פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017
העיסוק המחקרי החוזר ונשנה במלחמת ששת הימים כיסה לרוב את הנסיבות להתפרצות המשבר והמלחמה, את המערכות והקרבות במהלכה, את היחסים בין המדינאים לצה"ל בשבועות ההמתנה ואת המשבר שחל בתודעת הציבור באותה תקופה. מעט מאוד נחקר ונכתב על מה חשבו, מה הבינו ומה עשו הממשלות והמטות הכלליים עם תוצאות ההצלחה הצבאית ששינתה את פני המזרח התיכון.
הבולטת ביותר בתוצאות המלחמה הייתה שליטה מוחלטת של ישראל בכול חצי־האי סיני, בגדה המערבית שהייתה חלק מממלכת ירדן, וברמת הגולן — שטח שגודלו פי שניים וחצי מישראל בקווי שביתת הנשק של 1949 , שבו צה"ל היה אמור להחזיק. הייתה זו משימה שצה"ל טרם התנסה בה עד אז. מלחמת ששת הימים לא הביאה בעקבותיה הסכם עם שלוש המדינות הערביות שהיו מעורבות במלחמה, למעט הסכם להפסקת אש שלא החזיק מעמד יותר משבועיים.
בחינת המלחמה ותוצאותיה לא תהיה שלמה אם לא נעקוב אחרי ההתמודדות הלאומית והצבאית עם תוצאותיה בכול היבטיהן. הטענה הנבחנת במאמר זה היא שצה"ל, וכן המדינאים הישראלים, לא התעמקו בשאלה כיצד להחזיק בשטחים כה גדולים ללא תחולת זמן. טענה נלווית היא שחוסר החשיבה בצה"ל ובממשלות ישראל על האחיזה בשטחים כבושים לא נולד למחרת מלחמת ששת הימים; את ראשיתו אפשר לראות בתוכניות להחזיק בסיני, שהייתה אחת ממטרות מבצע "קדש", ואת המשכו — בשש השנים שבין 1967 ל־ 1973 , בשהות בת 18 השנים בלבנון ובאחיזה ביהודה ושומרון מ־ 1967 ועד היום הזה.