פרסומים

"ציפינו שהשואה תגרום לאנטישמיות להיות בלתי קבילה. טעינו."^[1]

ההיסטוריונית דברה ליפשטדט, 2020

הקדמה

יותר משבעה עשורים חלפו מאז נדם שאון אחרון התותחים במלחמת העולם השנייה. 77 שנים חלפו מאז שככו להבות הכבשנים של שדות הקטל והדמים של אושוויץ־בירקנאו, עת עמדו חיילי בעלות הברית המשחררים בשטחי מחנות הריכוז והמוות, הלומים לנוכח ממדי הזוועה של רצח מיליונים מיהודי אירופה. גברים, נשים וטף, עד לא מכבר אזרחים נאמנים בארצות מולדתם, הפכו בעיני אויביהם בעקבות השנאה היוקדת נגדם לתתי־אדם ולמזיקים שיש להדביר. יותר מכול הוכיחה אירופה תחת המשטר הנציונל־סוציאליסטי כוחן של מילים מהו ועד היכן יכולה אידאולוגיה להגיע ולפרוץ את גבולות השיח אם רק מאפשרים לה זאת ה'תנאים המתאימים' . כך נהפכה אט־אט אידאולוגיה אנטישמית, עקבית וממוקדת למעשי זוועה רצחניים וממשיים.

והינה, לפרק זמן קצר עם תום המלחמה, היו מי שטענו כי זוועה שכזו – שנאה עמוקה כלפי יהודים המובילה להשמדתם הפיזית השיטתית – לעולם לא תוכל להישנות. רוחות רעננות חדשות כבר החלו מנשבות באירופה המתעוררת מן ההריסות, כמו גם בעולם המערבי כולו, רוחות המבשרות שינוי כיוון והליכה אל עבר איחוד אירופי כדי לקדם את ערכי הליברליזם, השוויון בפני החוק והשמירה על כבוד האדם וחירותו. בפי כול רווחו סיסמאות מלאות תקווה, כגון 'לעולם לא עוד אושוויץ' (('Never Again Auschwitz', ובקרב רבים ניכר רצון עז למחוק את אותן 12 שנות אימה נוסח גרמניה הנאצית.

אך למטוטלת ההיסטוריה היגיון משלה. שנאת יהודים המשיכה לתת אותותיה גם לאחר חלוף הזוועות. כשם שלבה רוחשת וגועשת במעמקי האדמה ופורצת כשמבשילים התנאים המתאימים – כך רוחשת לה השנאה, נוכחת כל העת ואורבת להזדמנות, ממתינה למשבר הקרוב. והינה, נראה כי בתחילתו של העשור השני למאה ה־21 מתחזקת ומתגברת שוב שנאת היהודים באופן המעורר דאגה אמיתית בכל רחבי העולם, ותופעת האנטישמיות עושה דרכה חזרה אל מרכז השיח הפוליטי והציבורי העולמי וממשיכה להכות גלים לא רק בשוליים, אלא גם בלב הזירה הפוליטית. אנטישמיות, הכחשת שואה, עיוותים היסטוריים ולהבות שנאה יוקדת כלפי כל המזוהה עם מדינת ישראל – כל אלה שגורים ומעוגנים היטב במחוזותינו כיום, ומאפייניהם ניכרים בכל קצוות הקשת הפוליטית ברחבי העולם: בימין הקיצוני, בשמאל הקיצוני, באסלאם הפונדמנטליסטי, כמו גם בשורות המרכז הפוליטי, במוסדות מדינתיים ודתיים, בבתי משפט, ברחבי הקמפוסים של האוניברסיטאות והמכללות ובעיקר במדיה החברתית. "ימין ושמאל מתחברים להם יחדיו כאשר מדובר בשנאת יהודים", כך אמרה פרופ' דברה ליפשטדט בהרצאה שנשאה בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות שנערך בירושלים ביולי 2021, "המקור לשנאה הוא אותו המקור הוא רק מתרחב לאחר מכן לכיוונים שונים".^[2]

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ב־27 בינואר 2021, אמר ההיסטוריון וחוקר השואה יהודה באואר:

[...] צריך לחשוף את זה שהאנטישמים בכל העולם הם קודם כל אויבים של החברות בהן הם פועלים. הם זורעים שנאה, שחוזרת אחר כך כמו בומרנג לחברה בה הם חיים [...] הם נגד קידמה. הם פועלים נגד האינטרסים של המדינות שלהם. הם נגד הציוויליזציה. לחשוף את השקר שלאורו הם פועלים" (לוי, 2021).

לצורך חשיפה זו עלינו להקדים ולשאול: מהי 'אנטישמיות'? כיצד נכון להגדירה? האם היא קשורה ביהודים כלל ועיקר? מהם דרכי הביטוי שלה ומגוון סוגיה? וכיצד מתאפיין בימינו המתח שבין 'אנטישמיות' ל'אנטי־ציונות'?

מאמר זה הוא מבוא תאורתי ומושגי לתופעת האנטישמיות. מתוארים בו התפתחות המושג 'אנטישמיות' וגלגוליו, ונידונים בו המקורות הרעיוניים והאידאולוגיים העומדים בבסיס התופעה על מגוון ביטוייה, וכן סוגיות המפתח אשר ליוו ועיצבו את השיח המחקרי על אודותיה בזמן החדש. מטרתו המרכזית של המאמר להעניק 'כלי עבודה' תשתיתיים למבקשים לבחון ולאפיין את תופעת האנטישמיות של ימינו

'אנטישמיות' – הגדרה

הפילוסוף והסוציולוג המוערך תיאודור ו. אדורנו הגדיר כך את המונח 'אנטישמיות': "עמדות סטראוטיפיות שליליות המתארות את היהודים כמאיימים, בלתי מוסריים, ושונים באופן מוחלט מאלה שאינם יהודים, כמו גם עמדות עוינות הדורשות צורות שונות של הגבלה, הרחקה ודיכוי כאמצעי לפתרון 'הבעיה היהודית'" (Adorno et al., 2019, p. 71). 'הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה' (International Holocaust Remembrance Alliance, IHRA) הגדירה את המונח כך:

תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא־יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים [...] ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי (International Holocaust Remembrance Alliance, 2018).

יש לציין כי מתנהל כיום ויכוח ער בקרב מוסדות, ארגונים ומומחים ברחבי העולם על השאלה כיצד נכון להגדיר את המונח 'אנטישמיות'.^[3]

תקציר גלגולו של מושג – מ'שנאת ישראל' ל'אנטישמיות מודרנית'

חקר תופעת האנטישמיות בעת החדשה הוא מקיף ונפרס על יותר ממאה שנה (אנגל, 2017). חוקרים וחוקרות בעלי שם מכל רחבי העולם ניסו לעמוד במחקריהם על מהותה של התופעה, ולשם כך התבוננו בה ממגוון נקודות מבט. בבואנו לחקור את היבטיה של התופעה במלבושיה המודרניים של זמננו, יש לזכור כי מדובר בתופעה עתיקת יומין. לטענת ההיסטוריון וחוקר האנטישמיות הנודע שמואל אטינגר ז"ל אין מדובר רק בדעה קדומה אלא בתופעה תרבותית הנעוצה עמוק עוד בתרבות ההלניסטית הקדומה, כמו גם בתרבות הנוצרית והמוסלמית (אטינגר, 1998; באואר, 1993). האנטישמיות המודרנית היא למעשה ‘גלגול חדש' של שנאה אשר ידועה הייתה עוד בתקופות קדומות. מקורה של 'שנאת ישראל' עוד ברגע שבו נפגשו היהודים עם העולם ההלניסטי במאה השלישית לפנה"ס. מאז ולאורך ההיסטוריה, כתב אטינגר (1998), חזרה ונשנתה שנאת היהודים ועימה גם רדיפות ורציחות, אולם אלה השתנו בהתאם למאפיינים רבים, כגון מקום מושבם של היהודים, אורח חייהם ורמת התרבות של היהודים ושל העמים הסובבים אותם. הוסיף ואמר בהקשר זה ההיסטוריון וחוקר השואה יהודה באואר (2020א) כי מקורו של מפגש קדום זה בין היהדות לעולם ההלינסטי הוא ב"הבדל בין התרבות היהודית המתפתחת לבין התרבות ה'גלובלית' ההלניסטית, ששאפה להאחדה תרבותית־חברתית־פוליטית במחוזותיה". לטענת באואר (2020א) עניין זה בא לידי ביטוי גם במגילת אסתר: "כפי שמגילת אסתר (שנכתבה על ידי יהודים, לא על ידי אנטישמים) אומרת: כי אינם עושים את דתי (כלומר מנהגי) המלך. האלהה של השליט־המלך וסגידה לאלים לא יכלו להתקבל על ידי היהודים. הנצרות, ויותר מאוחר, האסלאם, העמיקו את הקיטוב הזה". יש לציין בהקשר זה כי חוקרים אחרים מערערים על התפיסה שלפיה האנטישמיות תופעה אחת מתמשכת לאורך ההיסטוריה, ומציעים לנטוש את השימוש במונח כ"קטגוריה אנליטית" ולמצוא "מסגרות חדשות לניתוח המרכיבים המסורתיים שלה" (אנגל, 2017, עמ' 28; Feldman, 2018).

לפי אטינגר (1998) בתקופת ימי הביניים "נעשו שנאת ישראל ומצות דיכוים עיקרון יסוד בכנסיה הנוצרית השלטת ובסיס להגדרת מעמדם החוקי של היהודים מצד המדינות" (עמ' 111); חלקים נרחבים מכתבי הקודש הנוצריים הקדומים ומדברי אבות הכנסייה היו "ספוגים שנאת ישראל" (עמ' 114); היהודי היה ל"סמל הבוגדנות והרשע"; את דמותו עיצבו תרבויות פגניות ונוצריות, והוא הומשל ל"רשע" משום דחייתו העיקשת את האל לאחר התגלותו; דמותו של היהודי הופיעה לרוב בכנסיה "בקשר עם דמות השטן", "בעל זנב או קרניים כשד", "קשור בכשפיו בכוחות הרשע החשוכים", "רוצח תינוקות נוצריים לצרכי פולחנו השטני", או כ"יהודה איש קריות, שבגד בישו על פי המסורת הנוצרית", ובכך מתגלם, על פי הנצרות, "טבעו" (עמ' 114–115). יש לציין כי על אף השנאה כלפי יהודים מבית מדרשה של הכנסייה הנוצרית, התקיימו כל העת חיים יהודיים לצד נוצריים, ולעיתים אף שגשגו.

לטענת אטינגר (1998( אף על פי שמדובר היה בתקופות רוויות "רדיפות אכזריות ואף של השמדת קהילות יהודיות שלמות", מעולם לא נטען כי "גורל העמים ואף גורל העולם תלוי באופן ההתייחסות אל היהודים ובהגדרת מעמדם על ידי האומות שבתוכן הם יושבים – כטענת האנטישמים של הזמן החדש" (עמ' 111). בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 חל מפנה ראשוני וחסר תקדים בסגנון ובדרכי הביטוי של התופעה ברחבי אירופה, ומאז היא מכונה 'אנטישמיות מודרנית' – אנטישמיות המתפשטת "[כ]אידאולוגיה וכתנועה מדינית וחברתית" (אטינגר,  1998, עמ' 111). באואר (2020א) הוסיף וטען כי "האנטישמיות הנאצית היא גם המשך וגם מוטציה של שנאת ישראל והפיכתה לתוכן פוליטי מרכזי במציאות של התפתחות הלאומנות לגזענות במחצית השנייה של המאה ה־19 והמחצית הראשונה של המאה ה־20".

'האנטישמיות המודרנית'

את המונח 'אנטישמיות' בגלגולו המודרני טבע לראשונה בשנת 1879 וילהלם מאר (Marr), הוגה גרמני אנטישמי בן המאה ה־19 (באואר, 1993; צימרמן, 1982), והוא החליף את המונח 'שנאת ישראל' (Judenhass). לדברי באואר (1993) כוונתו של מאר הייתה להתאים את המונח ל"אידאולוגיה המודרנית, המדעית כביכול, הלאומנית, האנטי־נוצרית והגזענית" (עמ' ל"ט) שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה־19. וכך הגדיר באואר את שנאת ישראל החדשה: "שנאת ישראל החדשה צמחה באווירה שחייבה השענות או השענות כביכול על מדעים כגון ביולוגיה, גנטיקה, אנתרופולוגיה ורפואה. כלומר על 'מדעי החיים'. עם זאת נראה כי אין שנאת ישראל החדשה באירופה יכולה להתכחש למורשת שירשה מקודמתה המסורתית, בעלת הצביון הנוצרי. הקביעה כי 'היהודי' שונה במהותו מאחרים בגלל 'דמו' – ניתן למצוא לה תקדימים באידאולוגיה הנוצרית" (עמ' ל"ט). אולם לדברי באואר ההבדל המרכזי הניכר בין שתי התופעות ההיסטוריות נעוץ בעובדה שאת שנאת ישראל הקדומה מאפיינים בעיקר יסודות דתיים, ואילו האנטישמיות המודרנית מבוססת יותר על לאומנות ועל גזענות, המתאפיינות ביסוד גנטי בולט – "היהודי נשאר יהודי, ואין לשנותו לא על ידי טבילה, ולא על ידי התבוללות והטמעה" (עמ' מ').

    הממד השלילי של 'היהודי' הופיע במצען של תורות חברתיות רבות אשר צמחו במרוצת המאה ה־19 בעקבות תמורות כלכליות ופוליטיות, עלייתה של מדינת הלאום ותהליכי אמנציפציה שהתרחשו באירופה. לטענת אטינגר (1998) ריבוי האוכלוסין ו"החרפת התחרות על מקורות המחייה" תרמו יותר מכול לעלייתה של אנטישמיות מסוג חדש, המעניקה הסבר או "גאולה", כביכול, לסבלותיו של היחיד בחברה (עמ' 130). בגרמניה, לדבריו, "הסבל האנושי והמתח החברתי גברו כאשר שכונות העוני הצפופות והמזוהמות נמצאו ליד שכונות הפאר של בני המעמד הבינוני והגבוה [...] תהליך האורבניזציה עורר תסיסה חברתית" (עמ' 130).

בתורות אחרות היה 'הדרוויניזם החברתי' אחד היסודות המרכזיים, והייתה לו השפעה מרחיקת לכת. לפי יסוד זה התחרות בין בני האדם היא הכרח ביולוגי, ועל פי התאוריה הטוענת כי בתחרות זו 'החזק שורד' – אין כל מקום ל"יסודות החלשים בחברה", ומכאן ש"אין לקיים את מי שאינו מסוגל לקיים את עצמו" (אטינגר, 1998, עמ' 126). תכונותיהם הפיזיולוגיות של בני האדם החלו לשמש אמת המידה הפסאודו־מדעית לבחינת היררכיית הגזעים ולהשוואה ביניהם, וזו היא למעשה "תורת הגזע" (אטינגר, 1998, עמ' 126). הוגים אנטישמיים מובילי דעה באותה העת, כגון ההוגה הצרפתי ארתור דה גובינו (de Gobineau) בספרו 'מסה על אי השוויון בין הגזעים'^[4] או ההוגה האנגלי הוסטון סטיוארט צ'מברליין (Chamberlain), כתבו על השוני בין הגזעים; צ'מברליין אף ניסה להרחיק לכת ולהגדיר את השוני בין הגזעים לא רק על פי הגנטיקה אלא גם על פי תכונות נפשיות, ולפיו "הגזע המושחת והטפילי הוא היהודי" (אטינגר, 1998, עמ' 127).

החוקרת שולמית וולקוב טענה כי האנטישמיות המודרנית נהפכה ל'קוד תרבותי' (Volkov, 1978, 2006). וולקוב מיקדה את מחקרה בחברה הגרמנית לקראת סוף המאה ה־19:

[האנטישמיות] שימשה כקוד, כאות לתופעה פוליטית ותרבותית גדולה באותם זמנים: אנטי־מודרניזם. חלק שלם בחברה הגרמנית היה אז מוטרד מאוד מההשלכות של תיעוש מתקדם ושל מערכת הערכים והסגנון החיים הנלווים לו [...] ככל הנראה, כל האלמנטים החברתיים הלא מודרניים האופייניים, ולא רק בגרמניה, נדבקו גם באנטישמיות. בעיניהם ייצגו היהודים את המודרניות, את ההצלחה בחסותה [...] תוך השמדת כל שרידי העולם הישן" (Volkov, 2006, p. 52).

זאת ועוד, לטענת וולקוב "עמדות אנטי־יהודיות לא היו חשובות במיוחד עבור רוב אנשים אלה [... ] אך דווקא מכיוון שאלה היו שוליים לתפיסת עולמם הכוללת [...] ביטוים יכול לשמש אותם כסימן לעמדה רדיקלית בנושאים אחרים וחשובים יותר" (Volkov, 2006, p. 52). באופן זה הפכה האנטישמיות לדבריה ל'סמל פוליטי' ול'בחירה תרבותית' אשר נהוגה הייתה בחוגים גרמניים של אותם הזמנים. גם ההיסטוריון יהודה באואר טען כי אין הכרח לקיום פיזי יהודי במקום גאוגרפי מסוים כדי שאנטישמיות תתאפשר. זו מתאפשרת גם בחברות שבהן אין יהודים כלל – זוהי לדבריו "אנטישמיות ללא יהודים" (באואר, 1993, עמ' מ"ח).^[5]

נוסף על האמור לעיל יש לתת את הדעת לכך שבסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 לא הייתה האנטישמיות המודרנית נחלתם של חוגי ימין שמרניים ולאומניים בלבד. לטענת ההיסטוריון וחוקר האנטישמיות המנוח רוברט ויסטריך (1998) גם "מסורות סוציאליסטיות, רדיקליות ופופוליסטיות היו מתמיד מרכיב לא מבוטל בתנועות האנטישמיות באירופה המערבית והמרכזית שלאחר 1880" (עמ' 139). לדבריו מושגי גזע ודם מודרניים הופיעו גם באידאולוגיות אנטי־קפיטליסטיות של השמאל הפוליטי, ולגרסתו:

אפילו כאשר דגלו בעיקרון הכללי של שוויון אזרחי יהודי, כבכתבי הגל ומארקס, האיבה כלפי היהודים והיהדות נטתה לאזן את השפעתו של העיקרון [...] הביקורת הרדיקלית על היהדות, אשר שורשיה בתורות ההשכלה [...] בנתה גשר אל התורות האנטישמיות החדשות – הגזעניות – של התקופה שלאחר 1870 (עמ' 140).

'אנטישמיות גואלת'^[6] – הנאציזם ו'הפתרון הסופי'

עלייתה לשלטון בגרמניה של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית (NSDAP), רדיפת היהודים לאורך שנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 והרצח השיטתי של יהדות אירופה היו הביטויים הקיצוניים ביותר לאנטישמיות. יש לעמוד על ייחודיותה של האנטישמיות הגרמנית תחת השלטון הנאצי, ולו בשל תוצאותיה הטרגיות והבלתי נתפסות עד עצם היום הזה. היטיב לתאר זאת בספרו ההיסטוריון המנוח בעז נוימן (2007): "אף על פי שהמשטר הנאצי היה אחראי למגוון רחב של פשעים נגד קבוצות שונות [...] נראה כי לפתרון הסופי של הבעיה היהודית נשמר מקום מיוחד בגרמניה הנאצית" (עמ' 22). "בבסיס האנטישמיות הנאצית, המבוססת גזע", אמר ויסטריך (2008), "היתה הטענה לפיה כל תולדות העולם נתפסו כמאבק לחיים ולמוות בין האריות הנורדית לבין הרוח היהודית" (עמ' 4). "בהשקפת העולם (Weltanschauung) הנאצית", הוא הוסיף, "אחרוּתו של היהודי הפכה למוחלטת, ואף יותר מכך, למבשרת רע, שכן הוא פלש ללב לבה של התרבות הגרמנית" (עמ' 4). על פי התורה הנאצית את ה"אחרות" הזאת אי אפשר להגדיר מאחר שהיא נתפסת "אמורפית", "נזילה לחלוטין" ו"בעלת כושר סתגלנות אין־סופי, השומרת כביכול על שלמותה הגזעית הבלתי משתנה. היהודי, שנתפס כנשא של מהות הרוע לצורותיו השונות, נראה לפיכך בעיניים נאציות כהתגלמות של כוחות האופל" (עמ' 4). האידאולוגיה הנאצית תפסה את היהודים כ"איום על־אנושי ותת־אנושי כאחד", הם היו משולים ל"נשאים חובקי עולם של מוות ולמי שחיסולם הוא תנאי מוקדם לגאולת האנושות" (עמ' 4). ההיסטוריון וניצול השואה שאול פרידלנדר (1997) כינה זאת 'אנטישמיות גואלת', והיא ששימשה בסיס להשמדה השיטתית של יהודים שבאה לאחר מכן (ויסטריך, 2008). בהקשר זה הוסיף באואר (1987) היבט חשוב לדיון וטען כי למרכזיותו של העם היהודי באידאולוגיה הנאצית הרצחנית הייתה השפעה מכרעת גם על תחילתה ועל התפתחותה של מלחמת העולם השנייה, משום שהרצון למלחמה היה, בראש ובראשונה, אידאולוגי־חברתי:

על פי התפיסה הנאצית היתה קדמה אנושית אמיתית אפשרית רק עם שחרור האנושות מן הכבלים השטניים שהיהודי כבל אותה בהם. המלחמה במעצמות המערב, ואח"כ בעיקר בברה"מ, נתפסה כמלחמה אידאולוגית מובהקת, אשר במרכזה המאבק ביהדות הבינלאומית [...] היחס ליהודים, או מקומו של העם היהודי בתרבות הארו־אמריקנית הינו מניע מרכזי ביותר בין הגורמים למלחמת העולם (עמ' 9).

שלא כמו הפוגרומים והפרעות אשר בוצעו במרוצת המאות הקודמות במקומות שונים באירופה נגד פלגי אוכלוסייה יהודיים מסוימים, האנטישמיות הנאצית התייחדה בכך שגזרה כליה מוחלטת על כלל יהדות אירופה. במקרה זה לא הועילה המרת דת מאחר שהתפיסה הייתה מבוססת גנטיקה וגזע, ומאלה אי אפשר לברוח. באואר (1987) היטיב לתאר זאת:

בפעם הראשונה בהיסטוריה הוצא גזר דין מוות על מי שנמצא אשם בהיותו נולד, כבן להורים מסוימים [...] החלטתם זו של הנאצים היתה מושתתת על אידאולוגיה שלפיה הוגדר היהודי כבן לאנטי־גזע [...] ביטוי לרע המוחלט [...] וכך הפך היהודי לשטן שעמד מול הישו שלהם – היטלר (עמ' 72).

אנטישמיות בת־זמננו – היבטים אידאולוגיים ורעיוניים ותרגומם לשדה הפוליטי

בתופעת 'האנטישמיות החדשה', אשר יש הסוברים כי החלה להתגבש בסוף המאה ה־20 ושוררת גם בימינו (ועל כן המילה 'חדשה', אם כי שורשיה וביטוייה היו עוד זמן רב לפני כן),  נעשה שימוש בהשקפות ובתפיסות מסורתיות על דמותו של 'היהודי' כדי לנגח את מדינת ישראל, מאחר שהיא נחשבת למייצגת את הקולקטיב היהודי. על כן, לדברי קנת' מרקוס, הגדרות מסורתיות לאידאולוגיה האנטישמית מתאימות במלואן גם לאנטישמיות במלבושה ה'חדש' (Markus, 2015). לדברי מרקוס (בהתאם להגדרתו של אדורנו המובאת בתחילת המאמר) האנטישמיות החדשה כוללת "דעות וסטראוטיפים שליליים המתארים את המדינה היהודית, את אזרחיה ואת תומכיה כמאיימת, בלתי מוסרית ושונה באופן קטגורי מעמים אחרים, וכן עמדות עוינות הקוראות לצורות שונות של הגבלה, הרחקה, ודיכוי כאמצעי לפתרון 'הבעיה הישראלית'" (Markus, 2015, p. 23). אנטי־ישראלים, טען מרקוס, אינם עוינים בפועל את "מדינת ישראל האמיתית" ואינם מתייחסים כלל לאידאולוגיה ההיסטורית של הציונות. במקום זאת לטענתו הם מכוונים את העוינות שלהם ל"הבניות חברתיות מורכבות" התומכות במדינת ישראל וברעיון הציונות, ממש כשם ש"אנטישמים קלסיים" מכוונים את עוינותם ל"הבניות כוזבות" של העם היהודי (Markus, 2015, p. 24).

עוד היטיב לתאר את תופעת האנטישמיות החדשה החוקר המנוח מנפרד גרטנספלד (Gertensfeld, 2005). לטענתו האנטי־ציונים שואפים לבודד את ישראל משאר אומות העולם ולהביא לחיסולה כמדינה יהודית. לטענתו של גרטנספלד האנטישמיות החדשה התפתחה במידה רבה בברית המועצות בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ב־1967. תחת מסווה של  אנטי־ציונות היא מאשימה את ישראל בכל הרעות שביצעה אירופה הקולוניאליסטית. גרטנספלד מחלק את תופעת 'האנטישמיות החדשה', בפרט בחברה האירופית אבל לא רק בה, לשלושה סוגים עיקריים על פי הקהילות שהיא רווחת בהן. הסוג הראשון רווח בקהילות הערביות והאסלאמיות; לטענת גרטנספלד חלקים גדולים מהן מייבאים כיום מן העולם הערבי את הזן הרעיל והארסי ביותר של אנטישמיות. הוא כתב:

חברי קהילות אלו אינם מבדילים בין ישראלים ליהודים. ספרות השנאה שלהם כוללת את הזיוף של המאה ה־19, 'הפרוטוקולים של זקני ציון', הטוען כי כל היהודים זוממים לשלוט בעולם. מקורות שנאה עיקריים אחרים המופצים על ידי ערבים – כולל ממשלות – מפיצים את הקונספירציה לפיה יהודים משתמשים בדם של ילדים לא יהודים להכנת מצות (p. 16).^[7]

הסוג השני רווח בימין הקיצוני ובקרב הנאו־נאצים, והסוג השלישי רווח בשמאל הקיצוני. להלן תיאור מפורט של כל אחד מן הסוגים:

• פונדמנטליזם אסלאמי

לפי ויסטריך (2009) האנטישמיות הבאה לידי ביטוי בשיח האסלאם הרדיקלי היא כיום איום חמור ביותר הן על יהודים החיים במדינת ישראל והן על יהודי אירופה ואמריקה. לטענתו האנטישמיות המוסלמית קשורה ל'ג'יהאד' (מלחמת קודש), לרשתות טרור הפרוסות ברחבי העולם, כמו גם לשאיפות גלויות להשיג 'הגמוניה מוסלמית'. לפיו הפונדמנטליזם האסלאמי מתאפיין גם בשילוב בין "פולחן של מוות והתאבדויות ג'יהאדיסטיות" לבין "קנאות פנטית משיחית [...] אלה מעניקים לה ממד מסוכן: שילוב של נכונות להתאבד וכוונה לרצח עם. באיראן, למשל, האסלאם הקיצוני קשור הן לתכנון רצח עם (כשישראל מהווה מטרה עיקרית) כלומר, שואה שנייה, והן להכחשת השואה שהייתה" (עמ' 179). דמותו של 'היהודי' מבית היוצר של העולם הערבי־מוסלמי מאופיינת על פי סטראוטיפים קלסיים: היהודים משולים ל"נצלנים חסרי רחמים", "ערמומיים", "אנוכיים ואכזריים" ה"זוממים תמיד" ו"מתכננים", "מושחתים, רשעים ושטניים בתכלית" (עמ' 180). אם בעבר נטען נגדם כי הם "חותרים תחת הנצרות", אזי כעת הם חותרים תחת האסלאם ו"מחפשים לפורר ולהרוס את האמונה באללה" (עמ' 180). במילים אחרות, אם בעבר הסכסוך ה'לאומי', ה'טריטוריאלי' ו'הפוליטי' היה העילה לאיבה בין ישראל לפלסטינים, אזי כיום, מבחינתם של אסלאמיסטים רדיקלים, מדובר בסכסוך חמור ומסוכן עוד יותר, שכן הוא מבוסס על אלמנטים דתיים־מסורתיים (ויסטריך, 2009; Achcar, 2010).  ויסטריך מזכיר במאמרו את הרעיון הפונדמנטליסטי של 'עולם ללא ישראל'. לדבריו מדובר  ב"קונספירציה רב־ממדית המשוּיכת לישראל וליהודים, אשר אינה נגישה כלל לשיח הרציונלי" ובכך טמונה מסוכנותה (ויסטריך, 2009, עמ' 179).

• ימין קיצוני ונאו־נאציזם

תאוריות הימין הקיצוני אוחזות בדרך כלל בראיית עולם שלפיה ה'אומה' או ה'מולדת' מוגדרות בהכרח על ידי הגזע. מכאן שאזרחי האומה יכולים להיות רק בעלי 'דם טהור' או המשתייכים ל'גזע הלבן' – ה'שורש' האמיתי של האומה. על פי תאוריה זו יהודים באופיים הם קוסמופוליטיים, ולכן מראש הם מסוכנים ומאיימים על המשך קיומה של האומה. תאוריה זו היא פוליטית ותרבותית כאחד, ובמהותה היא אנטי־ליברלית ואנטי־רב־תרבותיות (Belew, 2019; Lipstadt, 2019). לטענתה של החוקרת וההיסטוריונית דברה ליפשטדט, בבסיס התפיסה של הימין הקיצוני מוטבעות אידאולוגיות 'הכוח הלבן' ו'העליונות הלבנה'. אידיאולוגיות אלו, טענה ליפשטדט, "כוללות אמונה בסיסית בטבעם המרושע של היהודים, המוסלמים ואלה שאינם לבנים" (Lipstadt, 2019, p. 38). בהקשר האמריקאי טענה ליפשטדט:

לפי המאמינים בעליונות הלבנה, בכוונתם של מיעוטים אלו לפגוע ב'אמריקאים רגילים'. הם מוצאים האחד את השני במפגשי הכוח הלבן, ומבקרים באתרי אינטרנט התומכים בנאו־נאציזם, לאומנות לבנה, ואנטישמיות. רבים מהם משתייכים לזהות הנוצרית, ובעיקר לפרשנות גזענית של הנצרות [...] חלקם משתייכים לקבוצות 'אנטי־ממסדיות' גדולות הפעילות בפשעי שנאה אלימים, בייחוד נגד מוסדות ואנשי ממשל (Lipstadt, 2019, p. 38).

לטענת ליפשטדט קבוצות ימניות־קיצוניות בארצות הברית מתאפיינות גם בכך שהן מחזיקות בתאוריית קשר שלפיה אמריקה נשלטת על ידי 'ממשלת כיבוש ציונית' (Zionist Occupied Government, ZOG). לדידם של תומכי תאוריה זו מדובר ב"קבוצה בינלאומית של יהודים עמידים אשר בכוונתה להביא לסופה של הריבונות האמריקנית ובכך ליצור ממשלה אחת עולמית אשר תשלט על ידם". לטענתם "ממשלה זו כבר שולטת בתקשורת, בבנקים, במדיניות החוץ של ארצות הברית, והיא כעת פועלת להביא לשליטתה על העולם כולו" (Lipstadt, 2019, p.39).

הכחשת שואה היא נדבך חשוב ומוביל המאפיין גם הוא את האידאולוגיה האנטישמית הימנית־קיצונית. לטענת ליפשטדט (Lipstadt, 2019) ההזדהות המלאה עם ערכים נציונל־סוציאליסטיים, תפיסת 'העליונות הארית' והערצתו של אדולף היטלר – כולם משמשים כר פורה גם להכחשת פשעי השואה. יתרה מזאת, ליפשטדט רואה במכחישי השואה מן הימין הקיצוני "'סוג חדש של נאו־נאצים" (Lipstadt, 2019, p. 130). לדבריה מדובר ב"זאבים בעור של כבש [...] רואים בעצמם 'רוויזיוניסטים' – חוקרים רציניים השואפים רק לבחון מחדש 'טעויות' ברישומי ההיסטוריה" (Lipstadt, 2019, p. 131).^[8] אולם לטענתה בחינה מקרוב של מחקריהם מראה הערצה והזדהות גדולה עם ערכים נציונל־סוציאליסטיים מתקופת ה'רייך השלישי', אנטישמיות, גזענות, שימוש בסממנים אנטישמיים ועוד (Lipstadt, 2019). מדובר ב"קיצוניות במסווה של דיון רציונלי" (p. 131). כמו כן ההזדהות עם ערכים נציונל־סוציאליסטיים מתאפיינת לעיתים גם באימוץ מושגים מן האידאולוגיה הנאצית לצורך שימוש עכשווי, כגון "דם ואדמה" (Blut & Boden), 'קהיליית העם' (Volksgemeinschaft) והמושג 'עם' (Volk) במובנו האתני.^[9] לדברי החוקר סמואל זלצבורן (Salzborn, 2018), המונח 'קהיליית העם' מנוגד מבחינה רעיונית למונח 'חברה', כלומר צורת התאגדות פתוחה, רב־גונית, המכילה סתירות. הוא טען כי בניגוד למונח זה "'קהיליית העם' מייצגת רק כפייה, כזו המדכאת ופועלת בשיטה טוטליטרית כלפי הן הכלולים בה והן המודרים ממנה" (pp. 76-77). מושג נוסף אשר אימץ הימין הקיצוני האנטישמי הוא 'ההחלפה הגדולה' (The Great Replacement), ולפיו את ה'גזע הלבן' "מחליפים" במדינות האם שלו גזעים ש'אינם לבנים' (Cosentino, 2020; Beirich & Via, 2020, p.6, 2020).

• שמאל קיצוני, 'אנטי־ציונות'

לטענת שולמית וולקוב (Volkov, 2006) תופעת האנטישמיות כ'קוד תרבותי' בשיח האנטי־ציוני של 'השמאל החדש' החלה להתעורר לאחר 1967, עם ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ועם החלתה של מדיניות, שהחלה לצבור ביקורת חריפה בעולם, בשטחים שנכבשו על ידה. לדבריה של וולקוב מרכיביו העיקריים של קוד זה היו אנטי־קולוניאליזם, אנטי־קפיטליזם, חשד עמוק נגד כל דבר המזוהה עם מדיניותה של ארצות הברית (מלחמת וייטנאם למשל( וטיעונים אקולוגיים. על אף שינויים עמוקים שעבר אותו 'קוד תרבותי' בחלוף הזמן, ובכלל זה הגלישה שלו מן השיח הימני־שמרני אל השיח השמאלני, "גם במקרה זה", טענה וולקוב, "צורה ספציפית של עמדה אנטי־יהודית נוצרה על מנת לשרת סמל, סימן לשייכות" (p. 5). בהקשר זה הוסיף ההיסטוריון אלווין רוזנפלד (Rosenfeld, 2019) כי תצורתה הקיצונית ביותר של העוינות כלפי ישראל טוענת להקבלה בין המדינה היהודית לבין ישות נפשעת. אותה עוינות יוצרת מתקפה חריפה המגדפת כל מי שמזוהה עם ישראל. לפי רוזנפלד השוואות בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית או למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה הן דרכי ביטוי לתופעה זו של אנטישמיות במסגרת השיח האנטי־ציוני. חשוב לציין בהקשר זה, טען רוזנפלד, כי מאחורי רבות מן הטענות אשר מתייחסות לכאורה לישראל, מתחבאת אנטישמיות – שנאת יהודים מובהקת. רבים עושים שימוש ב'מדינת ישראל' כתחליף למילה 'יהודים' משום שהם מבינים היטב כי לאחר השואה אמירות אנטישמיות אינן מקובלות עוד במדינות מערביות וכי הם מייד ייחשדו ב"שנאת יהודים מן הסוג הישן". לדברי רוזנפלד בטוח הרבה יותר להתחבא מאחורי טיעונים אנטי־ציוניים לכאורה וכך "להרחיק עצמם מאותו קשר מביך עם שנאת יהודים מן הסוג הישן" (Rosenfeld, 2019, p. XI).

החוקר קרי נלסון (2019Nelson, ) מרחיב בספרו על אודות תופעת 'הכחשת ישראל'. מדובר לדידו בדמוניזציה של ישראל, בהבעת אי־אמון בה ובניסיון להופכה לבלתי לגיטימית, ובה בעת לתמוך במציאת פתרון בר־קיימה לסכסוך הישראלי־פלסטיני. המונח 'הכחשה', כתב נלסון, מכיל בתוכו "קשת של מאמצים להכחיש את הלגיטימציה המוסרית והפוליטית של ישראל ואת זכותה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמו גם את הניסיון להכחיש את זכותם של אזרחיה להגדרה עצמית פוליטית" (Nelson, 2019, p. 3).

ביטוי נוסף לקשר שבין אנטישמיות לעמדותיהם של רבים מן השמאל הקיצוני הוא שהם רואים במדינת ישראל סמל לקולוניאליזם, לאימפריאליזם ולזכויות היתר של 'האדם הלבן'. כאן טמונה ליבת ההקבלות שבין "מדכאים" ל"מדוכאים", בין "פושעים" ל"קורבנות" וכדומה. עמדות מסוג זה נשמעות כיום היטב בשיח שמובילים גורמים פרוגרסיביים בארצות הברית (אורג, 2021). בקצוות של השיח זה אפשר להבחין במגמות אנטישמיות ברורות. יש לזכור כי המערכה לשלילת הלגיטימיות של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי החלה עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, ומדינות ערב ניצבו אז בראש המערכה (עילם ופתאל, 2019). אולם בשנים האחרונות, טענו עילם ופתאל (2019), ובפרט מאז 2001 "גורמי חברה אזרחית במערב, יחד עם ארגונים פלסטיניים שונים, נטלו לידיהם את הובלת המערכה לדה־לגיטימציה של ישראל. גורמים אלה פועלים בעיקר ברחבי העולם המערבי, ומטרתם היא להשפיע על ציבורים רחבים ועל מקבלי החלטות שם".

תנועת BDS (Boycott, Divest, & Sanctions), מן המובילות במאבק הדה־לגיטימציה של ישראל, חרטה על דגלה קריאה להחרמת מוצרים ישראליים, למניעת השקעות בישראל, להגברת סנקציות על ישראל ולניתוק קשרי אקדמיה ותרבות עם אוניברסיטאות ועם מוסדות תרבות בתחומיה (נורווד, 2021). פעילותה של התנועה כללה לעיתים אף התבטאויות אנטישמיות מובהקות, דוגמת תאוריית קונספירציה בדבר הפצת נגיף הקורונה באופן מכוון על ידי ישראל בשטחים הפלסטיניים וברצועת עזה (גרינווד, 2020).^[10] לפי החוקר סטפן נורווד (2021) תנועה זו מקבלת תמיכה רבה מארגוני שמאל קיצוני, והיא משמשת כר פורה גם להתבטאויות מצד אקדמאים ליברליים. לדבריו "אנשי ה־BDS פועלים לדמוניזציה של ישראל; הם טוענים כי המדינה היהודית היא גלגול חדש של גרמניה הנאצית או של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ונוקטים אמצעים שפעילים אנטי־פשיסטים השתמשו בהם כדי לבודד את אותן מדינות". עוד טען נורווד (2021) כי "כיום מעטים בשמאל האמריקאי, המיליטנטי או המתון, רואים באנטישמיות בעיה רצינית ורבים בשמאל אף משמיצים יהודים או מלמדים סנגוריה על אסלאמיסטים או על אנשי לאומיות שחורה שעושים זאת". בהקשר זה קריאות אנטישמיות ברחבי הקמפוסים והאוניברסיטאות הפכו גם הן לתופעה המתפשטת באופן מעורר דאגה. לדברי נורווד (2021) בשנים האחרונות מדובר ב"זירה המרכזית להפצה של אנטישמיות המשולבת באנטי־ציונות ארסית. בקמפוסים רבים כרתו קבוצות שמאל ברית 'אדומה־ירוקה' עם סטודנטים מוסלמים, רבים מהם ריאקציונרים, כדי לגרום לדמוניזציה של ישראל, ולעיתים קרובות הם משתמשים לשם כך בדימויים אנטישמיים פוגעניים". בהמשך דבריו טען נורווד אף כי "אוניברסיטאות אמריקאיות דואגות לכך שהאנטישמיות תונחל לדור הבא".

הברית ה'אדומה־ירוקה' מגלמת 'הצטלבִיוּת' (Intersectionality) בין ארגונים אסלאמיסטיים 'ירוקים' לארגוני שמאל רדיקליים 'אדומים'. לטענת עילם ופתאל (2019) בבסיס הרעיוני לצמיחתה של הברית ולהמשך קיומה עמדו "התפיסות העוינות את ישראל ואת הסדר העולמי המערבי", והיא "המובילה בשני העשורים האחרונים את הפעילות האנטי־ישראלית במערב ומצליחה לחבור לקבוצות נוספות, בעיקר כאלו המייצגות מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות, שעיקר פועלן הוא מאבק בסדר הקיים, באליטות ובממסדים". כך עולה בידם של הארגונים הפועלים לדה־לגיטימציה של ישראל לשמור את הסוגיה הפלסטינית בסדר היום הציבורי "תוך יצירת 'ברית מדוכאים' וקישור בין מאבקם ובין מאבקים למען קידום זכויותיהן של קבוצות מוחלשות. קבוצות אלו כוללות שחורים, להט"בים, מהגרים, נשים, פעילים למען הסביבה, פעילי זכויות אדם, איגודי עובדים ועוד". פעילותם של ארגונים אלה לטובת הקבוצות המוחלשות 'מטשטשת' את מטרתם האמיתית – "שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" (עילם ופתאל, 2019).

קריטריונים נוספים לאפיון תופעת האנטישמיות

לצד החלוקה לעיל לשלושת הסוגים העיקריים של תופעת האנטישמיות, יש לזכור כי חוקרים הציעו חלוקות נוספות. לדברי החוקר ברנרד הריסון (Harrison, 2020a, 2020b) יש להבחין בין שני סוגים של אנטישמיות: 'אנטישמיות חברתית' ו'אנטישמיות פוליטית'. אנטישמיות חברתית (Social), לטענתו של הריסון, היא מצב תודעתי או מצב נפשי של אנשים שאינם מחבבים יהודים על שום יהדותם ומעוניינים בהדרתם מן המרחב הציבורי (מאוניברסיטאות, משכונות מגורים וכדומה). הסטראוטיפים השליליים אשר ייוחסו ליהודים יכוונו, לדבריו, בעיקר נגד יחידים. אנטישמיות פוליטית (Political) לעומת זאת איננה תפיסות כלשהן בתודעת האדם, אלא פסאודו־תאוריות פוליטיות המכוונות נגד היהודים כקולקטיב. מדובר בפחד מיהודים ובתפיסה קונספירטיבית שלפיה 'היהודים שולטים בעולם', וישראל היא 'מקור הרוע בעולם'. חשוב לציין בהקשר זה כי מטרתה של האנטישמיות הפוליטית, לדברי הריסון, איננה רק הדרתם אלא השמדתם, מאחר שהם 'מקור הרוע', ואותו יש למגר. תפיסה זו באה לידי ביטוי באנטי־ציונות ובאנטי־ישראל – בטענה שלמדינת ישראל, כביטוי קולקטיבי ולא לגיטימי של העם היהודי, אין זכות קיום.

סיכום

מטרתו של מאמר זה היא להתוות מפתח מבואי, תאורתי־מושגי בעיקרו, להתפתחות ההיסטורית של המושג 'אנטישמיות' ולמקורות הרעיוניים והאידאולוגיים העומדים בבסיס סוגיה של תופעה זו בימינו. הדיון ברעיונות אלו משמש מעין 'כלי עבודה' תשתיתי עבור המבקשים לבחון ולאפיין את תופעת האנטישמיות בת־זמננו, על מגוון ביטוייה. לתופעה הקרויה 'שנאת ישראל' היו לאורך ההיסטוריה מאפיינים וסממנים ייחודיים, ויש לייחד להם את הדיון, בפרט בימינו. החוקר יהודה באואר (2020א) היטיב לתאר זאת לאחרונה במאמרו: "האנטישמיות נהפכה לתופעה בסיסית של החברה המודרנית". במאמר אחר מאותה השנה כתב:

האם יש משהו שמחבר בין הפוגרום נגד יהודים באלכסנדריה בשנת 38 לספירה, לפני השתלטות הנצרות, לבין המתקפה על בית הכנסת בעיר הגרמנית האלֶה לפני כשנה? או בין התנגדות החשמונאים לניסיונות להאחדה תרבותית של מלכי סוריה הסלווקים לבין הפוגרומים בסלובקיה אחרי מלחמת העולם השנייה, בטופולצ'יאני ובמקומות אחרים, שלא לדבר על האנטישמיות הנאצית? אם יש, הרי שיש הצדקה לכנות את היסודות המשותפים באותו שם. המשותף הוא שהדחייה, הרדיפה או השנאה מכוונות לקבוצה המוגדרת הן על ידי רודפיה והן על ידי מרבית חבריה כקבוצה אתנית ו/או אתנית־דתית ו/או דתית בעלת מאפיינים אתניים משותפים (הדגשה על ידי המחברת ע.ק) (באואר, 2020ב).

לצד ההבנה כי מדובר בתופעה בעלת סממנים ייחודיים שאפיינו אותה לאורך ההיסטוריה והקשורים זה בזה, עלינו לזכור כי תופעה זו היא גם חלק משלל תופעות ותמורות חברתיות, כלכליות בריאותיות (דוגמת משבר הקורונה העולמי) המתרחשות ברחבי העולם בשנים האחרונות. באואר (2020א) מונה מקצתן של תופעות אלו: מגמת עודף הילודה באפריקה, משברים פוליטיים, צבאיים וחברתיים הפוקדים את המזרח התיכון, הגירתם של פליטים רבים מערבה, תגובתם של אזרחי מדינות המערב נגד מה שהם מכנים בשם 'פלישה', עליית השיח הקיצוני בקרב הימין והשמאל הפוליטי ולאומנות. לאלה יש להוסיף אידאולוגיות פונדמנטליסטיות (לא רק דתיות) שהניחו גם הן הקשר מרכזי לביטויי אנטישמיות לאורך מאות שנים. מכאן שלצד הבנתנו כי מדובר בתופעה פרטיקולרית עתיקת יומין, יש להביא כל העת בחשבון כי היא משמשת גם מכנה משותף לאידאולוגיות ולתנועות פונדמנטליסטיות וקנאיות עכשוויות, השוללות את הסדר הקיים והטוענות כי היהודים הם העומדים 'מאחורי הקלעים' שלו.

אולם, לא יהיה זה נכון לראות באנטישמיות תופעה גלובלית גרידא. במאמר חשוב נוסף ציין באואר (2021) בהקשר זה כי "אם הכל אנטישמיות, ואין הבדל בין מעשי הזוועה בכל ההיסטוריה האנושית, הכל נהפך לערבוביה אחת גדולה, ואין משמעות לשאלות על מוצא האיבה, תפוצתה, או על גורמים שיכולים לרסן אותה". בהמשך מאמרו הוא מדגיש: "בלי הבנת היסוד שממנו צומחת האיבה ליהודים לא ניתן להילחם בתופעות השונות של שנאת ישראל"

מקורות

אורג, ר. (2021). בין צדק לאנטישמיות: הפרוגרסיבים ומאבקם בישראל, ידיעות אחרונות, 17 ביולי 2021.

https://www.ynet.co.il/news/article/s1f4lhcau (נצפה לאחרונה ב 5 בספטמבר 2021).

אטינגר, ש. (1998). שורשי האנטישמיות בעת החדשה. מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה, חלק ב' (ליקט: ירחמיאל כהן). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1998, 111-137.

אנגל, ד. (2017), גלגולי המושג 'אנטישמיות' והשימוש בו כקטגוריה כוללת, ציון – רבעון לחקר תולדות ישראל, שנה פב, תשע"ז, עמ' 6.

באואר, י. (1987). השואה. היבטים היסטוריים. ספריית הפועלים תל אביב.

באואר, י. (1993). בעיות בחקר האנטישמיות, מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, כרך י"ג, אוניברסיטת תל אביב, עמ' ל"ט-נ"א.

באואר, י. (7 באפריל, 2020א). שוב מתפרץ נגיף האנטישמיות. הארץ.  https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8747792

באואר, י. (12 בנובמבר, 2020ב). לא רוצים "אנטישמיות"? מצדי תשתמשו במלה "שטיח", הארץ.         https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9305927

באואר, י. (16 בספטמבר, 2021). השר יאיר לפיד, "הארץ", ואנטישמיות. הארץ.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10209233

גרנווד, חנן (19 במרץ 2020). "שקרי ה-BDS: "ישראל אשמה בהתפשטות הקורונה", ישראל היום.     

https://www.israelhayom.co.il/article/743431

ויסטריך, ר. (1998). אנטישמיות רדיקלית בצרפת ובגרמניה. מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה, כרך ב'. בעריכת ירחמיאל כהן, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1998, עמ' 138- 165.

ויסטריך, ר. (2008). השטן, היהודים ושנאת האחר, בשביל הזיכרון, 26, ע"מ 13-17: מרכז המידע אודות השואה, יד ושם.

 https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%203537.pdf

ויסטריך, ר. (2009). הווירוס האנטישמי מרחף כרוח רפאים באירופה ובארצות־הברית. כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיוניות, חברה ותרבות. בעריכת: אלי אייל. גיליון 19, עמ'  177-184.

לוי, א. (27 בינואר, 2021). יום השואה הבינלאומי: "הלאומנות היא המגפה של ימינו. דבר, https://www.davar1.co.il/278331/

לורד, א. (2020, ינואר 23). ציפינו שהשואה תגרום לאנטישמיות להיות בלתי קבילה. טעינו. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/article/726999

נוימן, ב. (2007). נאציזם. משרד הביטחון- ההוצאה לאור.

נורווד, סטפן ה.  האנטישמיות בשמאל האמריקאי: בעבר ובהווה. פרסום מיוחד, תופעת האנטישמיות בארצות הברית – קובץ מאמרים, 13 באוקטובר 2021.

https://www.inss.org.il/publication/antisemitism-left/

עילם, שחר ופתאל, שירה (2019). איום הדה־לגיטימציה על מדינת ישראל: מקרה בוחן לניהול מערכה על התודעה, מזכר 191, המכון למחקרי ביטחון לאומי, מאי 2019.

https://www.inss.org.il/he/publication/the-threat-of-the-delegitimization-of-the-state-of-israel/

פרידלנדר, ש. (1997). גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות: 1939-1933. ספרית אפקים, הוצאת עם עובד.

צימרמן, מ. וילהלם מאר – הפטריארך של האנטישמיות. ירושלים 1982.

Achcar, G. (2010). The Arabs and the Holocaust: the Arab-Israeli war of narratives. Metropolitan Books.‏

Adorno, T., Frenkel-Brenswik, E., Levinson, D. J., & Sanford, R. N. (2019). The authoritarian personality. Verso Books.‏ (Original work published 1950).

Belew, K. (2019). Bring the war home: The white power movement and paramilitary America. Harvard University Press.‏

Beirich, H., Via, W. (2020) Global Project Against Hate and Extremism. . Generation identity: international white nationalist movement spreading on Twitter and YouTube

https://www.politico.eu/wp-content/uploads/2020/07/GPAHE-July-2020-Report.pdf

Cosentino, G. (2020). From pizzagate to the great replacement: The globalization of conspiracy theories. In Social Media and the Post-Truth World Order (pp. 59-86). Palgrave Pivot, Cham.‏

Feldman, D. (2018). Toward a History of the Term “Anti-Semitism”. The American Historical Review, 123(4), 1139-1150.‏

Gertensfeld, M. (Spring 2005). The Deep Roots of Anti-Semitism in European Society. Jewish Political Studies Review. Jewish Political Studies Review 17, 3-46.
https://www.jcpa.org/phas/phas-gerstenfeld-s05.htm

Harrison, B. (2020a). Blaming the Jews: Politics and Delusion. Indiana University Press.

Harrison, B (2020b). Webinar with Bernard Harisson, The Institute for the Study of Contemporary Antisemitism, University of Indiana, October 19^th 2020.       https://isca.indiana.edu/conferences/webinars/Bernard-Harrison.html

International Holocaust Remembrance Alliance (2018). הגדרת העבודה לאנטישמיות https://www.holocaustremembrance.com/he/resources/working-definitions-charters/hgdrt-hbwdh-lntysmywt

Lipstadt, D. E. (2019). Antisemitism: here and now. Schocken.‏

Markus, K.L (2015). The Ideology of the New Antisemitism. Deciphering the New Antisemitism. Edited by Alvin Rosenfeld. Indiana University Press, 2015.

Nelson, C. (2019). Israel denial: Anti-Zionism, anti-semitism, & the faculty campaign against the Jewish state. Indiana University Press.‏

Rosenfeld, A. H. (Ed.) (2019). Anti-Zionism and Antisemitism: The Dynamics of Delegitimization. Indiana University Press.

Salzborn, S. (2018). Antisemitism in the “Alternative for Germany” Party. German Politics and Society, 36(3), 74-93.

Volkov, S. (1978). Anti-Semitism as a Cultural Code: Reflections on the History and Historiography of AntiSemitism in Imperial Germany. Yearbook of the Leo Baeck Institute. 23, 25 –46.

Volkov, S. (2006). Readjusting cultural codes: Reflections on anti-Semitism and anti-Zionism. The Journal of Israeli History. 25 (1), 51-62.‏

Volovici, M. (2016). Volksgemeinschaft. In The Routledge encyclopedia of modernism. https://www.rem.routledge.com/articles/volksgemeinschaft

_____________________________

** עדי קנטור היא חוקרת בפרויקט המחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום 'האנטישמיות בת־זמננו בארצות הברית', וכן חוקרת את גרמניה בתוכנית לחקר אירופה של המכון. תחומי המחקר שלה הם: גרמניה, ימין קיצוני, אנטישמיות, זיכרון השואה, זהות ושיח בין־דורי בגרמניה לאחר 1945. עדי בעלת תואר שני (M.A) בלימודים גרמניים ותואר ראשון (B.A) במדעי המדינה ובתוכנית הרב־תחומית (בדגש על לימודים גרמניים) – שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בעת שהותה בגרמניה למדה באוניברסיטאות פרייבורג וברלין. כיום היא תלמידת התואר השלישי (Ph.D) בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה וכותבת את עבודת הדוקטור שלה על מקום השואה ופשעי 'הרייך השלישי' בקרב 'דור הנכדים' הלא-יהודים בשיח המשפחתי הבין-דורי הגרמני.

[1] מתוך ריאיון שנערך עם פרופ' ליפשטדט לרגל 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ (לורד, 2020). https://www.israelhayom.co.il/article/726999

[2] את דבריה של ליפשטדט שמעה מחברת המאמר (ע.ק) בהרצאה שנשאה ליפשטדט בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות שנערך במשרד החוץ בירושלים ביולי 2021.

[3]  לקריאה נוספת על הוויכוח בעניין ההגדרה:

הצהרת ירושלים על אנטישמיות, https://jerusalemdeclaration.org/wp-content/uploads/2021/03/הצהרת-ירושלים-על-אנטישמיות-שאלות-ותשובותpdf;

הגדרת העבודה לאנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה (IHRA), https://www.holocaustremembrance.com/he/resources/working-definitions-charters/hgdrt-hbwdh-lntysmywt.

[4]  ספר זה נכתב בצרפתית, l'Essai sur l'inégalité des race. לתרגום הספר לאנגלית ראו

https://www.gutenberg.org/ebooks/37115

[5]  באואר (1993) מציע כדוגמה לתופעה זו את רוסיה הצארית שלפני שנת 1772. לדבריו, אף על פי שהיהודים עדיין לא סופחו לשטח רוסיה, האורתודוקסיה הרוסית הרבתה להשתמש בדימויים אנטישמיים.

[6]  המונח 'אנטישמיות גואלת' הוטבע לראשונה על ידי ההיסטוריון שאול פרידלנדר (1997).

[7]  למידע נוסף בנושא האנטישמיות הערבית ראו Achcar (2010).‏

[8] בנקודה זו ראוי לציין כי מכחישי שואה יש גם בחוגים רבים אחרים שאינם שייכים לימין הקיצוני, ולהם עשויים להיות מאפיינים נוספים. על מאפיינים אלה יורחב בהמשך המאמר.

[9] התרגום העברי למונח 'Volksgemeinschaft' הוא 'קהילת העם'. המפלגה הנאצית הגרמנית (NSDAP) השתמשה במונח זה כדי להדיר 'אחרים' לא רצויים מהקהילה הארית. מונח זה משמש בשפה ובתרבות הגרמנית כלי למימוש האידאולוגיה הגזענית והפאשיסטית לכדי פעולה פוליטית (ראו Volovici, 2016).

[10]  חשוב לציין כמובן כי לא כל ביקורת נגד מדינת ישראל היא בבחינת אנטישמיות. ראו בהקשר זה מאמר של הליגה נגד השמצה:  https://www.adl.org/news/op-ed/when-criticism-of-israel-becomes-anti-semitism