פרסומים
מזכר 175, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, מאי 2018

בחלוף שישים שנה מחתימת אמנת רומא מתמודד האיחוד האירופי עם שורת משברים מבית ומחוץ, המציבים אותו בפני משבר קיומי. בתחום הפנים מתמודד האיחוד עם השלכות המשבר הפיננסי ) 2008 ( שחשף את פגמי הלידה של גוש האירו )מבנה והרכב חבריו(, אשר נראים כיום בלתי ניתנים לגישור. זרם מבקשי המקלט והמהגרים שהציף את האיחוד ) 2015 ( התפתח למשבר כלל־מערכתי, שהשלכותיו ימשיכו ללוות את האיחוד עוד זמן רב. אחת מתופעות הלוואי של המשברים לעיל היא התעצמות השפעתן של המפלגות המכונות "פופוליסטיות", הקוראות תיגר על הסדר האירופי הליברלי הקיים. בצד המשברים הפנים־אירופיים מתמודד האיחוד עם מציאת בינלאומית בעייתית לא פחות. משבר אוקראינה גרר משבר עם רוסיה, ובעקבות בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית נוצרה אי־ודאות באשר לעתיד המחויבות האמריקאית לביטחון אירופה והשותפות הטראנס־אטלנטית. כל אלה הביאו לשורה של צעדים בתחום שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות החברות, כצעד אחד בדרך הארוכה לאיחוד ביטחוני. השאלה היא, האם חברות האיחוד ינצלו את ההזדמנות שהמשברים מציבים בפניהן ויקבלו את ההחלטות הנדרשות, או שמא מגמת הדשדוש תמשיך לאפיין את התנהלותו. חוסר קונצנזוס ביחס לעתיד האיחוד הוא אחת מאבני הנגף העיקריות בפני היכולת להתמודד עם המשבר. תיאום גרמני־צרפתי היה ונשאר תנאי חיוני להנהגת רפורמות באיחוד. בחירתו של מקרון לנשיאות צרפת ונחישותו לקדם רפורמות באיחוד הן משב רוח רענן, אלא שלצורך זה הוא זקוק לתיאום עם גרמניה, אשר בהיעדר ממשלה עלולה לעכב את הרפורמות שמקרון מבקש לזרז. נראה כי אין בכוחו של האיחוד להתמודד לבדו עם גורמי אי־היציבות, ומכאן שמדיניות הבלימה היא החלופה בעת הזאת. לישראל צריך להיות עניין בהמשך קיומו של האיחוד ובהמשך השותפות הטראנס־אטלנטית.