עופר גוטרמן

תהליכי הרדיקליזציה שעברה החברה הפלסטינית ברצועת עזה אינם תופעה חדשה, אך הם הואצו והועמקו באופן דרמטי מאז השתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007. תחת שלטונו הפכה רצועת עזה למרחב שבו אידיאולוגיה דתית-לאומנית קיצונית הוטמעה באופן שיטתי בכל מערכות החיים, מחינוך ודת עד רווחה ותקשורת, תוך יצירת "חמאסיזציה" עמוקה של התודעה הציבורית. המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 הותירה את הרצועה בחורבן פיזי ומוסדי חסר תקדים, המציב אתגר שיקום עצום, אך גם הזדמנות היסטורית נדירה. על פי מזכר זה, פירוז צבאי ושיקום פיזי לבדם לא יבטיחו יציבות ביטחונית לאורך זמן, ונדרש מהלך עומק של "דה-חמאסיזציה": פירוק ההגמוניה האידיאולוגית והמוסדית של חמאס והחלפתה בתשתית אזרחית ורעיונית מתונה יותר. המזכר מציע ניתוח השוואתי של מודלים לדה-רדיקליזציה מהעולם המערבי וממדינות ערב ומצביע על כך שהמודלים המערביים, דוגמת אלו שיושמו בגרמניה וביפן, מתקשים לספק מענה הולם להקשר התרבותי והפוליטי בעזה. במקום זאת מציע המזכר לאמץ עקרונות פעולה מתוך מודלים ערביים בני זמננו, ובפרט המודל האזרחי-טרנספורמטיבי המיושם במפרץ, המשלב יד קשה נגד גורמי קיצון עם חינוך מחדש לסובלנות דתית ושיקום כלכלי נרחב. המזכר מתווה אסטרטגיה אינטגרטיבית הכוללת פירוז ביטחוני מתמשך, רתימת קואליציה ערבית למתן לגיטימציה דתית ופוליטית והצבת אופק מדיני ממשי, כמשקל נגד לאתוס ההתנגדות. רק שילוב בין מרכיבים אלו יוכל לגבש אלטרנטיבה שלטונית ורעיונית בת-קיימא לחמאס, ולהוביל למציאות ביטחונית יציבה יותר עבור מדינת ישראל בטווח הזמן הארוך.

מהן האפשרויות העומדות בפני ישראל בכל הנוגע להתנהלותה ברצועת עזה בשנת 2026 – וכיצד עליה לנהוג?

העמדות והאינטרסים השונים של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטר וטורקיה בנוגע לעיצוב רצועת עזה – ומשמעויותיהם

כיצד ניתן לממש את הפוטנציאל הטמון בתוכנית הנשיא האמריקני ליום שאחרי המלחמה, באופן שיתאם את האינטרסט הישראלי?

כיצד יוזמת טראמפ לרצועת עזה יוצרת עבור ישראל הזדמנויות חדשות לשינוי המציאות הביטחונית והמדינית, ומהם האתגרים שעלולים לעמוד בדרכה?

שיקום רצועת עזה בתום המלחמה צפוי לעלות עשרות מיליארדי דולרים, וממשלת ישראל מצפה שסכום זה יגיע ממדינות המפרץ. אך האם אכן מעורבות המפרציות בשיקום מובטחת, ואם כן - באילו תנאים?