פרסומים
מבט על, גיליון 1062, 27 במאי 2018
בעקבות ההסלמה האחרונה בין איראן לישראל בסוריה והתפתחות עימות ישיר ביניהן, עולה במלוא עוצמתה שאלת העמדה הרוסית: האם רוסיה כלואה בין הגורמים הניצים ובלית ברירה עליה למצב עצמה כגורם המרסן, או שמא היא יכולה דווקא להפיק רווחים מעימות ישראלי-איראני, בעיקר בשלב שהוא עדיין נשלט ומוגבל? על רקע זה חותרת רוסיה לאתר מענה לכלל האתגרים הניצבים בפניה מול המערב, מול איראן ומול ישראל. וזאת, תוך ניצול המשברים הנוצרים בין השחקנים השונים וכאשר מטרותיה נותרו הגנה על שלטון אסד, ביסוס יכולתה לנצל מנופי השפעה, מעמדה הבכיר בכל הסדרה בסוריה, ושבירת בידודה הבינלאומי. בחירת צד בעימות האיראני-ישראלי אינה אינטרס רוסי. מצדה של ישראל קשה לראות הסכמה להצעת פשרה רוסית, שתכלול נוכחות של יכולות צבאיות איראניות בסוריה, המאיימות על ישראל ואינן נדרשות ללחימה של הקואליציה הפרו-אסדית נגד כוחות המורדים. עם זאת, מאחר שגם ישראל וגם איראן אינן מעוניינות בהסלמת העימות ביניהן למלחמה, הן יכולות להעניק לרוסיה תפקיד של גורם מתווך ומרסן כדי לשלוט במדרגות ההסלמה ולעצור את הצדדים הניצים, כאשר האירועים יוצאים משליטתם.
חודש מאי היה עד כה חגיגי עבור הנשיא פוטין: ב-7 בחודש הוא הושבע לכהונתו הרביעית, יומיים לאחר מכן, ב-9 במאי, נחגג יום הניצחון על גרמניה הנאצית, וב-15 במאי הוא חנך את הגשר המחבר בין רוסיה לחצי-האי קרים. עם זאת, המציאות מסובכת יותר עבור הקרמלין, הן בזירה הבינלאומית והן במזרח התיכון. בקרמלין ניכרת אכזבה מכך שהנשיא טראמפ אינו יכול לסייע בשיפור היחסים בין רוסיה לארצות הברית, והלחץ הבינלאומי עליה אף גובר. באפריל הושתו על רוסיה סנקציות אמריקאיות חמורות מאי פעם. כן מודאגים בקרמלין מחקירת מעורבותה של רוסיה בבחירות 2016 לנשיאות ארצות הברית, אשר עלולה להביא להגברת הלחץ. בנוסף, רוסיה נעדרה לדאבונה בחודשים האחרונים משני התהליכים המדיניים החשובים שנרשמו בזירה הבינלאומית – המשבר מול צפון קוריאה והשיח בין ארצות הברית לאירופה לגבי ביטול הסכם הגרעין עם איראן (הגם שבאחרונה רוסיה חוזרת למלא תפקיד בהקשר זה).
מעבר לכך נמשך התהליך של יישום המדיניות הרוסית בסוריה (ב- 15 במאי נערך מפגש נוסף באסטנה שנועד לבסס את הפיקוח על אזורי אי-הסלמה), וזאת לצד תחושה גוברת שרוסיה לא מצליחה להיחלץ מהזירה הסורית בטווח הזמן לו ייחלה. למרות הצלחותיה בייצוב שלטונו של אסד, לא עלה בידי רוסיה לחולל תהליך הסדרה מדינית שתשים קץ למלחמת האזרחים, ואשר יעניק לה תמורות עבור חלקה בקידום הפתרון לסכסוך, ובראשן המחשת חזרתה לזירה הבינלאומית ובתמורה הסרת הסנקציות המוטלות עליה. המנוף להסרת הסנקציות נשחק בשל העדר מוצא מהסבך הסורי, ובפרט עקב הצורך בסיוע של המערכת הבינלאומית, ובעיקר ארצות הברית ומדינות אירופה, בניסיון לגבש מתווה להסדרה בסוריה אשר יהיה המוסכם על כלל הגורמים המעורבים. בהעדר תהליך הסדרה אפקטיבי, נדרשת רוסיה להמשיך לסייע לכוחות אסד בכיבוש שטחים משליטת המורדים ולנייד אוכלוסייה סונית מאזורים בעלי אינטרס למשטר אסד, בעיקר לצפון לאזור אדליב ולהביא לשליטת משטר אסד על מרבית השטחים המיושבים בסוריה. בתוך כך, באחרונה גובר המתח ביחסי רוסיה-איראן אשר לעיצובו של הסדר עתידי בסוריה, עקב מדיניותה העצמאית של איראן שם. איראן מצדה פועלת לקידום האינטרסים שלה בסוריה, גם על חשבון אינטרסים רוסיים, מחזקת את התבססותה הצבאית גם באמצעות שלוחיה, ומתנהלת בדרך העלולה לחולל הסלמה עם ישראל. פעילותה של איראן עשויה לפגוע ב"פרויקט" הרוסי המתמקד בשימור משטר אסד ואכיפת הסדר מדיני – שהרוסים מכנים אותו 'מבנה לא-ריכוזי' – המתחשב גם במצב וביחסי הכוחות בשטח, הסדר שאיראן אינה שלמה עמו, שכן היא חותרת לשלטון מרכזי חזק הנתון להשפעתה.
ועם זאת, באחרונה נראה שדווקא בזירת סוריה וסביב המתח בין ישראל לאיראן מוצאת רוסיה פתח להתנעת תהליכים מדיניים בהובלתה. בעקבות ההסלמה האחרונה בין איראן לישראל בסוריה והתפתחות עימות ישיר ביניהן, עולה במלוא עוצמתה שאלת העמדה הרוסית: האם רוסיה כלואה בין הגורמים הניצים ובלית ברירה עליה למצב עצמה כגורם המרסן, או שמא היא יכולה דווקא להפיק רווחים מעימות ישראלי-איראני, בעיקר בשלב שהוא עדיין נשלט ומוגבל? על רקע זה חותרת רוסיה לאתר מענה לכלל האתגרים הניצבים בפניה מול המערב, מול איראן ומול ישראל. וזאת, תוך ניצול המשברים הנוצרים בין השחקנים השונים וכאשר מטרותיה נותרו הגנה על שלטון אסד, ביסוס יכולתה לנצל מנופי השפעה, מעמדה הבכיר בכל הסדרה בסוריה, ושבירת בידודה הבינלאומי. יודגש בהקשר זה היתרון הרוסי, הבולט עתה, של יכולת הדברות עם כל הצדדים המעורבים ויכולתה להוות מנגנון למניעת הסלמה למלחמה - אינטרס המשותף לאיראן ולישראל.
בחירת צד בעימות האיראני-ישראלי אינה אינטרס רוסי. רוסיה זקוקה לאיראן בטווח הזמן הקצר, וגם, חרף המחלוקת עם טהרן בשאלת עתידה של סוריה, בעקבות תפקידה המרכזי של איראן בלחימה בקרקע במסגרת הקואליציה הפרו-אסדית. בנוסף, איראן נותרת בעלת בריתה של רוסיה במחנה האנטי-מערבי בזירה הגלובלית. בד בבד, אין זה מעניינה של רוסיה להתעמת עם ישראל, בוודאי נוכח כוח ההיזק של ישראל למשטר אסד, אם לא תצליח לסכל את השאיפה האיראנית להתבסס צבאית בסוריה וליצור איום ישיר על ישראל.
מעבר למעמדה של ישראל כמעצמה צבאית אזורית מובילה, שבכוחה לשבש כל פעילות עוינת במרחב, רוסיה רואה בישראל גם גשר אפשרי בין מוסקבה לוושינגטון לאור היחסים המיוחדים שלה עם שני הצדדים. באותו השבוע שנחנכה השגרירות האמריקאית בירושלים, השתתף ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, לצד הנשיא ולדימיר פוטין, בטקס שנערך במוסקבה לציון הניצחון על גרמניה הנאצית. במוסקבה נשמעה גם ביקורת על עמידת נתניהו לצד פוטין במצעד הניצחון ועל השמעת המנון התקווה בכיכר האדומה, מצד גורמי חוץ וביטחון ברוסיה, התומכים באיראן, שאינם אוהדים את ישראל ועוינים למערב. אולם, הנשיא פוטין בהפגנת הידידות לישראל מאותת לאיראן, כי הקשרים בין מוסקבה לטהרן אין משמעותם בחירת צד מובהקת. השאלה היא, עד מתי תצליח רוסיה לתמרן בין איראן לבין ישראל ולשלוט באירועים כך שלא ייצאו משליטה? והתשובה - כל עוד נמשכת מלחמת האזרחים והשלוחים בסוריה, לרוסיה תהיינה כנראה דרגות חופש וגמישות לתמרן בין השתיים.
המדיניות הרוסית באה לביטוי בתוצאות פגישת פוטין-נתניהו, בעת ציון הניצחון על גרמניה הנאצית. ראשית, בנושא חופש הפעולה הישראלי בשמי סוריה, ישראל תמשיך ככל הנראה לזכות בהבנה ובהמשך פעולת מנגנון התיאום האווירי עם רוסיה. למכלול זה קשורה גם הבקשה הישראלית לא להעביר מערכות טילי 300- S לסורים, שלעת עתה נענתה בחיוב. אשר לסוגיה הרגישה ביותר של הנוכחות האיראנית בסוריה, מוסקבה שואפת לפשרה בתיווכה בין הצדדים. בכוונתה לרסן את איראן ולהרגיע את ישראל, בשל חשש מהתלקחות העימות והאיום הישראלי בפגיעה אפשרית באסד ובמיצובה של רוסיה כמתווך בינלאומי. הפשרה אליה חותרים הרוסים כוללת מגבלות על פריסת כוחות איראן ושלוחיה בסוריה, בעיקר הרחקתם מהגבול בין סוריה לישראל לטווחים שאינם מאיימים ישירות על ישראל. (לא ברור אם ההצעה הרוסית מתייחסת גם להצבת מערכות נשק איראניות בסוריה, בעיקר טילי קרקע-קרקע ומערכות הגנה אווירית). כנדבך נוסף בהתייחס לעתיד, בעת ביקורו האחרון של הנשיא אסד בסוצ'י (17 מאי), הדגיש מארחו הנשיא פוטין את הצורך בהוצאת הכוחות הזרים מסוריה, ולמחרת הפגישה הבהיר שליחו של הנשיא פוטין כי הכוונה לכל הכוחות הזרים בסוריה, ובהם גם כוחות איראן, חזבאללה, טורקיה וארצות הברית (אמירה נוסחה במקור בוועידת סוצ'י, שנערכה בתחילת 2018 ובראייה הרוסית אינה כוללת את הכוחות הרוסים, אשר נפרסו בהזמנת השלטון הלגיטימי בסוריה, וחכרו את הבסיסים שלהם כדין).
סוגיית הנוכחות האיראנית בסוריה הודגשה גם בנאום שנשא מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו ב- 21 במאי. ובו נקראה איראן להוציא את כוחותיה מהמדינה. מעבר לכך, פומפאו איים כי ארצות הברית "תרסק" את שלוחיה של איראן והוסיף כי "לאיראן לעולם לא תהיה עוד שליטה רחבה במזרח התיכון". בפועל, ממשל טראמפ מעניק לישראל גיבוי רחב לפעילות שתכליתה למנוע את התבססות איראן בסוריה, אך אין משמעות הדבר שהוא יפעל להשגת מטרה זו במקום ישראל. במצב עניינים זה, ולאחר התקיפה הישראלית הנרחבת על אתרים ומתקנים המשרתים את כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה, בתגובה לשיגור רקטות לרמת הגולן, קשה לראות הסכמה ישראלית להצעת פשרה רוסית, שתכלול נוכחות של יכולות צבאיות איראניות בסוריה, המאיימות על ישראל ושאינן נדרשות ללחימה של הקואליציה הפרו-אסדית נגד כוחות המורדים. עם זאת, מאחר שגם ישראל וגם איראן אינן מעוניינות בהסלמת העימות ביניהן למלחמה, הן יכולות להעניק לרוסיה תפקיד של גורם מתווך ומרסן כדי לשלוט במדרגות ההסלמה ולעצור את הצדדים הניצים, כאשר האירועים יוצאים משליטתם.