פרסומים
במת אורח, 15 במאי 2019

באנלוגיה לאבחנה רפואית, ניתן להבחין בין שני גילויים של אסטרטגיה מדינית-צבאית: 'אסטרטגיה כירורגית' ו-'אסטרטגיה תראפית'. אבחנה זו יפה לבחינת האסטרטגיה הישראלית מול חזבאללה מצד אחד ומול חמאס מצד שני. בלבנון האינטרס הישראלי הוא בהעמקת המחויבות השלטונית של חזבאללה במדינה, ולכן תשתיות אזרחיות תומכות לחימה הינן מטרה צבאית לגיטימית. ברצועת עזה, לעומת זאת, על המדיניות הישראלית לפעול בכיוון ההפוך: שיקום תשתיות – גם בכפוף לסיכון שחמאס יעשה בהן שימוש כפול, אזרחי וצבאי. יש לפתוח במהלך של האצת הסדרה מול רצועת עזה. הסדרה עמוקה תשרת טוב יותר את האינטרס הישראלי ופריצת דרך תתרחש רק עם שיפור משמעותי באיכות החיים באזור.
בעולם הרפואה רווחת אבחנה בין מנתחים לרופאים. מנתחים עוסקים ב'הילינג' (Healing): הבאת מזור לחולים. הם חותכים בבשר החי, מבודדים את האזור הנגוע או השבור, מאתרים את הגידול, השבר או הנגע ומתמקדים בפתרון כירורגי לבעיה. לעומתם, רופאים עוסקים בריפוי (Curing). הם מציעים דיאגנוזה למחלה וטיפול תרופתי לסילוקה. גישת המנתחים היא כירורגית; גישת הרופאים הינה תראפית (Arnold Van De Laar, Under The Knife, 2018).
השימוש במונחים רפואיים כדי לאפיון מהלכים צבאיים ומדיניים טומן בחובו סתירה פנימית. מצד אחד, פרוצדורות רפואיות נועדו להבריא, לא להרוג. מצד שני, שימוש במונחים רפואיים, כמו לדוגמה 'הפצצה כירורגית', נועד להדגיש את הכוונה והניסיון לצמצם את הפגיעה באויב למינימום ההכרחי, כפי שצה"ל מקפיד להבחין בין 'מעורבים' ל'בלתי-מעורבים', וחיל האוויר אמון על נוהל 'הקש בגג'. צמצום הפגיעה למינימום ההכרחי הוא הצידוק המוסרי היחיד לשימוש במונחים רפואיים למטרות מלחמתיות.
בכפוף לתנאי המוסרי ובאנלוגיה לאבחנה הרפואית בין גישה כירורגית לגישה תראפית, ניתן להבחין בין שני גילויים של אסטרטגיה מדינית-צבאית: 'אסטרטגיה כירורגית' ו-'אסטרטגיה תראפית'. אבחנה זו יפה לבחינת האסטרטגיה הישראלית מול חזבאללה מצד אחד ומול חמאס מצד שני.
כיצד על ישראל לנהוג כלפי חזבאללה וכלפי חמאס? לגבי חזבאללה על ישראל לנקוט אסטרטגיה כירורגית; ואשר לחמאס על ישראל לנהל מדיניות תראפית.
במאבק מול חזבאללה, האינטרס הישראלי המובהק הוא תקיעת טריז בין הזהות הלבנונית של חזבאללה, לבין היותו כלי שרת שיעי בידי משמרות המהפכה של איראן. ככל שחזבאללה משתלב בפוליטיקה הלבנונית כך הוא הופך להיות שותף באחריות ללבנון וקושר את גורלו עם גורלה. לעומת זאת, ככל שמנהיג חזבאללה חסן נצראללה פועל לטובת אינטרסים איראניים, כך הוא מסכן את שלומה ורווחתה של לבנון.
תכליתן של אסטרטגיית ההרתעה של ישראל כלפי חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, ובמידה שתקרוס ההרתעה אף מלחמה ישראלית בלבנון, הן אחידות וחד-משמעיות: לגרום לנצראללה לבחור בזהותו הלבנונית על פני מחויבותו למשמרות המהפכה. האמצעי הצבאי לכך הוא איום אמין בהעמקת 'דוקטרינת הדחייה' והרחבתה לפגיעה בתשתיות אזרחיות תומכות לחימה בלבנון, במינימום פגיעות בנפש בקרב ציבור הבלתי-מעורבים.
לפיכך, ובניגוד לעמדה האמריקאית המשפטנית והפשטנית, המגנה את ממשלת לבנון בגין מתן דריסת רגל לחזבאללה במערכת הפוליטית הלבנונית בהיותו מוגדר כארגון טרור, האינטרס הישראלי הוא דווקא בהעמקת המחויבות השלטונית של חזבאללה בלבנון. ובהינתן שבלבנון תשתיות אזרחיות תומכות לחימה הינן מטרה צבאית לגיטימית, ברצועת עזה, לעומת זאת, על המדיניות הישראלית לפעול בכיוון ההפוך: שיקום תשתיות - גם בכפוף לסיכון שחמאס יעשה בהן שימוש כפול, אזרחי וצבאי. במילים אחרות, על ישראל לנקוט מול חמאס תראפיה, במקום כירורגיה.
ברצועת עזה, המדיניות הישראלית רבת-השנים של סגר, מצור והחלשת האוכלוסייה האזרחית, נשענה על התקווה שבאזור יפרוץ מרד אזרחי נגד שלטון חמאס. ואולם, מדיניות ישראל זו נכשלה. מרירות בקרב מגזר הבלתי-מעורבים בעזה וייאושם מתבטאים בנטישת צעירים משכילים את האזור, בעוד אגרוף הברזל של חמאס מדכא כל התארגנות של התנגדות עממית לשלטון. לעומת חזבאללה, המאותגר על ידי אופוזיציה לבנונית מגוונת, חמאס מאותגר בעיקר על ידי גורמים קיצוניים ממנו, כמו הג'האד האסלאמי, ואינו מסתכן, עד כה, באפשרות שיתפתח נגדו מרי אזרחי.
קרבות האגרוף בין ישראל לחמאס ולג'האד האסלמי הם סבבי סרק שמתנפצים לדרך ללא מוצא. אין בהם ניצחונות בנוק אאוט, ואפילו לא בנקודות. לאחר סבב העימות האחרון שהתחולל בין הצדדים בתחילת מאי, והיה כקודמיו מחזורי, אטום לעייפה והותיר אחריו רגיעה שברירית, חובה על ישראל להחליף דיסקט אסטרטגי בהקשר זה.
יש לפתוח במהלך של האצת הסדרה מול רצועת עזה. הסדרה עמוקה תשרת טוב יותר את האינטרס הישראלי ופריצת דרך תתרחש רק עם שיפור משמעותי באיכות החיים באזור. הפתרונות המעשיים ידועים: הקמת נמל ימי, שדה תעופה, מתקן התפלת מים וכיוצא בזה.
שיפור מסיבי באיכות החיים ברצועה יחשוף את חמאס לביקורת גוברת מבית ומחוץ ולאזהרות נגד סיכון ההישגים על ידי חידוש הלחימה בישראל. ככל שיושקעו כספים רבים יותר בפרויקטים תשתיתיים ועסקיים, ככל שילדי עזה יזכו לבריאות ולחינוך טובים יותר, וככל שלתושביה יהיה יותר מה להפסיד, הבלתי-מעורבים עשויים לפתע להתגלות כמעורבים ומשפיעים. צמיחה כלכלית ועלייה בשיעורי התעסוקה ימתנו ליבוי יצרים ג'האדיסטים. הג'האד האסלמי יידחק לקרן זווית ואפשר שרצועת עזה תהפוך ממקום של ייאוש לבאר של תקווה.
*ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר קבוצת כלמוביל, הוא מבכירי חבר הנאמנים של המכון למחקרי ביטחון לאומי.