פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017

הדיון במעמדה האזורי של ישראל מתמקד בדרך כלל במוטיבציות של אויביה ובדרכים שישראל בחרה כדי להתמודד עמן. כאשר אלו נבדקות לעומקן, נחשף השורש האסטרטגי של הדיון כולו — סוגיית ההרתעה. במציאות המזרח תיכונית היה תמיד נכון לקבוע כי קיומה, עתידה ורווחתה של ישראל תלויים בכושרה להרתיע את אויביה מניהול העימות אתה במאפיינים שאין היא מסוגלת לעמוד בהם לאורך זמן. כך היה בעבר, כך עומד הדבר בתוקפו בהווה, וסביר להניח כי כך יהיה בעתיד הנראה לעין.
אין ולא היה כל סיכוי לעקור את שורשי המוטיבציה של הגורמים הרדיקליים בזירה האזורית להילחם בישראל ולחתור לחורבנה. גורמים רדיקליים פחות, ואף מתונים יחסית, הצטרפו למהלכים אלימים ותרמו את משאביהם הכלכליים והפוליטיים למאמצים הללו. זאת, מכיוון שהמאבק בישראל העניק במשך שנים ארוכות הכשר לאומי למשטרים שהלגיטימציה שלהם הייתה מפוקפקת, בעוד שרתיעה ממאבק זה איימה לסמנם כנרפים ואף כבוגדים.
הדרך היחידה להתמודד עם הדינמיקה האלימה שהוכיחה את תוקפה בסביבה האזורית העוינת והסוערת היא להרתיע את האויב על ידי המחשת העלות הבלתי נסבלת של המאבק הפעיל בישראל. עלות זו צריכה להיחשב בלתי נסבלת גם לשיטתם של אותם גורמים המתהדרים בנכונות בלתי מסויגת להקרבה ולסבל. התפוגגותו המצטברת בחצי המאה האחרונה של הדפוס המסוכן ביותר לישראל — זה של גורמים רדיקליים היוזמים עימות אלים, בעוד אחרים מצטרפים אליו בעל כורחם — היא בעיקרה תוצר של הרתעה ישראלית. הפריצה התודעתית הדרמטית שאפשרה לתהליך זה לצאת לדרכו היא הטראומה של התבוסה הערבית המשפילה ב־ 1967 . התהליך התעצם מאז וצבר מסה קריטית בצל הכישלון הערבי המתמשך להתמודד עם תוצאותיה של מלחמת ששת הימים בדרך שאינה מתיישבת עם תביעותיה האסטרטגיות של ישראל.
סופו של המאבק אינו נראה לעין, מכיוון שעצם קיומו, וכן תוצאותיו, מעצבים בעיני הרדיקלים ובעיני חלק חשוב של "הרחוב הערבי" את זהותם של הערבים ואת כבודם העצמי. מאפייניו של מאבק זה אמנם השתנו באופן דרמטי, אך הוא מוסיף לאתגר את ישראל ולאיים עליה. ליבתו של השינוי אף היא בתחום ההרתעה, ותמציתו היא הוצאת המלחמה משדה הקרב והבאתה אל האוכלוסייה של שני הצדדים, באופן שנועד להקשות ואף למנוע מישראל להרתיע מפניו.
אף שהאיומים כיום הם אקוטיים פחות, הרי שהאמצעים להרתעה מפניהם מורכבים לאין שיעור וקולעים חברות פתוחות הנזקקות להם לדילמות ערכיות קשות. האתגר של ישראל הוא למצוא מענה מתַפקד לדילמות הללו, בלא לוותר על המשך התהליך של העמקת ההכרה בקרב הזרם המרכזי של סביבתה האזורית כי ישראל עצמה ממשיכה להתחזק ולפרוח וכי עלות המאבק הנמשך נגדה היא בלתי נסבלת גם לנחושים ולנוקשים שבאויביה.
מן הראוי לבחון ביסודיות ובפירוט ארבע סוגיות: מאפייניה העקרוניים של הרתעה בהקשר הישראלי, גם בתנאים שבהם מניעה של מלחמה אינה יעד ריאלי לאורך זמן; עיצוב ההרתעה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה ומבחנה לקראת מלחמת ששת הימים; תרומתן הקריטית של מלחמת ששת הימים ותוצאותיה להרתעה הישראלית, כתהליך ששינה מן היסוד את מעמדה האזורי של ישראל; מאפייניה החדשים של ההרתעה הישראלית, המעוצבים בעשורים האחרונים, בעקבות השינוי במאפייני העימות הישראלי־ערבי.