פרסומים

בשבועות האחרונים נוצר הרושם שממשל טראמפ נוטה לצדד במהלכים שיביאו לשינוי המשטר באיראן. רושם זה מסתמך, בין השאר, על דבריו של מזכיר המדינה, רקס טילרסון, בוועדה ליחסי חוץ של בית הנבחרים ביוני 2017. טילרסון הודיע, כי מדיניות הממשל כלפי איראן נמצאת עדיין בשלבי גיבוש, אך היא מכוונת לרסן את חתירתה להגמוניה אזורית, לבלום את מאמציה להשיג יכולת גרעינית, ולתמוך באותם חוגים הקיימים באיראן, המבקשים להביא לשינוי המשטר בדרכי שלום. גם ראש ה-CIA, מייקל פומפיאו, אמר ביולי 2016, בהיותו חבר הקונגרס, שהקונגרס צריך להביא לשינוי המשטר באיראן. על רקע זה גם דווח בתקשורת האמריקאית, שאישים בכירים בממשל טראמפ תובעים לפעול להפלת המשטר האיראני. גישה התומכת בצעדים לשינוי המשטר האיראני מצויה גם בקונגרס. הסנטור הרפובליקאי תום קוטון טען במפורש, כי מדיניות ארצות הברית צריכה להביא לשינוי המשטר באיראן. "אינני רואה כיצד ארצות הברית יכולה להיות בטוחה, כאשר קיים משטר תיאוקרטי רודני כגון זה השולט באיראן", אמר קוטון. הוא תומך בשילוב של צעדים כלכליים, דיפלומטיים וחשאיים, כדי להפעיל לחץ על המשטר, ומציע לתמוך בחוגים בתוך איראן המתנגדים למשטר, ובכללם מיעוטים אתניים שאינם נלהבים לחיות תחת משטר איראני רודני.

דברים אלה נתפסו בחומרה על ידי המשטר האיראני, כמעידים על כך שממשל טראמפ מאמץ מדיניות לא חוקית ורבת אשליות. שר החוץ האיראני, מוחמד זריף, הגיב להם בחריפות, ואיראן אף הגישה תלונה באו"ם בגין התערבות אמריקאית בענייניה הפנימיים. ראוי להדגיש, כי בכירי המשטר האיראני, ובראשם המנהיג העליון עלי חאמנהאי, מאמינים מזה שנים רבות שהממשלים האמריקאים לדורותיהם חותרים לחדור למערכת הפנימית האיראנית ולהפיל את המשטר האסלאמי שבראשה.

דבריו של טילרסון מהווים סטייה ממדיניותו של הנשיא אובמה, שהודיע בעצרת האו"ם ב-2013, שארצות הברית אינה חותרת להביא לשינוי המשטר באיראן. ראוי לציין, כי בממשל אובמה התפתחה ציפייה – שהתבססה על המגעים עם הקבוצה האיראנית שהשתפה בשיחות הגרעין – שגם אם המשטר האיראני אינו עומד להשתנות, הוא עשוי לשנות את התנהלותו הרדיקאלית. התפתחות בכיוון זה לא התרחשה עד כה, משום שהאגף הרדיקאלי של המשטר בלם ניסיונות בכיוון של התמתנות. מוקדם עדיין להעריך כיצד אנשי ממשל טראמפ יתייחסו לאפשרות של שינוי באיראן, ואם יסתפקו בתהליך חלקי והדרגתי. לדבריו של טילרסון יש לכן משנה חשיבות, משום שהוא נחשב אחד המתונים והשקולים בין בכירי הממשל. עם זאת, ולמרות שבממשל טראמפ ובקונגרס אכן מצויים אנשים המצדדים במהלכים לשינוי המשטר באיראן – זו עדיין אינה מדיניותו של הממשל. ואכן, בהודעה הרשמית על עדותו של טילרסון בוועדה לא נכללה ההתבטאות בדבר התמיכה בצעדים לשינוי המשטר. דובר המועצה לביטחון לאומי אף יצא בהודעה מתפתלת, שלפיה התערבות בחיים הפוליטיים באיראן אינה יעד אמריקאי בשעה זו. טראמפ עצמו לא התייחס לעניין הפעילות לשינוי המשטר באיראן.

גם אם ממשל טראמפ אינו מציג עמדה ברורה לגבי שינוי המשטר באיראן, אין ספק שיש לו אינטרס מובהק בכך. הממשל רואה את המשטר האיראני כאיום אסטרטגי ראשון במעלה - בחתירתו לנשק גרעיני, בחדירתו למדינות אחרות במזרח התיכון ובהשפעתו הגוברת באזור, בשאיפתו לצמצם ככל הניתן את נוכחותה והשפעתה של ארצות הברית במרחב, בבניית מערך הטילים הגדול, באיום שהוא יוצר כלפי בעלות בריתה של ארצות הברית, בגישתו הרדיקאלית ובשימוש שהוא עושה בטרור. לממשל ברור, שכל עוד המשטר האיראני יישאר על כנו, האיומים הללו יישארו בתוקפם, ואף יחמירו, אם איראן תייצר נשק גרעיני. לעומת זאת, סילוק המשטר והחלפתו במשטר מתון יסירו חלק ניכר מהאיום על ארצות הברית ובעלות בריתה, ויאפשרו בניית מערכת יחסים תקינה עם המשטר החדש.

אלא שאין דרך קלה ובטוחה להפיל את המשטר האיראני. להלכה, יש שתי דרכים עיקריות לשנות משטר בלתי רצוי. הדרך האחת היא התערבות צבאית שתפיל בכוח את המשטר. בדרך זו הפילה ארצות הברית את המשטרים באפגניסטן ובעיראק בעשור הקודם. אלא שהניסיון בשתי המדינות הללו הוכיח את מגבלות הכוח. אמנם משטרי הטליבאן וצדאם חוסיין הופלו בכוח, אך במקומם לא עלו משטרים מתונים וידידותיים לארצות הברית. ההתערבות הצבאית הביאה בעקבותיה משטרים חלשים, מלחמת אזרחים, חממה לטרור ואלימות קשה, שטרם הסתיימה, ובעיות חדשות שהשאירו את הכוחות האמריקאים במדינות אלה למשך שנים. בסופו של דבר, ההתערבות האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן אינה נחשבת, גם בארצות הברית, לסיפור הצלחה. איראן היא מקרה הרבה יותר מורכב, וברור שהתערבות צבאית בה תהיה כרוכה בסיכונים חמורים בהרבה ואינה באה בחשבון – ודאי לא לאור לקחי ההסתבכות האמריקאית בשתי שכנותיה.

הדרך השנייה לנסות לשנות משטר היא באמצעות סיוע לכוחות מקומיים, ויתכן אף הפעלתם, כדי שיעשו את המלאכה. דרך זו משלבת כמה אמצעים, כגון: תמיכה בגורמי אופוזיציה מקומית וחיזוקם, ובכלל זה עידוד למיעוטים עוינים למשטר; הבטחה לאופוזיציה לתמוך בה אם תפעל לשינוי המשטר; והפעלת לחצים כלכליים ותעמולה, כדי ליצור תסיסה ואי-שקט במדינה. בדבריו על אודות האפשרות של פעילות אמריקאית שתסייע לשינוי המשטר האיראני התכוון טילרסון לגישה זו. אלא שבמקרה האיראני, גם גישה זו אינה מבטיחה הרבה. אין ספק שבאיראן מצוי ציבור גדול הרוצה בשינוי אופיו של המשטר לכיוון ליברלי יותר – לפתוח את המערכת הפוליטית האיראנית, לצמצם את התערבותו של המשטר בחיי הפרט ולהרחיב את זכויות הפרט, לשפר את המצב הכלכלי ולהוריד את רמת השחיתות. ציבור זה הוא שהביא לניצחונו של חסן רוחאני בבחירות לנשיאות במאי 2017 ברוב מרשים. על אלה ניתן להוסיף קבוצות שונות, שאת משקלן קשה להעריך בשלב זה, בקרב מיעוטים אתניים ודתיים באיראן, שאינם שבעי רצון מאופיו של המשטר.

המשטר מודע להלכי רוח אלה, ובמשך 38 שנות קיומו פיתח כלים ואמצעי-נגד כדי להגן על שרידותו ויציבותו. כלים אלה כוללים את הקמת "משמרות המהפכה" ויחידות המתנדבים של הבסיג', שמשימתם הראשונה במעלה היא להגן על המשטר מפני יריביו – אם צריך גם בהפעלת כוח. הפעלת כוח זו באה לידי ביטוי בגל ההפגנות והמחאות שעבר על איראן בעקבות הבחירות לנשיאות ביוני 2009, כאשר מאות אלפי מפגינים יצאו לרחובות בקריאות "מוות לדיקטטור", ולפחות עשרות מהם נהרגו ואלפים נאסרו. ליד קשה זו היה, ועדיין יש, אפקט מרתיע משמעותי. מאז דיכוי המחאה ועד היום הוריד המחנה הרפורמיסטי באיראן פרופיל ונמנע מלאתגר את המשטר בגלוי, מחשש מתגובה קשה חוזרת. זהירות זו גם תרמה לכך, שהזעזוע העובר על העולם הערבי מאז שלהי 2010 לא התפשט לאיראן – במידה רבה משום שאנשי המחנה הרפורמיסטי חוששים לעורם מצעדי הכוח של המשטר. מותר לכן להניח, שצעדי המנע של המשטר עשויים להרתיע את האופוזיציה האיראנית מלשתף פעולה עם ניסיון אמריקאי לזעזעו.

לזהירות שהמחנה הרפורמיסטי באיראן צפוי לגלות מול ניסיון אמריקאי – אם בכלל יהיה – לעודד גל מחאה באיראן עשויות להיות שתי סיבות נוספות. האחת, ספק אם גורמי אופוזיציה באיראן ירצו להסתייע במידה משמעותית בממשל האמריקאי נגד המשטר, כשבכך הם יכתימו את עצמם כמשתפי פעולה עם האמריקאים. הם ירצו בשינוי המשטר, אך כנראה לא באמצעות התערבות חיצונית. והסיבה השנייה – שהמשטר משתמש בה לצרכי הסברה והרתעה – באיראן, כבמדינות אחרות באזור, מתבוננים בטלטלה העוברת על סוריה, וגם גורמי אופוזיציה אינם רוצים שהשינוי באופי המשטר יעבור דרך אלימות, הרס וסבל נוראים, כאלה המתרחשים בסוריה. וקיים גם קושי נוסף: אם הממשל האמריקאי יזדקק לסיוע בהתערבותו מצד שכנותיה של איראן, ספק אם אלה יעזו להסתבך עם המשטר האיראני.

משמעות הדברים היא, כי בנסיבות הנוכחיות אין לממשל האמריקאי יכולת ממשית להביא לשינוי המשטר בכיוון הרצוי – לא על ידי תמיכה בגורמי אופוזיציה פנימיים, וודאי שלא באמצעות התערבות צבאית. אם בעתיד יתרחש שינוי באופי המשטר האיראני, סביר להניח שהוא יקרה כתוצאה מתהליכים פנימיים, ולא כתוצאה מהתערבות חיצונית. ככל הנראה, רק אם יחול זעזוע ביסודות המשטר עקב תהליכים פנימיים, יתכן שזו תהיה השעה שבה יהיה מקום לממשל האמריקאי לסייע לגורמי האופוזיציה. סביר לכן להניח, שהממשל יעדיף להמתין ולראות אם האופוזיציה מגלה עוצמה פנימית מספקת, בטרם יחליט אם ואיך לסייע לה.

ההתבטאויות של אישים בממשל ובקונגרס בדבר הצורך לסייע לשינוי המשטר באיראן משתלבות במגמות שליליות מקבילות נוספות ביחסי ארצות הברית ואיראן. בין אלה: הצהרות אישים אמריקאים בדבר הצורך לבטל או לפתוח את הסכם הגרעין; הטלת הסנקציות הנוספות על איראן; המתח בסוגיית שיפור מערך הטילים האיראני; המאמץ האמריקאי לבודד את איראן ולבלום את מעורבותה הצבאית בסוריה ובעיראק; ההתנגשויות הספוראדיות בין כלי שיט איראנים ואמריקאים – כל אלה עלולים להביא להחרפת המתיחות בין שתי המדינות, גם אם לשתיהן אין עניין בכך.