הפאנל עסק ביחסים בין 4 מעצמות אזוריות – טורקיה, איראן, ערב הסעודית וישראל. במערך היחסים בין המדינות אנו רואים שינויים דרמטיים בעשורים האחרונים כמו גם בשנים האחרונות; העימות בין ערב הסעודית לאיראן בשיאו. השתיים נאבקות באמצעות שליחים בתימן, בלבנון ובסוריה. שתיהן טוענות לפעילות של האחת נגד השנייה בזירות הפנימיות שלהן; הסעודים מאשימים את איראן בחתרנות בקרב המיעוט השיעי בסעודיה ובבחריין והאיראנים מאשימים את סעודיה בשת"פ עם המוג'אהידין חאלק, גורמי טרור בלוצ'ים וכורדים ובמעורבות פעילה במהומות המתקיימות ברחבי איראן בימים אלה. טורקיה ואיראן שקיימו יחסים קרובים שהלכו והתהדקו מאז עליית ארדואן לשלטון הגיעו למשבר עמוק בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה בשנת 2011, כאשר איראן מסייעת למשטר בשאר אסד ואילו הטורקים דורשים את סילוקו ומסייעים לגורמים סונים קיצוניים לחדור לסוריה ולהילחם בכוחות הצבא הסורי. כל זה השתנה בשנה האחרונה כאשר טורקיה החליטה לחבור לרוסיה ואיראן כדי להיות חלק מההסדרה בסוריה. יחסי ערב הסעודית וטורקיה התקרבו בתקופה בה השתיים מצאו אינטרס משותף בהתמודדות מול איראן, בעיקר בהקשר הסורי, וגם היחסים הכלכליים פרחו. אולם שורה של התפתחויות, היחסים המעורערים עם מצרים והתמיכה הטורקית בקטר במשבר שלה מול סעודיה ושאר המפרציות, שוב מקררים את היחסים. וישראל, בעבר קיימה יחסים הדוקים עם המדינות הלא-ערביות באזור – טורקיה ואיראן, ומאז המהפכה האסלאמית באיראן נמצאת בעימות עם המשטר בטהראן, ומאז עליית ארדואן היחסים בהתדרדרות מתמדת. ומנגד עם האויבים הערבים יש היום הסכמי שלום עם מצרים וירדן ושת"פ ביטחוני הדוק נוכח איומים משותפים, הסכמים חלקיים ובעייתיים עם הפלסטינים ואינטרסים משותפים עם סעודיה והמפרציות. הפאנל ניסה להרחיב את ההבנה של שורשי הניגודים בין המעצמות האזוריות והאינטרסים המשותפים שיכולים היום או בעתיד לגשר ביניהן.
מנחה: גב' סימה שיין
בולטת מאוד ההפכפכות של המדינות הסוניות – הטורקים מפילים מטוס רוסי אבל רגע לאחר מכן הופכים לשותפים שלהם; איראן שנתפסה כילד הרע חותמת על הסכם גרעין; ערב הסעודית בתחילתן של רפורמות דרמטיות, השאלה לאיזה כיוון זה ילך. ברנרד לואיס אמר שאיראן תהפוך לטורקיה וטורקיה תהפוך לאיראן.
מה יכול להיות ה-game changer? - התפנית שתשנה את המציאות הנוכחית ואת שיווי המשקל?
פרופ' סמה קאלאיג'יולו
לא כל מדינה זכאית לכינוי מעצמה אזורית – יש קריטריונים הקשורים בטכנולוגיה, מעמד, מצב כלכלי והיבטים נוספים. הקשרים בין המדינות לא חזקים במיוחד, יש מדינות שאינטרסים קיימים ביניהם, כמו ישראל ומצרים – אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. שתי המדינות תומכות ביציבות. אולם לצדם יש אינטרסים מתחרים שעלולים להחריף עם הזמן. רוסיה נוטה לסייע למצרים והתקרבה אליה לאחרונה.
במקרה של ישראל וטורקיה, מתיחות מובילה לריחוק ולחוסר אמון. בין ערב הסעודית ואיראן קיימים פערים שאינם ניתנים לגישור. טורקיה ואיראן במערכת יחסים מעורבת, אין תביעות טריטוריאליות אבל ישנם פערים אידאולוגיים. גם ישראל וערב הסעודית מרחיבות את האינטרסים המשותפים. בין מצרים לאיראן אין יחסים בעייתיים במיוחד. בכל מקרה הכל זמני ודינמי.
מה יכול לשנות את המשחק? רוסיה יכולה לייצר את התפנית. היא מהווה אזור חיץ בין איראן לבין יתר המדינות; אירוע כמו סנקציות נגד קטר; תגלית של משאבים. בכל מקרה, יש צורך בריבוי תפניות לא ברמת התפנית הבודדת כי המשוואה מרובת משתנים.
ד"ר אורי גולדברג
האיראנים במצב אופטימלי. האיום האמריקאי, למרות הרטוריקה החריפה, בפועל פחות משמעותי מכפי שנראה. לאיראן יכול לנהל משא ומתן בצורה מתוחכמת.
בנוגע למעמד האזורי, ישראל חשה אי-נוחות נוכח הפעילות האזורית, ומכאן מגיעות הקריאות לפעול נגד איראן. האיראנים לא ממש מודאגים מכך. כל עוד איראן יכולה לשמור על פרופיל יחסית נמוך היא תיתפס כ"מבוגר אחראי" בראיית הקהילה הבינלאומית וכגורם שניתן לעשות איתו עסקים. עם זאת, הסוגיה המשמעותית ביותר היא מה שמתרחש היום בזירה הפנימית באיראן – האיראנים חווים שינוי הדרגתי. מתנהל קרב פנימי באיראן על המשמעות והלב של המהפכה האסלאמית. מדיניות החוץ יחסית יעילה ומתפקדת - "אם זה לא שבור אל תתקן זאת".
סר ג'ון ג'נקינס
ערב הסעודית ויורש העצר העומד בראשה הוא "disrupter" הן כלפי הזירה פנימית והן כלפי החיצונית. מוחמד בן סלמאן הוא הראשון שיוצא נגד משפחתו שלו ויש לו משאבים רבים יותר מאשר נסיכים אחרים.
ערב הסעודית היא מדינה שמנסה לצאת ממצב של פוליטיקה שבטית ומנסה לבנות מחדש משטר ביטחון במזרח התיכון. היא זקוקה למצרים במסגרת זאת, אך השאיפות של שתי המדינות אינן דומות.
המשטר הסעודי יודע לשמר את שלטונו והוא בנה מוסדות לטובת העניין. הסעודים רוצים להכיל את האיום האיראני ולבנות תשתית לשם כך. השאיפות שלהם ומה שקורה בפועל לא תמיד מתקיימים בהלימה. האיראנים הראו יכולת יוצאת דופן להתבסס במדינות ובקרב קבוצות שונות, ועד כה זה מצליח להם. האיראנים הם סתגלנים מאוד והסעודים היו רוצים לחקות את התכונה הזאת. האם יש להם את הסבלנות האסטרטגית? זו שאלה טובה. בכל מקרה זה הכיוון אליו הולך מוחמד בן סלמאן.
האם זה נכון לבצע רפורמות פנימיות לצד שינויים מרחיקי לכת במדיניות החוץ? סוריה היא חשובה בראייה סעודית, אבל לא כמו עיראק. הם מוטרדים יותר מהנוכחות האיראנית באחרונה. אין מאזן כוחות במזרח התיכון וזו בעיה שעלולה לייצר כאוס. הסעודים רוצים להגיע לשם ורצוי שכך, אבל לא בטוח שבידם היכולת.
מה יכול לשנות את המשחק? נורמליזציה של ישראל מול ערב הסעודית. אבל זה לא יקרה כל כך מהר; שינוי ביחסים עם הפלסטינים; לחץ על חזבאללה יכול לשנות; דבר קטן יותר הוא העימות בתימן - זו הסחת דעת סעודית.
גב' קלאריס פאצורי
איראן בונה אמצעי השפעה בעיראק. היא הולכת מכיוון של זהירות אסטרטגית ומגננה לכיוון התקפי יותר. זה תקף לשלל היבטים. האיראנים אינם סלקטיביים ולא מטילים את כל יהבם על שחקן אחד. הם מעוניינים ביחסים עם שחקנים רבים – כולל הסונים וכורדים.
איראן היא הגורם הכי משמעותי וחשוב באזור ויש להם מטרה אסטרטגית ברורה באזור. למרות זאת, איראן לא תמיד מקבלת את מבוקשה ויש להכיר במגבלות הכוח שלה. המחאות הפנימיות הן דוגמה לכך. זה שונה מאוד מערב הסעודית: מאז 2003, כשערב הסעודית בחרה לצאת מעיראק, אין חיבור של ממש בין שתי המדינות - למרות ניסיונות העבר. המסקנה היא שאם משקיעים ולא רק מדברים - יש השפעה.
אלוף (מיל.) עמוס גלעד
אנחנו נמצאים בעידן חדש. הרתעה ישראלית מרשימה על הפעלת כוח, אולם לא על בניין כוח האיראני. בעוד שמונה שנים ההסכם יאפשר להם לפתח נשק גרעיני. הם מתכוונים להקים חזבאללה בסוריה. ישראל ואיראן במסלול התנגשות. האיראנים לא מתכוונים להירגע.
מצפון מזרח תיפתח הרעה. הקואליציה הולכת ומתהדקת – סוריה, איראן וחזבאללה. האיראנים לא ייתנו לאסד ליפול. הם יחזקו את היכולת הרקטית והטילים. הקואליציה הזאת נתמכת על ידי הרוסים. הם רואים באיראן שותף אסטרטגי למרות החיבה לישראל (ראו מפגשי פוטין-נתניהו). עם זאת ישראל אינה שותף אסטרטגי בראייה רוסית. בין האיראנים לרוסיה יש חיכוכים, אבל כרגע יש מכנה משותף גדול יותר והמשמעות היא חוסר הפרעה להמשך בניין הכוח האיראני.
טורקיה פתחה ברעש גדול, אך נחלשה תחת ארדואן. מרגע שסיסי השתלט על מצרים הציר המצרי-טורקי התכווץ. הטורקים אילצו את חמאס לעזוב את איסטנבול, נמל עזה לא קיים. טורקיה עברה סדרת חינוך במוסקבה ועובדת איתה בשיתוף פעולה. בשורה התחתונה מקומה של טורקיה אינו מרכזי בנוף האזורי.
נכסים ישראליים:
- שיתוף הפעולה עם המרחב הסוני – פקס אמריקנה. האמריקאים לא יעזבו את האזור כל כך מהר.
- המשטר היום במצרים היום יציב. העוינות בערב הסעודית ירדה כלפי ישראל – לא כלפי חוץ אלא מתחת לפני השטח. רוב המתחים עם ירדן נפתרו. הגבול הביטחוני של ישראל הוא בין עיראק לירדן ולכן הנטל על צה"ל הוא קטן בעיקר, ומתמצה באיראן. אין צבאות סדירים שמאיימים עלינו, איראן היא אויב משותף (תוקפת גם את ערב הסעודית), מדינות המפרץ הן יציבות וזה לטובת ישראל. האם ניתן לסמוך על ערב הסעודית שתתקוף את איראן? כנראה שלא. הם סומכים על ישראל שתתקוף. מדיניות החוץ שלהם לא ממש מצליחה עד כה. כך למשל, פרשיית ראש ממשלת לבנון חרירי – ניסיון לערער יציבות פנימית בלבנון.
- יש אשליה של שלום אזורי. עם זאת, צריך לבסס את היחסים עם הערבים, כך גם היחסים עם הפלסטינים חשובים. אבו מאזן הוא לא נצחי אבל האשליה שניתן לעשות הסכם שלום עוקף פלסטינים היא בעייתית.
- ארצות הברית היא בעלת ברית חשובה ואין לה תחליף. רוסיה מנסה לחדור למרחב, הם בונים כרגע על קואליציה שיעית בחסותם מול קואליציה אמריקאית. לאמריקאים אין אסטרטגיה.
האיום המרכזי הוא האיראני – יש נכסים אבל אין בעלי ברית שיפתרו לישראל את בעיות האזור. אם צפון קוריאה תפתח נשק גרעיני זה יהיה רע מאוד; הצירוף בין האידאולוגיה האיראנית לבין החתירה לגרעין מסוכנות מאוד. האם יש לישראל יכולת לפתור את האיום הגרעיני או שזה יקרה יחד עם ארצות הברית? מעניין לראות שאף אחד מהדוברים לא דיבר על מלחמה במזרח התיכון כ-game changer.