מאמר זה נכתב בתקופה שבין מלאת שנה לכהונת הרמטכ"ל, רא״ל אייל זמיר, שנכנס לתפקידו ב-5 במארס 2025, לבין מחצית כהונתו (אם לא תוארך). הוא מסתמך על מחקר מתמשך המתבצע במכון למחקרי ביטחון לאומי החל מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל". התובנות מבוססות על אינטגרציה של בסיס נתונים רחב, הכולל ממצאי סקרים עיתיים לבחינת עמדות הציבור, ניטור סנטימנט ושיח ברשתות החברתיות בסוגיות ליבה, קבוצות מיקוד, ראיונות עומק ומפגשים עם עשרות מפקדים וחיילים בסדיר ובמילואים, וכן ניתוח מגמות הסיקור בתקשורת הממוסדת. תמונת המצב משורטטת על פי מספר היבטים מרכזיים...
מאמר זה מיישם את התזה של פול קנדי בדבר מתיחת יתר אימפריאלית כמסגרת מבנית לבחינת מסלולה האסטרטגי של ישראל בשנת 2026. לא נטען כי ישראל היא אימפריה, ואף לא כי שקיעתה קבועה מראש. במקום זאת, נטען כי המנגנון שזיהה קנדי — נטייתן של מחויבויות אסטרטגיות לחרוג בהיקפן מן הבסיס היצרני הנדרש למימונן, בשילוב חוסר יכולתן הפוליטית של קואליציות שלטוניות לחלק מחדש את הנטל בטרם נסגר חלון ההזדמנויות לתיקון — פועל בכל קנה מידה; וכי סימניו המבניים המוקדמים כבר ניכרים בנתונים הישראליים.
הניתוח מתרכז בבחינת שלושה מקרים היסטוריים — ספרד ההבסבורגית, דרום...
מאז ה-7 באוקטובר מתקיים שיח ער בחוגים מקצועיים בדבר הצורך בעדכון או שינוי תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. כידוע לכל העוסקים בכך, לישראל אין ולא הייתה מעולם תפיסת ביטחון לאומי כהלכתה – כתובה, מאושרת על ידי הדרג המדיני ומפורסמת ברבים. למעשה, המונח "תפיסת ביטחון" משמש בישראל כלי, שהאוחז בו מגדירו לנוחותו ועושה בו שימוש לצרכיו. ואולם בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר, ובעידודם של גורמים השואפים לשנות את דמותה של ישראל כפי שעוצבה על ידי דוד בן-גוריון (כולל במדיניות הביטחון שלו), הולכת ומתעצבת בשטח מה שאפשר לכנות "תפיסת ביטחון...
הממשל האמריקאי הנוכחי מקדם עסקת ענק בשווי של למעלה מ-700 מיליון דולר למכירת מנועי F110 לטורקיה עבור פרויקט מטוס ה-KAAN. חרף ניסיונות הממשל לעקוף את חסמי הקונגרס, המהלך אינו אירוע מבודד אלא מאיץ אסטרטגי שנועד לסלול את חזרתה המלאה של אנקרה לתוכנית ה-F-35. בעוד שהרציונל בוושינגטון חותר לשמר את טורקיה כעוגן בנאט"ו, בפועל הוא מייצר דילמה חריפה ומציב משולש סיכונים כבדי משקל: ערעור נאט"ו מבפנים: העצמת שחקן המנהל תחרות אגרסיבית מול בנות ברית מערביות (כמו יוון) ומקבע נוכחות צבאית מתריסה בקפריסין.
הזנת החיכוך האזורי: מתן לגיטימציה...
בשנת 2026, ישראל חזקה צבאית מכפי שהייתה ב-2023. אך למרות הישגיה הצבאיים וגם חוסנה הכלכלי והעמידות שהפגין העורף לנוכח איומים ביטחוניים, היא נמצאת באחת מנקודות השפל האסטרטגית בתולדותיה. ישראל נתונה במה שניתן להגדיר כ"לימבו אסטרטגי" – קיפאון מתמשך שבמסגרתו הישגים צבאיים טקטיים מרשימים וגם שיתוף פעולה צבאי תקדימי עם ארצות הברית אינם מתורגמים לניצחון מדיני וביטחוני בר-קיימא.
מתחייבת השאלה: מה צריכה ויכולה ישראל לעשות כדי להיחלץ מהלימבו, להביס את אויביה בזירות השונות ולייצר את ההיפוך האסטרטגי שיבטיח את ביטחונה לעתיד לבוא? התשובה...
תשומת הלב לרצועת עזה צפויה להתחדש ככל שתדעך המערכה עם איראן. חמאס מנצל בינתיים את הוואקום האסטרטגי לשיקום שלטונו ויכולותיו הצבאיות, בעוד מתווה טראמפ תקוע ו"מועצת השלום" מתקשה מקצועית, תפעולית ותקציבית לקדם את יעדיה המוצהרים. סוגיית הפירוז נותרת לכודה בין דרישת ישראל לפירוק מלא ומיידי של חמאס מנשקו לבין משיכת הזמן של הארגון.
בפני ישראל שלוש חלופות עיקריות: (1) חידוש המאמץ ליישום מלא של מתווה טראמפ בכל הרצועה, הכרוך בסיכון ל"פירוז מדומה" ותלוי בהסכמת חמאס; (2) חלופה דיפרנציאלית, שתתחיל בשיקום אזורים שטוהרו מחמאס...
“שאגת הארי”, המלחמה עם איראן ושלוחיה, טרם הסתיימה. אף שתמונת הסיום אינה ברורה והתמונה הנוכחית עשויה להשתנות בקרוב, מאפייניה הייחודיים של המערכה מאפשרים עצירה לניתוח ביניים. זוהי המלחמה הרחבה ביותר שהתנהלה במזרח התיכון מאז מלחמת המפרץ השנייה, והראשונה שבה ישראל נלחמת כשותפה פעילה בקואליציה עם ארצות הברית. השלכותיה הגלובליות טרם התבהרו במלואן, אך ברור כבר עתה שיש לה משמעויות כבדות משקל למדינות המפרץ, לשוק האנרגיה העולמי, למעמד ישראל בעולם ולתחרות הבין-מעצמתית.
אמנם בימים אלה אנו בעיצומה של מלחמה ואיננו יודעים עדיין כיצד תסתיים, אך יוזמת המשא ומתן האמריקאית, שעשויה להביא את המערכה לסיום, מחייבת הגדרה ברורה של האינטרס הישראלי בתחום פרויקט הגרעין האיראני.
סיום מלחמת "שאגת הארי" יציב את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית מול מציאות אסטרטגית חדשה ביחס לאיראן. המשטר בטהראן, בהנחה שישרוד את המלחמה, אשר עבר טראומה מערכתית ופגיעה בצמרת ההנהגה, עשוי לאמץ דוקטרינת ביטחון לאומי הנשענת על נשק גרעיני כיכולת הרתעה קיומית יחידה. בנסיבות אלה, יש לוודא כי הוא נעדר כל יכולת גרעינית העלולה להוות בסיס...
ישראל, לאחר ה-7 באוקטובר, שבויה בתפיסת 'ביטחון אבסולוטי' המובילה אותה למלחמה מתמדת. אם הביטחון מוגדר כהסרה מוחלטת של כל איום, כבר בשלבי התהוות ראשוניים ויתר על כן כשהוא ברור ומוחשי – לא צמצומו ולא בניית מסגרת הסדרית מייצבת – אזי כמעט כל תוצאה אחרת של עימות תיתפס כלא מספקת, כל הסדר ככניעה, וכל הישג כחלקי וככישלון.
על רקע תפיסתי-מדיני זה, בשלב הנוכחי של המלחמה עם איראן ניצבת ישראל מול שתי מלכודות: (1) הפסקת אש – בלי מנגנוני הסדרה אפקטיביים בנושא הגרעין והטילים הבליסטיים, שתותיר אותה עם צורך במערכה עוקבת מתמשכת וסבבי...
שחרור אחיזתה של איראן במצר הורמוז והפסקת השיבוש שהיא גורמת לכלכלת העולם ידרשו לא רק הפחתת איומים על השייט, אלא גם הגברת הלחץ על כלכלת איראן כדי להרתיעה מהתקפות נוספות וליצור מנוף לדיפלומטיה.
איראן מכוונת לשתי נקודות בבטן הרכה של המערכה המשותפת לארצות הברית ולישראל – שוק הנפט ומדינות המזרח התיכון הפגיעות. בעלות הברית יכולות לערער אסטרטגיה זו על ידי חיזוק שותפים אזוריים, ייצוב שוקי האנרגיה ודיכוי היכולות הצבאיות של המשטר בטהראן.
ועידת הביטחון השנתית במינכן היא המפגש הבינלאומי החשוב ביותר בנושאי הביטחון. בכל שנה מגיעים אליה ראשי מדינות, שרים ומובילי דעת קהל, לשטוח את משתנם ולדון בתחומי התוכן הרלוונטיים לביטחון הלאומי והבינלאומי. השנה עמד הכינוס בסימן גישה מפויסת בין אירופה לארצות הברית, יחסית לזה הקודם. מגמת הגידול בהשקעות אירופאיות בביטחון נמשכה, וכן נמשכה בחינת מחודשת של בריתות נוכח האיום שמציבה רוסיה והדינמיקה במזרח התיכון. העיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני התמקד בביקורת על ישראל, על רקע מה שהוגדר כסיפוח בפועל (שינוי נהלי רישום מקרקעין ביהודה ושומרון). לצד זאת...
