פרסומים

בסוף נובמבר 2013 הגיעו ישראל והאיחוד האירופי לפשרה של הרגע האחרון, המאפשרת לישראל להצטרף לתכנית המחקר והפיתוח של האיחוד, הורייזן 2020. למרות זאת, ההנחיות של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלויות בגדה המערבית, שייכנסו לתוקף בינואר, עתידות להמשיך ולסכן את האינטרסים הכלכליים הבינלאומיים של ישראל. על פי ההנחיות, פרויקטים שיבוצעו בהתנחלויות הישראליות מעבר לקו הירוק לא יהיו זכאים למענקי האיחוד האירופי, וארגונים שפועלים מעבר לקו הירוק לא יהיו זכאים לקבלת הלוואות וסיוע כספי מהאיחוד האירופי.
התפתחויות נוספות בחזית המאבק על הלגיטימציה של ישראל, מציבות איומים נוספים על מעמדה הבינלאומי. הרשות הפלסטינית חידשה באחרונה את איומיה להגיש תביעות נגד ישראל בגין הכיבוש בפני בית הדין הבינלאומי הפלילי (ה-ICC). האיחוד האירופי עצמו מעודד את הרשות הפלסטינית להצטרף לבית הדין הבינלאומי הפלילי, היה וישראל תתמיד במדיניות ההתנחלויות שלה.
על רקע הדברים האלה, וכשלוש שנים לאחר ההשתלטות הישראלית על הספינה מאבי-מרמרה, הגישה מדינת קומורו (קבוצת איים אפריקנים קטנים סמוך למדגסקר), תלונה לבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד ישראל. קומורו היא מדינה חברה באו"ם, המשתרעת על שטח של 2,000 קמ"ר בלבד עם אוכלוסייה של פחות ממיליון איש, והיא המדינה שבה נרשמה הספינה. כאחת המדינות החברות בבית הדיון הפלילי הבינלאומי, היא בעלת המעמד המשפטי הנדרש להגשת תלונה מעין זו.
התלונה מצויה נכון לעכשיו בבדיקה מקדימה, כדי לקבוע אם הפשעים לכאורה חמורים דיים להצדיק התערבות משפטית של ICC. זאת למרות העובדה שדוח פאלמר מטעם האו"ם הכיר בחוקיות המצור על עזה, ובכך שהלוחמים הישראלים פעלו בתגובה למתקפה שיזמו נוסעי הספינה.
משרד התובע הכללי דיווח לאחרונה שהחקירה נמצאת כרגע בשלב 2 – שלב הניתוח. הלכה למעשה, מעט מאוד בדיקות מקדימות מתפתחות לחקירה מלאה, ועוד פחות מכך הופכות בפועל להליך משפטי. משרד התובע הכללי מבצע כרגע בדיקות מקדימות לשמונה תיקים בלבד מתוך 550 בקשות ויותר שהוגשו לו בשנה האחרונה: ארבעה מתוכם (לרבות תיק קומורו) נבדקים באשר לסמכות השיפוט, וארבעה נוספים עוסקים בקבילות. תהליכים אלה, מופרכים ככל שיהיו מבחינה משפטים ועניינית, אמורים לעורר דאגה בישראל, במיוחד לנוכח בקשת הרשות הפלסטינית להתקבל כמדינה חברה באו"ם מתוך כוונה מוצהרת להשתתף בבתי דין בינלאומיים, בין השאר כדי להגיש בעצמה תביעות כנגד ישראל ונגד אזרחים ישראלים.
למרות שמוסד בית הדין הפלילי הבינלאומי עתיר ליקויים, ופעמים רבות נתון לביקורת נוקבת בשל סוגיות כמו לגיטימות מוטלת בספק ואמצעי אכיפה בלתי מספיקים, מדובר במוסד מוכר היטב שזוכה להכרה עולמית. אף אם לא כל המדינות מכירות בו כבית הדין הפלילי העולמי העליון, הוא זוכה בתשומת לב תקשורתית של ערוצי מדיה מרכזיים רבים, וכך מכתיב לא פעם בצורה עקיפה אילו סיפורים יבלטו בזירה הבינלאומית. למרות שבית הדין טוען להיותו ישות שיפוטית בלתי מוטה, ההשלכות המעשיות של פעילותו הן פוליטיות במובהק, משום שאפילו מקרים שכלל לא הגיעו לבירור משפטי זוכים לתשומת לב תקשורתית רחבת היקף.
בבית הדין הפלילי הבינלאומי חברות 122 מדינות, אולם מדינות רבות אחרות מהססות להכיר בסמכותו. מסיבות שונות, הוא נכשל בהשגת תמיכתן של מדינות כמו ארצות הברית, רוסיה וסין, ולפיכך נעדר יכולת להטביע חותם משמעותי ולאכוף בצורה חוקית את הרשעותיו.
ישראל אינה חתומה על החוק שעל פיו הוקם בית הדין הבינלאומי הפלילי, המתבסס על אמנת רומא. למרות זאת, תיאורטית, היא עלולה להיות נתונה לסמכות שיפוטו באחת משלוש הדרכים הבאות: אם התובע מקבל פנייה ממועצת הביטחון של האו"ם, אם הפשע בוצע בטריטוריה של אחת מהמדינות החברות בבית הדין, או (עד כמה שזה לא סביר), אם ישראל תיתן את הסכמתה להיות נתונה לסמכות השיפוט של בית הדין. עורכי דין טורקים המייצגים את קומורו, טוענים כי תחת סעיף 12 לאמנת רומא, לפיו ניתן לבסס סמכות שיפוט טריטוריאלית במקרה שהפשע התרחש על כלי שיט של מדינה החברה בבית הדין, יש לקומורו בסיס חוקי לתבוע את ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
באופן מעשי, המקרה הנדון אינו צפוי להביא להתערבות נוספת מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי. בית הדין הוקם מתוך רעיון להשלים את סמכות השיפוט הלאומית, לא להחליפה בחוק הבינלאומי, לכן הוא אינו נוטה להתערב כאשר למדינה יש את היכולת לבצע, או שהיא מבצעת בפועל, חקירה אובייקטיבית בלתי תלויה. יתרה מכך, על פניו סמכות השיפוט של בית הדין מוטלת בספק, משום שהתקרית כבר עברה מספר רב של חקירות אמינות. זמן קצר לאחר התקרית נערך ניתוח יסודי שלה בישראל, בוועדת החקירה בראשות השופט טירקל. החוקרים מצאו שכל טעות שנעשתה במהלך התקרית לא הייתה פלילית, וממילא אינה מצדיקה חקירה בינלאומית נוספת.
יתרה מזאת, גם אופייה של תקרית המשט וההשתלטות על המרמרה מלמד שהיא אינה צפויה להגיע לכדי משפט. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם מתוך מטרה להעמיד לדן על פשעים נתעבים דוגמת רצח עם ועינויים, שמתבצעים בשיטתיות ומתפרסים על פני תקופת זמן ארוכה. בית הדין לא נועד לדון באירועים מבודדים בקנה מידה קטן, ובוודאי שלא למקרים של הגנה עצמית או מצור שנמצאו, כאמור, מוצדקים. בהחלטה אילו פשעים מצדיקים העמדה לדין, בית הדין הפלילי הבינלאומי נשען על "סף הכובד" (gravity threshold), מונח שפירושו שהפשעים שלכאורה בוצעו חייבים להיות נרחבים ובעלי השלכות כבדות משקל באופן מהותי. בדרך כלל בית הדין יבחן את ההיקף, הטיב והאופן של ביצוע הפשע, כמו גם את השפעתו. בהשוואה למעשי העינויים שאפיינו תביעות קודמות שהוגשו לבית הדין, האירועים סביב תקרית המרמרה בקיץ 2010 שוליים וזניחים.
זאת ועוד, אם בית הדין יחליט בכל זאת לדון בתביעה לגופה, הוא יהיה מחויב לבחון את הסיטואציה בשלמותה ולקחת בחשבון את כל הפעולות שביצע כל צד, על מנת להגיע להחלטה את מי לתבוע ועל איזה פשע, וכך הפלסטינים ובמיוחד חמאס עשויים לגלות שהם עצמם עומדים בפני תביעה. מכל אלה עולה שאלה רטורית: האם תלונה זו של קומורו, כשליחה-מטעם של הרשות הפלסטינית ושל טורקיה, הוגשה מתוך מטרה לגיטימית לעשות צדק, או שמא בית הדין הפלילי הבינלאומי מנוצל כאן - ולא בפעם הראשונה - ככלי פוליטי להשגת תשומת לב תקשורתית?
בעולם שבו לדימוי הבינלאומי יש משקל נכבד, להימצאות במוקד תשומת הלב העולמית בשל האשמה בפשעי מלחמה לכאורה יש פוטנציאל לפגיעה חמורה במואשמים, ובמקרה של ישראל - סכנה לטיפוח פן נוסף במסע הדה-לגיטימציה נגדה, גם בדרך של תביעה חסרת בסיס.
התביעה שהוגשה בקשר לתקרית המשט לעזה היא הוכחה נוספת לכך שבית הדין הבינלאומי הפלילי נתון לאפשרות של מניפולציה מסוכנת. במצב שבו מדינות יכולות בקלות כה רבה להסוות כוונה פוליטית כתביעה משפטית, בית הדין צפוי לשמש יותר ככלי להשגת חשיפה תקשורתית אסטרטגית, ופחות למטרתו המוצהרת המקורית, כמנגנון לשמירת הצדק הבינלאומי ולמניעת פשעים.
אסיים במה שפתחתי. ניתן להתבונן בסיפוק-מה בהבנה של הרגע האחרון שהושגה בין האיחוד האירופי לבין ישראל בנוגע לתכנית הורייזן 2020, ובסיכויים האפסיים של תביעת קומורו בבית הדין הבינלאומי הפלילי כנגד ישראל. ואולם אין לטעות במציאות המסתמנת מניתוח ההתפתחויות האלה: ישראל פועלת בסביבה גלובלית שהופכת בהדרגה ליותר מורכבת ומסובכת, משפטית, תקשורתית, פוליטית וכלכלית. מציאות זו מחייבת התייחסות רב-מערכתית, והיערכות דינמית ומתמדת לנוכח התפתחויות מדאיגות במערכה לדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית.