מושג הניצחון הפך טעון פוליטית, ובעיקר המושג ״ניצחון מוחלט״. בשיח רווח גם המונח "הכרעה", כשהאבחנה בין שני המושגים אינה שיטתית וברורה. במאמר זה מנותח המושג "ניצחון" מנקודת מבט מקצועית, תוך אבחנה בינו לבין "הכרעה". לאבחנה מושגית זו השלכות ישירות על תפיסת הניצחון של ישראל במלחמה מול חמאס, וכן על מידת הנכונות של הציבור בישראל לקבל מציאות שבה המלחמה תסתיים באופן שונה מציפיותיו של חלק מהציבור לגבי מצב הסיום (חמאס ממשיך להתקיים). במובן זה, התכנית לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים הישראליים, שהציג הנשיא טראמפ בספטמבר...
ארצות הברית מפגינה נחישות רבה בהתקדמות ליישום מתווה הנשיא דונלד טראמפ לסיום המלחמה ולעיצוב רצועת עזה מחדש, בלי חמאס וכשהאזור מפורז מיכולות צבא וטרור. הפער בין היעד האסטרטגי לבין אתגרי היישום מצביע על כך שהצלחת המתווה תדרוש מעורבות אמריקאית כופה וממושכת, תיאום הדוק עם ישראל, ושכנוע אמריקאי את מדינות ערב המתונות להתערבות פעילה בייצוב, פירוז ושיקום רצועת עזה.
אשר לכוח הייצוב הבינלאומי המתגבש (ISF), על ישראל לעמוד על כך שיפעל בהתאם ליעדים מוכווני ביצוע, החל מייצוב ראשוני, דרך תהליך פירוק מנשק ועד העברת השליטה לרשות הפלסטינית, לאחר שזו...
שאלה אקטואלית היא עד כמה מוכנות מדינות המפרץ לשלוח כוחות לשם ייצוב רצועת עזה ושיקומה. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, בעלות מנופי ההשפעה הכלכליים והמדיניים הניכרים, מציבות תנאים נוקשים למעורבותן – פירוק חמאס מנשקו והעברת סמכויותיו לרשות הפלסטינית. איחוד האמירויות אף דורשת עריכת רפורמה יסודית ברשות. אפשר שהתניות אלה משקפות היעדר רצון למעורבות והבנה שלא ניתן לפרק את חמאס מנשק וכן חשש מתדמית של משתפות פעולה עם ישראל כל עוד אין אופק מדיני לפתרון הסוגיה הפלסטינית. מנגד, קטר וטורקיה מגלות יותר נחישות למעורבות בנעשה ברצועה, וזאת ככל הנראה בלי...
מפה אינטראקטיבית זו מציגה את קו הנסיגה של צה"ל ("הקו הצהוב"), את הפרות הפסקת האש המרכזיות של חמאס, וכן את האלימות הפנימית ברצועה בין פלגים ושבטים מקומיים מול חמאס. המפה כוללת מגוון כלים אינטראקטיביים, בהם שכבות בסיס מתחלפות, כלים לציור ולהוספת הערות אישיות, מדידת מרחקים ושטחים, וכן אפשרות לשיתוף המפה. המפה מתעדכנת באופן שוטף ומדויק במידת האפשר בהתבסס על הערכות מודיעין גלוי (אוסינט) ודיווחים תקשורתיים.
ככל שנמשכת המלחמה ברצועת עזה נשחקת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ומעמדה הבינלאומי נפגע, וזאת לצד שחיקה של צה״ל והתרחבות השסע בחברה הישראלית. היחלצות מן המיצר מחייבת שינוי פרדיגמטי, שיפרוץ את מגבלות החשיבה המתמקדת בשתי חלופות בלבד (כפי שהגדירן ראש הממשלה בנימין נתניהו): כיבוש מלא של הרצועה או כניעה לחמאס, שיוותר על כנו, עבור שחרור החטופים. אלא קיימת אפשרות נוספת, המשלבת בין הממד הצבאי למדיני ועל בסיס מינוף קונצנזוס אזורי ובינלאומי קיים בנוגע לסיום שלטון חמאס ברצועה, פירוקו מנשק, אי שיתופו בכל ממשל עתידי ופירוז הרצועה. בחלופה המוצעת...
כשלון המאמץ להביא לשחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי או גיבוש הסכם מחייב דיון בשאלה: מה על ישראל לעשות כעת? זאת בעיקר נוכח האפשרות המסתמנת כי חמאס מסרב לעסקה במתווה הנמצא על השולחן, או לחילופין – מה המדיניות הנדרשת אם חמאס יציב תנאים בלתי אפשריים מבחינת ישראל על מנת לקבלה? מטרת נייר מדיניות זה היא לנתח מצב זה, שככל הנראה מתהווה לנגד עינינו, ולסכמו בהמלצה שתיגזר מהניתוח ותציע מדיניות חדשה ומותאמת.
הרושם העולה מן הדיונים הרבים המתנהלים בתקשורת ובערוצי הלוויין הערבים, שאינם מזוהים עם הזרם האסלאמי, הוא שבמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 חמאס כרה למעשה בור לו ולכל תנועות ההתנגדות במזרח התיכון. הזעם הרב המצטבר נגדו נוכח הסבל האנושי הרב ברצועת עזה, הנזקים שגרם וכישלונו להשיג את המטרות שבשמן יצא למתקפה, מביא את מרבית המבקרים, בהם מקורבים לארגון, למסקנה שעל עידן המאבק המזויין להגיע לסיום, וכי על המיליציות נושאות הנשק ברחבי המזרח התיכון להתפרק מנשקן ולבחור דרכי מאבק לא אלימות. ישראל כתמיד יכולה להיות הגורם שישפיע יותר מכל גורם אחר על...
משך המערכה ברצועת עזה, הקושי להשיג בה הכרעה, והיקף הכוחות העצום שמושקעים בה נעוצים כולם ישירות באתגר התת-קרקע הייחודי לזירה זו. לכך יש השלכות משמעותיות – לא רק על מצב המלחמה הנוכחית ברצועה, אלא גם על המצב שייווצר בה בעקבות המלחמה.
מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, הסיוע ההומניטרי ממלא תפקיד כפול: מצד אחד, הוא צורך קיומי עבור האוכלוסייה הפלסטינית השרויה במצוקה קשה ומתמשכת; בה בעת הוא הפך מוקד למחלוקות ולמאבקים בין אינטרסים מתחרים. מאמר זה מציג את ההתפתחויות שחלו בזירה ההומניטרית לאורך חדשי המלחמה ואת הדיונים והמחלוקות שהתעוררו בהקשר מורכב וטעון זה על פי שלוש תקופות. כל אחת מהן משקפת שינוי במנגנון הסיוע ו/או בהיקף שלו, וממחישה כיצד הפכה סוגיית הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה לזירת עימות נוספת במסגרת המלחמה המתמשכת, כלי אסטרטגי במאבק על שליטה, עיצוב נרטיבים וצבירת לגיטימציה...
במלחמה ברצועת עזה, ישראל ניצבת בפני הכרעה בין שלוש חלופות אסטרטגיות: המשך החתירה להסכם הפסקת אש לשחרור חלק מהחטופים תוך דבקות ביעד מיטוט חמאס ופירוקו מנשקו; הסכמה לסיום המלחמה על פי תנאי חמאס כדי להביא לשחרור כל החטופים; כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי זמני, בתקווה שהמהלך יביא גם לשחרור החטופים. שלוש החלופות כרוכות במחירים משמעותיים לצד יתרונותיהן היחסיים, ואף לא אחת מהן מבטיחה את מימוש מטרות המלחמה במלואן. במאמר זה נבחן את משמעויותיו של כיבוש רצועת עזה והמענה שחלופה זו תציע למימוש מטרות המלחמה בהשוואה לשתי החלופות האחרות.
לנוכח השינוי הדרמטי שחל במאזן הכוחות באזור בעקבות העימות בין ישראל לאיראן – שיקום ההרתעה הישראלית; המוטיבציה הגלויה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להביא לסיום המלחמה; החלשת ציר ההתנגדות והגורמים הלא-מדינתיים השייכים אליו; מצבו המוחלש והמבודד של חמאס, כשהוא תלוי בחסדי המדינות מתווכות; נכונותן של מדינות ערב להירתם ולסייע בייצוב הרצועה ללא שלטון חמאס – נוצר חלון הזדמנויות לסגירת מעגל המלחמה שהחל ברצועת עזה, ובראש ובראשונה להחזיר את החטופים. סיום המלחמה הוא גם תנאי להרחבת 'הסכמי אברהם' וליצירת קואליציה אזורית בהובלת ארצות...
