פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017
תפיסת הביטחון של ישראל, כפי שנוסחה בידי מייסדי המדינה וצה"ל בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, חילקה את האיומים על מדינת ישראל לשתי קטגוריות עיקריות: ביטחון שוטף — איומים בעצימות נמוכה, שמקורם במדינות ערב או ממקור לא מדינתי כגון הארגונים הפלסטינים, — וביטחון יסודי, כלומר איומים בעצימות גבוהה, שלרוב מקורם הוא מדינות ערב השכנות.
הטיעון המרכזי במאמר זה הוא, שלמרות שבאופן פורמלי תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שהשינוי במציאות הגיאו־אסטרטגית, שאירע בעקבות כיבוש השטחים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, הביא בפועל לשינוי במערכת השיקולים האסטרטגיים ולמצב שבו ישראל ויתרה בפועל על האפשרות של מלחמה מונעת או מכה מקדימה ערב מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל — בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה — מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבינלאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר.