פרסומים

20020ב 7 ביוני 2009 נערכו בחירות לפרלמנט הלבנוני. בבחירות התמודדו שני מחנות מרכזיים. האחד, מחנה "ה-14 במרץ" אשר כולל את הסונים אותם מייצגת מפלגת אל-מסתקבל ("העתיד") בראשות סעד אל-חרירי, הדרוזים – המפלגה הפרוגרסיבית-סוציאליסטית בראשות וליד ג'ונבלאט, וגורמים נוצריים שונים, ביניהם הפלנגות והכוחות הלבנוניים. מולם התייצב מחנה "ה-8 במרץ", אשר כולל את השיעים – חזבאללה ואמל, את מפלגתו של הפוליטיקאי הנוצרי-מרוני, מישל עון ("הזרם הלאומי החופשי"), וגורמים נוספים קטנים יותר דוגמת מפלגתו הנוצרית של סלימאן פרנג'יה ("זרם הנפילים") מצפון לבנון.

בבחירות ניצח מחנה "ה-14 במרץ" אשר הצליח לזכות ב 69 צירים לעומת 57 צירים להם זכה מחנה "ה-8 במרץ". שני צירים נוספים הינם עצמאיים - סה"כ 128 חברי פרלמנט. במספר מחוזות, למרות הערכות מקדימות על התמודדות שקולה, זכו מועמדי הקואליציה לרוב מוחץ. כך לדוגמא במחוז הבחירה הראשון בבירות גרפו מועמדי "ה-14 במרץ" את כלל המקומות (7 במספר) וכך גם במחוז זחלה (5) וכורה (3). כוחם של חזבאללה ואמל אף פחת במקצת - 25 צירים בפרלמנט החדש לעומת 29 בפרלמנט היוצא. עם זאת, להלכה, גבר במעט כוחה של האופוזיציה והיא מונה עתה שני נציגים יותר (57 לעומת 55 בפרלמנט היוצא) ואילו כוחה של הקואליציה פחת במעט (69 נציגים לעומת 72 בפרלמנט היוצא).

בפועל, בלבנון ובעולם התקבלו תוצאות הבחירות בהפתעה. הצפייה אשר רווחה בקרב גורמים בלבנון ומחוצה לה, הייתה כי חזבאללה ובעלי בריתו יזכו בניצחון. הערכות אלה גובו בסקרים אשר הצביעו על רוב דחוק למחנה "ה-8 במרץ". יתרה מזו, בהקשר רחב יותר, נראה היה כי ניצחון גורמים אלה הינו התפתחות "מתבקשת" על רקע רוח הזמן – החלשות מעמדה של ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות, ומנגד התחזקות השפעתה של איראן ובעלות בריתה: סוריה, חזבאללה וחמאס. חוסר הצלחתה של הקואליציה המערבית למגר את הטליבן, הדשדוש האמריקאי,לכאורה, בעירק, התפוררות הלחץ הבינלאומי על סוריה, המשך התקדמותה של איראן לעבר ייצור פצצה גרעינית, ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני וההצלחה היחסית של חזבאללה במלחמת לבנון השנייה, היוו כולם חלק מרצף אחד, אשר המשכו המתבקש היה ניצחון חזבאללה בבחירות בלבנון. ובכל זאת, הסתיימה מערכת הבחירות במדינה בניצחון המחנה הפרו-מערבי. כיצד ניתן להסביר התפתחות זו ומה עשויות להיות השלכותיה ?

נראה, כי ברקע לחוסר הצלחתו של חזבאללה ובעלי בריתו עומדים מספר גורמים , חלקם קשורים למבנה המערכת הלבנונית עצמה ולהתנהלות גורמים שונים בתוכה, וחלקם קשורים להערכות מוטעות של משקיפים מקומיים וזרים. נראה כי אחד ממקורותיה המרכזיים של ההפתעה מצוי בהערכה כי ניצחון מחנה "ה-14 במרץ" בבחירות הקודמות לא שיקף נכונה את יחסי הכוחות במערכת הפוליטית הלבנונית. זאת, מכיוון שנערכו בשנת 2005 זמן קצר לאחר ההתנקשות בראש הממשלה רפיק אל-חרירי ועל רקע רגשות הזעם הציבוריים אשר הופנו נגד בעלי בריתה של סוריה בלבנון – חזבאללה ומחנה "ה-8 במרץ". לפיכך, הערכה רווחת גרסה כי בפועל יחסי הכוחות בין המחנות המתמודדים שווים, ואולי אף נוטים לטובת מחנה "ה-8 במרץ". לפיכך, הבחירות הנוכחיות אמורות היו להשיב את הסדר הפוליטי על כנו.

גורם שני אשר עמד, ככל הנראה, בבסיס אי הצלחת האופוזיציה, נעוץ במערכת הלבנונית עצמה ובדינמיקה הפנימית שלה. במרכזו של גורם זה עומד כישלונו של מישל עוון להגדיל את כוחו בעדה הנוצרית. עוון, ראש מפלגת "הזרם הלאומי החופשי", היווה את הפתעה הבחירות הקודמות. לקראת הבחירות שב מגלות ממושכת באירופה והצליח לזכות ב-18 מקומות בפרלמנט (בפועל הייתה סיעתו, ככל הנראה, גדולה יותר שכן זכתה לתמיכתם של מספר צירים עצמאיים). הערכות שונות, בראשן הערכותיהם של מקורביו, גרסו כי בבחירות הנוכחיות תגדיל מפלגתו משמעותית את כוחה שכן, כך טענו, מרבית העדה הנוצרית ניצבת מאחורי עון. בהקשר זה היו אף שהעריכו כי המפלגה תכפיל את כוחה ותכניס לפרלמנט 30 צירים ויותר. השינויים במחוזות הבחירה אשר נערכו בלחץ חזבאללה בהסכם דוחא במאי 2008, אף נועדו לסייע לעוון במשימתו זו. בפועל נכשל עוון לספק את הסחורה וסיעתו אף קטנה בנציג אחד. במובן זה הפער בין הציפיות מ"הזרם הלאומי החופשי" בראשותו לבין הישגיו בפועל אכן גדול.

גורם שלישי אשר עמד בסיס ההישג הדל של חזבאללה, וודאי לעומת הציפיות, הינו חוסר יכולתו לפרוץ מעבר לגבולות העדה השיעית ולהפוך לגורם פוליטי לאומי המקובל על חלקים רחבים בציבור הלבנוני. ואכן במעוזי השיעים בדרום ובבקעת הלבנון (מחוזות בעלבכ ואל-הקמל) זכו מועמדי חזבאללה ואמל במרבית המקומות אשר הוקצו לעדה השיעית, אולם במחוזות אחרים בהם התמודדו נציגים מטעמם (בעיקר בבירות) – נכשלו. נראה כי הסיבה לחוסר הצלחתו של חזבאללה להפוך לגורם לאומי המקובל על בני עדות אחרות נעוצה במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, ולא פחות מכך באירועי מאי 2008. בשנים שלאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון (מאי 2000) נהנה חזבאללה מפופולריות רבה בציבור הלבנוני. "ההתנגדות" נתפסה כהישג לבנוני היסטורי וחזבאללה נראה בדרכו להפוך לגורם פוליטי העומד, במידה רבה, מעל למחלוקות העדתיות. מלחמת לבנון פגמה קשות בדימוי זה. חטיפת חיילי צה"ל והמלחמה אשר פרצה בעקבות הפעולה, נתפסו בקרב חלקים גדולים בציבור הלבנוני כטעות קולוסאלית אשר נבעה מאינטרסים של גורמים חיצוניים. חזבאללה נתפס בהקשר זה ככלי שרת בידי איראן במאבקה בארצות הברית וישראל. "נשק ההתנגדות" – הזרוע הצבאית העצמאית של חזבאללה, אשר עד אז נראתה כנכס הפכה לנטל ולגורם המסכן את שלומה של לבנון.

תפיסה זו, ביחס לחזבאללה ול"נשק ההתנגדות" קיבלה משנה תוקף באירועי מאי 2008. כזכור, כתוצאה ממחלוקת עם הממשלה סביב ניסיונו של חזבאללה להניח רשת תקשורת עצמאית ולהציב מצלמות בשדה התעופה של בירות, פרצו עימותים אלימים בין לוחמי הארגון לבין תומכי הממשלה. בתוך ימים ספורים כבש חזבאללה שכונות במערב בירות, וכן אזורים בצפון ובמזרח המדינה. 80 אזרחים נהרגו בקרבות. בעקבות האירועים ובתיווך קטרי נחתם בדוחא הסכם פשרה בו זכו חזבאללה ומישל עוון, בעל בריתו, להישגים פוליטיים משמעותיים. עם זאת, נראה כי אירועי מאי וההשתוללות האלימה של לוחמי חזבאללה פגעו משמעותית בדימוי הלאומי של הארגון והמחישו לציבור הלבנוני – הסוני והנוצרי – כי "נשק ההתנגדות" מסוכן ללבנונים לא פחות מאשר לישראלים.

מה עשויות להיות השלכותיהן של הבחירות ותוצאותיהן על המערכת הפוליטית הלבנונית ועל הזירה האזורית ? נראה כי לפי שעה עדיין מוקדם לקבוע. אם לשפוט על פי התבטאויותיהם של חסן נצראללה ודובריו הרי שבטווח הקצר יבקש חזבאללה לוודא כי הממשלה החדשה שתקום לא תפעל נגד הזרוע הצבאית שלו, ולא תקבל החלטות המפרות את הסטטוס קוו בסוגיה זו. דבר זה ישאף הארגון להשיג, ככל הנראה, באמצעות שותפות בממשלה או לכל הפחות באמצעות קבלת ערבויות פוליטיות כלשהן. בטווח הארוך יותר נראה, כי הבחירות הבהירו לחזבאללה את המגבלות אשר מציב בפניו עיקרון החלוקה העדתית במערכת הפוליטית הלבנונית. כזכור, על פי עיקרון זה מוקצים לכל עדה מספר קבוע של מושבים בפרלמנט (64 נוצרים, 64 מוסלמים המתחלקים שווה בשווה בין העדה הסונית לבין העדה השיעית). בדומה לכך מחולקות גם המשרות הפוליטיות הבכירות על פי מפתח עדתי (נשיא-מרוני, ראש ממשלה-סוני, יושב ראש הפרלמנט-שיעי). לפיכך, סביר כי תוצאות הבחירות יחדדו בקרב מקבלי ההחלטות בחזבאללה ובאיראן את ההבנה כי על מנת להגשים את מטרותיהם האסטרטגיות ביחס ללבנון, יש לארגן את המערכת הפוליטית במדינה על בסיס שוויוני יותר. זאת, על מנת להביא לידי ביטוי את משקלה הדמוגרפי הגובר של העדה השיעית. השאלה כיצד יושג שינוי זה בעתיד – באמצעות "נשק ההתנגדות" או באמצעות פשרה פוליטית – נותרת לפי שעה פתוחה.

מעבר לכל אלה, יש לזכור כי הבחירות הנוכחיות למרות חשיבותן הן לא יותר מציון דרך במאבק ארוך טווח על דמותה של לבנון, או כפי שניסח זאת נצראללה, תחנה בדרך להגשמת "תוכנית רפורמה גדולה בכל המישורים: הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי והחברתי". מתי ואיך תוגשם תוכנית זו לא ברור, אולם הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה השיעית והכוח הצבאי של חזבאללה הנבנה בחסות איראן וסוריה, עשויים בהחלט להבטיח כי בסיומה של רפורמה זו לבנון תראה אחרת לגמרי.