פרסומים
מזכר 133, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, מארס 2014. עורכות: פנינה שרביט ברוך, ענת קורץ
הדדיות היא היבט מקובל בדיני האמנות ומרכיב מוכר באחריות המדינה. "אף מדינה אינה מחויבת על פי המשפט הבינלאומי המנהגי להישאר פסיבית, כאשר מדינה אחרת נוקטת פעולה שפוגעת באינטרסים שלה המוגנים על פי חוק". ואכן, אמצעי נגד הם פעולות אכיפה המוכרות על ידי המשפט הבינלאומי.
הפרה בוטה של הסכם על ידי אחד הצדדים לו מהווה גם עילה לצד השני "להתבסס על כך כסיבה להשעיה מלאה או חלקית של מימוש ההסכם". אולם, אחד ההיבטים היותר מוערכים במשפט ההומינטרי הבינלאומי (IHL) החל על עימות מזוין הוא היותו נעדר כל היבט של הדדיות.
ההיגיון המנחה כלל זה הוא, שגם אם האויב מבצע מעשים אכזריים כנגד אזרחים חפים מפשע ואפילו רצח עם, התנהגותו זו אינה מצדיקה התנהגות דומה מצד המדינה שמולו. בנוסף, ישנה הסכמה אוניברסלית שנורמות של זכויות אדם הן אבסולוטיות, ולכן ההדדיות אינה רלוונטית להן. בני אדם זכאים לזכויות אלו מכוח אנושיותם ולא מכוחם של הדדיות.
עם זאת, יש מקום לתהות: האם עיקרון נעלה זה של היעדר הדדיות אכן תורם להגנה על אזרחים בעימותים חמושים?