פרסומים

בתחילת אוקטובר 2018 השיק המכון למחקרי ביטחון לאומי מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית-פלסטינית, בו הוצגו המלצות למדיניות הישראלית הנדרשת בעת הנוכחית בהקשר זה. תכליתו של המתווה הוא ביצור יעודה של מדינת ישראל - יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית; חסימת הגלישה למציאות של מדינה אחת ישראלית-פלסטינית; קידום צעדי היפרדות – מדינית, דמוגרפית וטריטוריאלית מהפלסטינים, לעיצוב מציאות של שתי מדינות בעתיד. המתווה גובש על בסיס מחקר מעמיק, שבמהלכו נבחנו לפרטיהם והורצו תרחישים שונים על משמעויותיהם השונות, וביחס לחלופות מתחרות. בדיונים שהתקיימו כחלק מהמחקר נטלו חלק בכירים לשעבר במערכת הביטחון ובשירות הציבורי, וכן אישים בעלי ניסיון אישי בניהול מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לאורך השנים.

הצגת המתווה כללה הזמנה לציבור להגיב לו, ולשמחתנו עוררה חשיפתו הפומבית עניין והועברו אלינו הערות רבות ומגוונות. לצד קולות רבים שהביעו תמיכה ברעיונות שהוצגו במתווה, הועלו גם ביקורות והסגות אשר לכיוונים המוצעים במסגרתו. על כן החלטנו להתייחס ולהבהיר את עמדותינו בנושאים ובסוגיות השונות, שבהם התמקדו התגובות.

להלן התייחסותנו לטענות העיקריות:

הטענה: "המתווה הוא "התנתקות שנייה", הפעם מיהודה ושומרון"

אכן, בהיבט הרעיוני, המתווה תומך בהיפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים ביהודה ושומרון. ואולם בפועל, הביצוע אמור להיות שונה בתכלית מתהליך ההתנתקות מרצועת עזה. החולשה הגדולה של ההתנתקות מהרצועה הייתה בהפקרת השטח לטרור, תוך חזרה לגבול 4 ביוני 67' ללא כל תמורה מהצד הפלסטיני. במתווה שגובש במכון, מעבר לכך שאינו כולל פינוי של יישובים ואיננו חוזרים ל'קו ירוק', צה"ל יישמר בידיו את חופש הפעולה המבצעי הרצוף בכל שטח ואת השליטה הבלעדית בפרימטר הביטחוני - בקעת הירדן והמעברים (בשונה מציר פילדלפי) - כדי למנוע הברחות אמצעי לחימה, הסתננות טרוריסטים וגורמים קיצוניים, צמיחה של תשתיות טרור, וכן לשם ביצוע מערכה מתמשכת לסיכול טרור. בנוסף, המתווה אמור לתמרץ את הרשות הפלסטינית (רש"פ) להמשיך בתיאום ובשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, בעיקר נגד הטרור בכלל וחמאס בפרט. כן כולל המתווה תוכנית כלכלית לשיפור התשתיות ומרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, מתוך הבנה כי השיפור יהיה גורם מייצב, שירגיע את השטח.

זאת ועוד, בניגוד להתנתקות מעזה, שהייתה מהלך ישראלי חד-צדדי, המתווה מציע להרחיב את מעגל שיתוף הפעולה, לא רק עם הרש"פ, אלא גם עם מצרים, ירדן ויתר מדינות ערב הפרגמטיות. התפקיד המיוחד להן במסגרת המתווה הוא לתמוך מדינית ברש"פ ולסייע לבנות יכולות עצמאיות ואפקטיביות ובמקביל להעניק לישראל תמורות, שתבאנה לידי ביטוי בהידוק היחסים ושיתופי הפעולה בניהן לבינה. בדיקות שערכנו בבירות הערביות ובקרב גורמים מובילים בקהילה הבינלאומית, העלו כי אלו וגם אלו מוכנים לסייע ביישום המתווה, משום שהוא פותח אפשריות להסדר מדיני בעתיד ומבוסס על הערכה מושכלת כי מגמת היפרדות תייצר תנאים הולמים ואווירה מדינית חיובית. על כן, לצדדים הרלוונטיים אמור להיות אינטרס לתמוך בו ולשתף עמו פעולה.

אשר למהלכים ישראליים עצמאיים – ביצוע מהלכי המתווה גם בהיעדר הסכמה או שיתוף פעולה מצד הרש"פ - אנו גורסים כי יש לבצע צעדים המקדמים היפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים, שאין בהם סכנה ביטחונית, לשם הפחתת השליטה הישירה של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית. מדובר באינטרס ישראלי מהותי, שתכליתו לחזק את ישראל ולהבטיח את ביטחונה לאורך זמן. ולפיכך, על ישראל לקדם צעדים אלה גם באופן שאינו תלוי בנכונותם של אחרים לתמוך בהם או לפעול בהתאם להם. יודגש כי בקבוצות עבודה שקיימנו עם גורמים פלסטינים למדנו, שהפגנת נחישות ישראלית לקדם מציאות של שתי ישויות מדיניות נפרדות ומובחנות, יחד עם תמיכה ערבית ובינלאומית בכיוון פעולה זה, ידרבנו את הרש"פ לאמץ גישה חיובית כלפיו.

הטענה: "המתווה כולל ויתורים ישראלים לפלסטינים, בלי תמורה"

בחינה מקפת של מגוון רחב של חלופות מדיניות לזירה הישראלית-פלסטינית אל מול תרחישים עתידיים אפשריים, העלתה כי החלופה היחידה שתשרוד את מרבית התרחישים ותבטיח את מימוש היעד של מדינת ישראל - יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית - היא זו המקדמת היפרדות ליצירת מציאות של שתי מדינות. במהלך העבודה הגענו לתובנות נוספות, ביניהן: על מנת להבטיח את ביטחונה של ישראל לאורך זמן יש צורך ברש"פ יציבה, מתפקדת ואחראית. על כן, המתווה מציע צעדים שיוכלו לסייע לחזק את המשילות והתפקוד של הרש"פ. אחד הגורמים לקיפאון המתמשך בזירה הישראלית-פלסטינית הוא התפיסה הרווחת, כי מתקיים בין ישראל לפלסטינים "משחק סכום אפס", כלומר, רווח של הצד האחד משמעו הפסד של הצד השני. בפועל המצב הפוך, כלומר: הפסד של הצד האחד הוא גם הפסד של הצד השני. יתר על כן, ישראל, הנמצאת כיום בעמדת עוצמה ללא עוררין, יכולה לפעול כך שהיא תצא נשכרת וכן גם הצד השני. בידיה מגוון כלים עשיר ומורכב, שבאמצעותו תוכל לקדם את המציאות הרצויה לה כדי להבטיח את עתידה ואת ביטחונה, ובה בעת לשפר את תנאי חייהם של הפלסטינים.

אימוץ המתווה ויישומו, גם אם לא במלוא היקפו, יוביל לשינוי במגמה הקיימת ויניב לישראל יתרונות רבים, ביניהם: ביצור הרעיון המכונן של מדינה יהודית - דמוקרטית, בטוחה ומוסרית; לקיחת היוזמה לעיצוב מציאות מדינית-ביטחונית משופרת, תוך ניצול היתרונות האסטרטגיים של ישראל; קידום היפרדות מדינית מהפלסטינים תוך הפחתת העול הדמוגרפי וצמצום השליטה באוכלוסייה הפלסטינית; הענקת ביטחון לאזרחי המדינה; שיפור מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל; מימוש פוטנציאל שיתוף הפעולה עם מדינות ערב הפרגמטיות; פתיחת אפשרויות מדיניות עתידיות לעבר מציאות של שתי מדינות, החיות בשלום ובביטחון זו לצד זו.

הטענה: "מדובר בהקפאת הבנייה בהתנחלויות המבודדות"

כן, זהו חלק מהתכנית. זאת, במקביל להמשך הבנייה בגושי ההתיישבות וסימונם כשטח חיוני לישראל בכל מצב עתידי. המטרה היא משולבת – הצגת נחישות להתקדם למציאות של היפרדות, צמצום החיכוך והסיבוכים שמקורם בהרחבת ההתיישבות בלב השטחים הפלסטיניים, תוך הותרת מרחב לרציפות טריטוריאלית פלסטינית. עם זאת, אין המתווה מוכוון לפינוי התנחלויות. מדובר בסוגיה שנדרש לדון בה אם וכאשר יתקיים משא ומתן להסדר כולל עם הרש"פ.

הטענה: "המתווה הוא בעצם "ניהול הסכסוך", שלמעשה יקבע את המצב המוגדר כיום כזמני"

ראשית, המתווה גורס כי המדיניות שעל ישראל לאמץ היא כזו המכריזה בבירור כי היא שואפת להגיע בעתיד לפתרון של שתי מדינות לשני עמים ומעדיפה לקדם הסדר כולל או הסדרי מעבר עם הפלסטינים - אך תתחיל לפעול לעיצוב מציאות של היפרדות גם אם הפלסטינים יסרבו לשתף פעולה עם מהלכים בכיוון זה.

המתווה שולל מהפלסטינים את "אפשרות הווטו" על המתרחש בזירת הסכסוך, ובד בבד קורא תיגר על התפיסה של "הכול או לא כלום". שנית, הנחת היסוד של התומכים בניהול סכסוך היא שהמצב הנוכחי, המוגדר כסטטוס קוו, הוא בן-קיימא וניתן לשמרו לאורך זמן. מהתרחישים שנבחנו הסתבר כי המצב הנוכחי אינו סטטוס קוו, אלא מהווה גלישה איטית וקבועה למציאות של מדינה אחת. משמעות נוספת של הסטטוס קוו היא וויתור ישראלי על נטילת היוזמה לעצב עבורה מציאות אסטרטגית משופרת, והיא רק מגיבה למהלכים המתרחשים בסביבה הפלסטינית והאזורית.

אם ישראל תמשיך לחנות במקום, על בסיס הערכה כי המצב הקיים עדיף על כל יוזמה ולקיחת הובלה, הרי שבעתיד, לאור המגמות הנוכחיות של העמקת השליטה הישראלית בשטח – בראשן יוזמות הסיפוח של שטחים והחלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, וכן נסיגה באמון של הציבור הישראלי והפלסטיני כאחד בעצם היכולת לממש את רעיון שתי המדינות – אזי תיקלע "לפלונטר", שלא יאפשר להיפרד מהפלסטינים, גם אם בעתיד ישראל תבחר לעשות כן. המשמעות תהיה קיומה של ישות מדינית אחת שתהיה בהכרח או לא יהודית או לא דמוקרטית.

לפיכך, המתווה מציע מדיניות וצעדים שמטרתם לשנות את המגמה הנוכחית, לחזור לרעיון הציוני של יוזמה וחתירה מתמדת לעבר ביצור המדינה היהודית והדמוקרטית, ולנוע בכיוון היפרדות. המתווה אינו מציע "ניהול סכסוך", אלא להפך, יוזמה וחתירה לקראת שינוי המציאות.

אין אנו מתעלמים מקשיים הצפויים בדרך ומפערים בגישות ובעמדות בין ישראל לפלסטינים. ההיפך הוא הנכון. לפיכך, אנו דוגלים בהתקדמות על פי המתווה המוצע בצעדים מדודים ומבוקרים. כך לדוגמה, במציאות הנוכחית לא ניתן להפסיק את חופש הפעולה המבצעי של צה"ל בכל השטח שממערב לירדן ולהעביר את האחריות הביטחונית לידי מנגנוני הביטחון של הרש"פ. לכן, המתווה כולל שימור שליטתו הביטחונית של צה"ל בכל השטח, אך בשאיפה לצמצם את החיכוך בינו לבין האוכלוסייה הפלסטינית. גיבשנו במתווה צעדים צופים פני עתיד – ומבקשים להניח היום את היסודות שיאפשרו לקדם פתרונות לסוגיות העומדות בין הצדדים.

הטענה: "המתווה מתחמק מעיסוק בסוגיות הליבה של הסכסוך"

אכן, המתווה אינו עוסק בפתרון הסכסוך אלא מתווה דרך שתאפשר בהמשך להגיע להסכמות בין הצדדים ואף ליחסי שלום. המתווה אינו מטפל בשאלת הפליטים הפלסטינים, ועם זאת גורס מניעה של שיבתם לשטח ישראל בעתיד. מודגשים בו האינטרסים הביטחוניים, הטריטוריאליים וההתיישבותיים, שימורם וביצורם במסגרת ארגון מחדש של השטחים בגדה המערבית. אשר לירושלים, המתווה כולל צעדים שיהיו אפשריים אם הוא ייושם בשיתוף פעולה עם הרש"פ. שלוש מדרגות בהקשר זה: (1) שמירת המצב הקיים, תוך חיזוק הריבונות הישראלית במקומות החיוניים לישראל, בעיקר באגן ההיסטורי; (2) העברת השכונות והכפרים שמחוץ לגדר הביטחון לניהול הרש"פ; (3) הקמת רשות מוניציפאלית נפרדת למטרופולין מזרח ירושלים (לא כולל העיר העתיקה, עיר דוד, הר הזיתים, שיח' ג'ראח והשכונות היהודיות), בניהול תושבי מזרח ירושלים אך בריבונות ישראל ומשרד הפנים. כך תסמן ישראל כי בעתיד, במסגרת הסכם כולל, הרשות המוניציפאלית החדשה שתכונן - מטרופולין מזרח ירושלים – תוכל לעבור לרשות הרש"פ.

הטענה: "אין במתווה חידוש, הוא מעלה רעיונות ופתרונות שכבר הוצגו בעבר"

חלק מהרעיונות המרכזיים במתווה והמסקנות שמסכמות אותו אכן נשמעו בעבר. ואולם, החידוש הוא בשילוב של מסלולי פעולה שונים והצגת עקרונות לתכנית ישימה, שבכוחה להתממש ולא להישאר כרעיון תיאורטי. בשנים האחרונות הביעו בכירי מערכת הביטחון בעבר – רמטכ"לים, ראשי שב"כ, ראשי המוסד ואלופים - דאגה מהיווצרות מציאות של אי-יכולת להיפרד מהפלסטינים. על בסיס ניסיונם רב השנים, הם מאמינים כי כדי להבטיח את ביטחונה ועתיד של ישראל יש לקדם היפרדות מהפלסטינים.

החידוש הרעיוני המרכזי שבמתווה הוא, שאינו פונה לאותו מסלול שנוסה פעם אחר פעם ללא הצלחה על ידי המצדדים בפתרון הסכסוך – משא ומתן ישיר בין הצדדים במטרה לגבש הסכם כולל בכל סוגיות הליבה (הסדרי ביטחון, ירושלים, פליטים, גבולות הקבע, עתיד ההתנחלויות, סופיות התביעות). בעתיד הנראה לעין לא ניתן להגיע להסכם כולל באבחה אחת, שכן הצדדים לא בשלים והתנאים בשטח אינם מאפשרים זאת. משום כך, רק נטילת יוזמה וביצוע מהלכי היפרדות, גם טרם יושג הסכם, יבטיחו את צביונה של מדינת ישראל ויאפשרו לה לעצב לעצמה מציאות תומכת תהליך מדיני אפקטיבי בעתיד.

המתווה משלב את היתרונות שבשלושה מסלולי פעולה – מסלול המשא ומתן יבוא לידי ביטוי בהסדרי מעבר, שהם הסכמים חלקיים ולפעמים נקודתיים, בכפוף להיגיון כי כל הסכמה במהלך המשא ומתן מיושמת לאלתר (בניגוד לנוסחה הכושלת, שלפיה "דבר לא מוסכם עד שהכול מוסכם"), לעתים יהיו אלה רק הבנות במסגרת תיאום ושיתוף פעולה עם הרש"פ (צעדים שניתן להשלים עמם, אך לא חייבים להגיע להסכם חתום); במקביל, יתקיים מסלול עם המעטפת האזורית, שתספק לגיטימציה לשני הצדדים, בד בבד עם מתן ערבויות וביטחונות להתקדמות מדינית וסיוע לרש"פ בתחומים הכלכליים והתשתיתיים; בכל מקרה, ישראל תשמור בידיה את היכולת לקדם מציאות של היפרדות במסלול של צעדים עצמאיים, כדי להוכיח את רצינות כוונותיה, ליצור תנאים שיאפשרו בהמשך הדרך התקדמות לקראת היפרדות מוסכמת, וזאת תוך שלילת אפשרות הווטו הפלסטיני על מהלכים, שבראיית ישראל הם משרתים את האינטרסים המדיניים והביטחוניים המובהקים וארוכי הטווח שלה.

***

אנו מודים לכל מי שקרא והגיב. מטרה חשובה של הצגת המתווה הייתה לעורר מחשבה ודיון ציבורי, ובמקרה זה - לשכנע כי יש מה לעשות כדי לקדם מציאות אסטרטגית טובה יותר לישראל. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת כי אין כל דרך לפרוץ את המבוי הסתום בזירה הישראלית-פלסטינית וכי בכל מהלך שישנה את המצב המדיני-טריטוריאלי הנוכחי כרוכים סיכונים הגוברים על התועלות.