבור הגז הישראלי יותר מאשר היא משלמת כעת על גז רוסי, כיוון שהיא מעוניינת להפחית את תלותה ברוסיה. כל אלו היו אמורים להפוך את טורקיה ליעד הנחשק ביותר עבור הגז הישראלי.

עם זאת, קיימים מכשולים פוליטיים וגיאוגרפיים רבים וכבדי משקל בפני השקעה בפרויקט כה יקר. ראשית, תוואי הצינור הקצר ביותר ממאגרי הגז הישראליים לחוף הטורקי צריך לחצות את האזור הכלכלי הבלעדי של שתי מדינות - לבנון וסוריה. על אף שהחוק הבינלאומי אינו מונע הנחת צינורות במימיה הכלכליים של "מדינת אויב", הסיכון הביטחוני הכרוך במקרה הזה עלול לאלץ את חיל הים הישראלי להגן על תוואי הצינור כמעט לכל אורכו. תוואי אפשרי נוסף של הצינור הוא דרך השטח הכלכלי של קפריסין, אשר תיאורטית אינו מצריך הסדרה של הסכסוך בין טורקיה לקפריסין. בפועל, כל צד משתמש בשנים האחרונות בסוגיית הגז ככלי מיקוח פוליטי וסביר כי הסכם להנחת צינור יצריך הסדרה רחבה של כלל זכויות הקידוח והחיפוש סביב קפריסין, מה שצפוי להקשות על קידום התהליך.

חשוב מכך, היחסים האזוריים של טורקיה בכלל, ויחסיה עם ישראל בפרט, אינם מספקים לחברות הגז את היציבות הדרושה לצורך הקמת צינור בין-מדינתי. הדרדרות היחסים הבילטרליים בין טורקיה וישראל, שהחלה בסוף 2008, אמנם נעצרה זמנית בעקבות "הסכם הנורמליזציה" בין שתי המדינות מיוני 2016, אך היא התחדשה ביתר שאת בעקבות תקריות אלימות שאירעו בשנה האחרונה על הר הבית ובזירת עזה. בחירתו המחודשת של ארדואן לנשיאות אך מוסיפה קשיים בהקשר זה. עוד לפני ניצחונו בבחירות האחרונות, ארדואן הוביל את טורקיה בנתיב בעייתי גם מבחינת שותפותיה המסורתיות. נכונותו לחזק את שיתוף הפעולה עם רוסיה ואיראן העלתה סימני שאלה בין שאר חברות נאט"ו, וכמוה גם השתלטות צבא טורקיה על חלק מצפון סוריה. התייצבות טורקיה לצד קטאר בסכסוך בינה לבין מדינות ערב אחרות במפרץ החמירה את תדמיתה הבעייתית בעיניהן. לכך יש להוסיף את הצלחתו של ארדואן ליצור משטר נשיאותי-סמכותני בטורקיה, אשר פוגע בתדמיתו בקרב חברות האיחוד האירופי.

במצב העניינים הנוכחי, ספק גדול אם ארדואן יאשר הסכם התקשרות שלפיו חברות ישראליות תספקנה גז טבעי לטורקיה. ספק גם אם חברות הגז בעצמן יסכימו לקחת את הסיכון שבהסתבכות על נשיא טורקי כה עוין לישראל. ואולם, גם לארדואן יש שיקולים כלכליים-לאומיים האמורים לגבור על הרצון לפגוע בגורמים כלכליים ישראליים ומכאן שאם אושרה על ידי ממשלת טורקיה עסקה לאספקת גז ישראלי, סביר שהיא תצא לפועל. אף על פי כן, הדעת נותנת שהחברות שתהיינה מעורבות בעסקה תתבקשנה לשלם פרמיות מוגדלות עבור ביטוח סיכוני סחר חוץ, שיפחיתו את כדאיות העסקה, נוסף ליתר גורמי אי-הוודאות הכרוכים בה.

לשותפויות הגז בישראל נותרה למעשה רק חלופה משמעותית אחת לייצוא הגז, והיא מצרים ומתקני ההנזלה שלה באידקו ובדמייאט. כמויות הגז הנחוצות לירדן ולפלסטינים הן יחסית זניחות, והרעיון לבנות צינור תת-ימי ישיר ליוון משולל כל היגיון כלכלי, נוסף לקשיים הטכניים הכרוכים בהנחתו,.בפברואר 2018 חתמו השותפויות ב"תמר" ו"לויתן" על הסכם עם חברת דולפינוס המצרית לאספקת 64 ממ"ק על פני עשר שנים. כבר עם פרסום ההודעה התעוררו שאלות אשר לנחיצותה של העסקה למצרים. אחרי שנים של מחסור במשק הגז המצרי, מצרים מצויה כעת על סף מהפך, הצפוי להביאה לעצמאות מלאה. שדה "זור" (ZOHR) הענקי, שהתגלה לפני שלוש שנים, מפיק עתה כ-11 ממ"ק בשנה למשק המצרי וצפוי להגיע לתפוקה של כ-29 ממ"ק בשנה בסוף 2019. בנוסף, קיימים דיווחים ראשוניים בדבר מציאת שדה גדול בהרבה במצרים בשם "נור" (NOOR). אם הבדיקות המלאות לא תאשרנה קיום שדה הראוי להשקעה והפקה, הייבוא מישראל אכן יסייע לסגור פערי אספקה של גז טבעי במצרים לטווח הקצר, ויחד עם עסקת הייצוא מול ירדן תובטח ההשקעה בפיתוח לוויתן. אך כל כמות מסחרית נוספת שתתגלה ותופק במצרים תקטין מאוד את כדאיות יבוא הגז מישראל.

סכנה גדולה יותר העולה מהדיווחים על אודות מציאת שדה חדש במצרים היא חסימת האפשרות של שימוש במתקני ההנזלה הנמצאים בשטחה. השדה החדש יספק את הדרישה המצרית לגז בעתיד הנראה לעין ויעורר מחדש את הרצון המצרי לייצוא לאירופה דרך המתקנים שפועלים כיום באופן חלקי בלבד. במצב זה, לא יהיה יותר מקום במתקנים הללו עבור גז ישראלי והאפשרות שישראל תייצא גז נוזלי לאירופה דרך מצרים תתבטל. אמנם, השדה הגדול עשוי לעודד בניית מתקן הנזלה נוסף במצרים או את הרחבת המתקנים הקיימים, אך כל תוספת כזו תצריך השקעה כספית ניכרת, ובעיקר זמן רב.

יש בגז הטבעי שהתגלה במים הכלכליים של ישראל פוטנציאל לרווחי ענק והכנסות לקופת המדינה, וכן לשיפור היחסים של ישראל עם שכנותיה. אך התארכות התהליך הפוליטי הפנימי בישראל, הקשור לפיתוח המאגרים, נוסף להתפתחויות כאלו שנרשמו באחרונה בטורקיה ובמצרים, מקשים על ישראל לממש את ההבטחה הזו. בנוסף, מפיקות נוכחיות ופוטנציאליות אחרות באזור (מצרים, הרשות הפלסטינית, לבנון וקפריסין) אינן נהנות ממלוא הפוטנציאל הכלכלי והמדיני המצוי בגז הטבעי, משום שהן אינן מתגברות על הסכסוכים ביניהן ולעיתים קרובות פועלות בעצמן בניגוד לאינטרס הכלכלי הצרוף שלהן.

תועלות אחרות שניתן להפיק מהגז אינן תלויות במדינות שסביב ישראל. אלו כוללות את החיסכון הכספי הרב משימוש מוגבר בגז לתעשייה, חקלאות ותחבורה בישראל, ואת ההפחתה בזיהום אוויר הנובעת מכך. עם זאת, יש לזכור כי גם בתרחיש האופטימי ביותר, המשק הישראלי אינו יכול לקלוט כמויות גדולות דיין של גז בשנים הקרובות על מנת להצדיק את פיתוח שדה "לוויתן". אם עסקת ייצוא הגז למצרים לא תצא לפועל, שותפויות הגז יהפכו תלויות בעסקת הייצוא הקטנה יחסית עם ירדן כעסקת העוגן היחידה שלהן – מה שמעמיד בסכנה את פיתוח השדה ומותיר את ישראל ללא גיבוי מספק במקרה של תקלה ממושכת בשדה "תמר". לכן, על חברות הגז לדחוף למימוש עסקת הייצוא עם מצרים, כל עוד קיים המחסור המצרי בגז, ועל ממשלת ישראל לסייע בכך מאחורי הקלעים, ככל שיידרש.

*חשוב לציין שלפי כל הפרסומים אין עדיין הוכחות לקיומו של גז בשדה "נור". המאמר מתייחס רק למציאות שתיווצר אם אכן יתגלה גז בכמויות מסחריות גדולות באזור הכלכלי הימי של מצרים.