פרסומים

מאמר זה בוחן את התנהלות הצמרת הביטחונית של ישראל טרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של ניהול סיכונים ותוך עיון במסמכים שנחשפו לאחרונה. מניתוח האירועים עולה שלרמטכ"ל, דוד אלעזר, הייתה גישה ברורה של ניהול סיכונים. ב־5 באוקטובר 1973, יום לפני המלחמה, הוא הכריז על כוננות עליונה בצבא הסדיר ועל תגבור הקווים. הוא עשה זאת חרף הערכת ראש אמ"ן שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה והערכתו שלו שהסבירות למלחמה נמוכה מהסבירות שלא תפרוץ מלחמה. ברם, החלטתו של רב־אלוף אלעזר הייתה רחוקה מלהספיק כדי לעמוד במתקפה שפרצה למחרת ב־13:50, בין היתר משום שגם הוא וגם שר הביטחון, משה דיין, לא העריכו נכונה את הסיכון שהצבא הסדיר יתקשה לבלום את המתקפה לפני הגעת כוחות המילואים. בנוסף לכך, שר הביטחון וראשת הממשלה, גולדה מאיר, דחו בבוקר יום המחרת את הצעת הרמטכ"ל להנחית על האויבים התקפה אווירית מקדימה, מאחר וחששו מהסיכון המדיני הכרוך בכך, דבר שהקשה עוד יותר על הצבא הסדיר. הלקחים הנובעים מהשתלשלות עניינים זו הם: ניהול סיכונים הוא חלק מהותי מתפקידי המדינאי והמצביא; הסיכונים הצבאיים והמדיניים ברמה האסטרטגית אמורים להיות מנוהלים באופן בלתי נפרד ובכפוף למטרות המדיניות. על צה"ל וארגוני הביטחון האחרים למפות את הסיכונים הכרוכים בהשגת יעדיהם ולפעול להפחתתם – יחד עם הדרג המדיני ובשיתוף פעולה ביניהם ועם המטה לביטחון לאומי ומשרדי הממשלה הרלוונטיים.