פרסומים
מבט על, גיליון 1059, 21 במאי 2018

רעיון "תהלוכת השיבה", שיזמו ארגונים אזרחיים ברצועה אשר ביקשו למקד מחדש את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית במצוקתם של תושבי האזור באמצעות הפגנות המוניות לאורך הגדר, "נחטף" על ידי חמאס, המצוי במצוקה. ישראל, בתורה, מסוגלת להכיל ישות עוינת לצדה, ובלבד שתהיה מרוסנת, מורתעת ומתפקדת. אל היעד הזה ניתן להגיע רק לאחר הכרה בצורך שבפיתוח אסטרטגיה נבדלת מול רצועת עזה ומול הגדה המערבית, מיצוי כל אפשרות לניצול חולשת החמאס בעת הזו ומינוף נכונות חמאס להודנא ארוכת טווח. בסיוע מצרים ובמעורבות של הקהילה הבינלאומית, יכולה ישראל לפתח מנגנוני הסדרה והתנהלות מול חמאס, גם בלי הכרה הדדית ושלא באמצעות קשר ישיר.
מאז סוף מארס 2018 מתנהלת לאורך גבול רצועת עזה מערכה, שהגיונה מעוצב על ידי חמאס, שמצדו השתלט על מיזם אזרחי שהפך עבור הארגון נתיב מילוט מהמצוקה האסטרטגית שאליה נקלע. רעיון "תהלוכת השיבה", שיזמו ארגונים אזרחיים ברצועה אשר ביקשו למקד מחדש את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית במצוקתם של תושבי האזור באמצעות הפגנות המוניות לאורך הגדר, "נחטף" על ידי חמאס. חמאס דחק את מארגני היוזמה והוביל את ארגון האירועים ואת ניהולם הלכה למעשה.
חמאס נקלע אל המצר מארבע סיבות עיקריות: כישלון תהליך הפיוס עם פת"ח, שחודש לאחר הודאת חמאס בכישלונו לנהל את המישור האזרחי ברצועה והבעת נכונות מצדו להעביר סמכויות קשורות לידי הרשות הפלסטינית; המציאות ההומניטרית הקשה ברצועת עזה והתסכול הגובר של התושבים בשל כך; שחיקה משמעותית בערך הנכסים הצבאיים האסטרטגיים בשל אמצעי ההגנה והנטרול שפתחה ישראל; וברקע, חוסר רצון ומוכנות להיקלע לעימות צבאי רחב נוסף עם צה"ל. ואכן, המערכה לאורך גדר הגבול משרתת מספר מטרות אסטרטגיות של החמאס, ובראשן הסטת התסכול הגובר בקרב תושבי הרצועה ממנו והלאה, לכיוון ישראל, המחשת מחויבותו למאבק בישראל – בהכרח על חשבון דימויה ומעמדה של הרשות הפלסטינית, וזאת תוך מיקוד מחדש של תשומת הלב הבינלאומית ברצועת עזה, העצמת נרטיב הקורבנות הפלסטינית ודה-לגיטימציה של ישראל.
כישלון תהליך הפיוס בין פת"ח לחמאס מאשש הנחה בדבר סיכוי קלוש ביותר לחזרת הרשות הפלסטינית לשליטה אזרחית ברצועה. במציאות קיימות שתי ישויות פלסטיניות נפרדות, העוינות זו לזו ואשר נאבקות בישראל: חמאס כמובילת המאבק המזוין, ובמערכה הנוכחית גם בשילוב מאבק עממי, ומנגד הרשות הפלסטינית, כמובילת המאבק העממי והמאבק המדיני בזירה הבינלאומית. אלא שבין ישראל לישות הפלסטינית בגדה המערבית התבססו יחסי תיאום ושיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי, כאשר לחלק מאזרחי אותה ישות אף מתאפשר לעבוד בישראל וכן באזורי התעשייה בהתנחלויות הישראליים שבשטח הגדה המערבית. רמת החיים באזור זה גבוהה במידה ניכרת מזו של תושבי רצועת עזה, וחופש התנועה שלהם נרחב הרבה יותר גם הוא.
המערכה הנוכחית לאורך גדר הרצועה מזכירה שרצועת עזה, בתנאים הקיימים ובראשם הפיצול בזירה הפלסטינית והמשבר ההומניטרי והתשתיתי החמור באזור, תמשיך להיות אתגר אסטרטגי עבור ישראל גם כשהשלב הנוכחי בה יסתיים. ואולם, העמדה הישראלית הנוכחית ביחס לחמאס ולרצועה עזה מקבעת מצב זה, ולפיכך גם מזינה את תנאי הרקע להסלמה ביטחונית.
על בסיס ההנחה שחמאס יישאר הגורם הריבוני ברצועת עזה ובהנחה שאין בכוונת ישראל לפעול לפירוקו ולהחלפתו בהנהגה אחרת או לשלוט ברצועה, יש לבחון אפשרות להשלים עם נוכחותה של ישות עוינת נוספת על גבול ישראל ולעצב אסטרטגיה להסדרת היחסים עמה, בכלל זאת באמצעות הבנות ביטחוניות ואפילו מידה של תיאום ביטחוני מוגבל, כך שייווצר סיכוי להפוגה ממושכת באלימות ולשקט לאורך הגבול וסביבתו.
ישראל, בסיוע מצרים ובמעורבות של הקהילה הבינלאומית, יכולה לפתח מנגנוני הסדרה והתנהלות מול חמאס, גם בלי הכרה הדדית ושלא באמצעות קשר ישיר. מנגנוני הסדרה אלו אמורים לאפשר מענה יעיל ומהיר יותר מזה הקיים היום למצוקות ההומניטריות בשטח הרצועה, לרסן את חמאס מניסיונות לפגוע בישראל, ואף לשפר את משילותו האזרחית ברצועת עזה. שהרי, אין סתירה הכרחית בין היות רצועת עזה ישות עוינת כלפי ישראל לבין היכולת לפתח ולהפעיל מנגנוני הסדרה וריסון מולה.
התנאי לכך הוא התרת המשוואה שהתקבעה בין ישראל לחמאס מאז השתלטותו על רצועת עזה ביוני 2007, שלפיה הרשות הפלסטינית היא הכתובת הרשמית היחידה להידברות עם ישראל. יש להשלים עם עובדת קיומן של שתי ישויות פלסטיניות מובחנות, ולחתור לקבע מציאות הסדרית, שתהיה פחות מהסדר קבע, תוך ניתוק רעיוני ואופרטיבי בין המדיניות מול הרשות הפלסטינית בגדה המערבית לבין מדיניות נפרדת, שאותה יש לפתח ולשכלל מול רצועת עזה. האסטרטגיה המוצעת היא אם כן חתירה להסדרה עם חמאס, בהכרח תוך חיזוקו והאפשרות שיהיה בכך כדי להחליש את מעמדה של הרשות הפלסטינית – פועל יוצא של קידום ההסדרה על בסיס עקרון הודנא ארוכת טווח עם חמאס.
בחודשים האחרונים העבירו דוברי חמאס מסרים בדבר נכונותם להגיע עם ישראל להסכם הודנא ארוך טווח. לא הייתה זו הפעם הראשונה שמסרים ברוח זו נשמעו, אך הרעיון לא קרם עור וגידים על שום ההתניות שהציב חמאס למימושו וחוסר נכונות ישראלית לבחון אפשרויות בכיוון זה, שמשמעותן בהכרח הכרה ולגיטימציה, גם אם בעקיפין, לחמאס ולאחיזתו ברצועה. גם הפעם, תהליך שאפשר שיוביל להסכמה על הפסקת אש בין ישראל לחמאס, במוצהר או במשתמע, יהיה מורכב, אך לנוכח המצוקה של חמאס וחוסר התוחלת שחווים תושבי הרצועה (שבפני עצמו מהווה איום לשלטון חמאס וסיכון למציאות כאוטית כתוצאה מערעורו או נפילתו), ניתן לראות בנכונות העקרונית להודנא (שאמנם נתקלת גם בהתנגדות בשורות חמאס והנהגתו) בסיס להיתכנות גבוהה יותר ליישום הרעיון.
כדי לקדם רעיון זה, ישראל תצטרך לרכך הסתייגויות של הקהילה הבינלאומית, בפרט של האיחוד האירופי, בנוגע למשמעויותיו הן ביחס לחמאס והן ביחס לרשות הפלסטינית. אך יש לזכור כי הרשות הפלסטינית ממילא אינה נוכחת ושולטת ברצועה, ואין כיום סבירות ממשית לשינוי במצב זה, לכן, כל היצמדות להתנייתה של העברת תרומות לרצועת עזה רק דרך הרשות הפלסטינית וחזרתה לשליטה ברצועה, מסייעת למעשה להנציח את המציאות הבעייתית בעזה ובה בעת, בין היתר משום שהתהליך המדיני נמצא עדיין במבוי סתום, היא אינה מחזקת את הרשות הפלסטינית.
בשלב ראשון של תהליך ההסדרה יש להפעיל מנגנון שיובל על ידי נציגי הגורמים המעורבים וחמאס, אשר יפקח על השימוש בכספי התרומות וימנע אפשרות לנצלם לרעה. יש לשקול אפשרות להעביר לרצועה דרך אותו מנגנון חלק יחסי של כספי המיסים שגובה ישראל עבור סחורות ושירותים. בהמשך, ובכפוף לעמידת חמאס בתנאי ההסכמות, תישקל אפשרות להרחיב את סמכויותיו בנוגע לניהול כספי התרומות. כן תצטרך ישראל לגייס את מצרים כשותפה מרכזית למהלך מול חמאס. תרומתה של מצרים תצטרך לבוא לידי ביטוי בהפעלה סדירה של מעבר רפיח, ברתימת החמאס למהלך ובריסונו. במקביל יש להכשיר תנאים להעברת כספי הסיוע לשיקום תשתיות חיוניות ולהמרצת הכלכלה, בין היתר על ידי הקמת אזורי תעשייה בגבול הרצועה, שבהם ניתן יהיה לקדם ולהפעיל מיזמים תעשייתיים משותפים, שיספקו תעסוקה. ישראל תוכל לסייע ליצור תנאים לנורמליזציה של חיי התושבים באזור אם תשקול גישה גמישה ומקלה יותר לגבי יבוא סחורות לרצועה ויצוא ממנה, הגדלת מספר היתרי הכניסה לישראל עבור סוחרים, וגם לפועלים ולנזקקים לטיפול רפואי.
ישראל כבר התנסתה בעיצוב מנגנוני הסדרה עם החמאס (עקרונות הפרימטר הביטחוני שגובשו בתיווך מצרי לאחר מבצע "עמוד ענן"), ולכן אין מדובר בתקדים. עם זאת, הפעם תוכל ישראל לעצב מחדש את מדיניותה ביחס לרצועת עזה בכוונה למנף את חולשת חמאס בעת הזו ואת הנכונות להודנא, המסתמנת בקרב גורמים משפיעים בהנהגתה, ובראשם מנהיג החמאס ברצועת עזה, יחיא סנוואר. אמנם, חמאס אינו צפוי לפרק את הזרוע הצבאית גם במסגרת הסכם הודנא, אך יש בסיס להנחה שאפשר להגיע להסכמות לגבי הפסקת ההתעצמות הצבאית והניסיונות לפתח אמצעים התקפיים נגד ישראל בממדים התת-קרקעי, הימי והאווירי.
במקביל וכדי לצמצם את השפעתה של המדיניות המעודכנת מול חמאס על מעמד הרשות הפלסטינית, על ישראל יהיה להציג מדיניות להתנהלות מול הרשות הפלסטינית עצמה. בזירה זו צריכה המדיניות הישראלית להישען על שלושה אדנים עיקריים: (1) שימור היכולת למענה ביטחוני בגדה המערבית; (2) חתירה לשיפור המציאות הכלכלית והתשתיתית בגדה, ובכלל זה יצירת רצף תחבורתי והסכמה לבניית תשתיות פלסטיניות גם בשטחי C הצמודים לאזורי A; (3) התחייבות לא להרחיב התנחלויות מחוץ לגושים.
ישראל מסוגלת להכיל ישות עוינת לצדה, ובלבד שתהיה מרוסנת, מורתעת ומתפקדת. אל היעד הזה ניתן להגיע רק לאחר הכרה בצורך שבפיתוח אסטרטגיה נבדלת מול רצועת עזה ומול הגדה המערבית, מיצוי כל אפשרות לניצול חולשת החמאס בעת הזו ומינוף נכונות חמאס להודנא ארוכת טווח. האסטרטגיה המוצעת מושתתת גם על ההבנה, שהרשות הפלסטינית לא תחזור לשלוט ברצועה בעתיד הנראה לעין, ושאת המאמץ יש להשקיע בביסוס משילותה ושלטונה בגדה המערבית ולשיפור תנאי החיים, חופש התנועה והכלכלה שם, תוך שימור התנאים לפתרון שתי מדינות לאום לעתיד, כשיבשילו התנאים לכך.