פרסומים
מבט על, גיליון 1030, 7 במרץ 2018

זיכרון השואה היה הנדבך המרכזי שעליו הושתתו היחסים בין גרמניה לישראל לאורך שנים. עם זאת, מקומו של הזיכרון במערכת השיקולים הגרמנים ביחס לישראל נמצא בירידה. בין הסיבות לכך יש למנות את הריחוק מהשואה וכן את השינוי הדורי. מתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ניכר משבר ציפיות מצד גרמניה כלפי ישראל, הנעוץ בראש ובראשונה בהתנהלות ישראל בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים. נדבכים חדשים צפויים להנחות את מדיניותה של גרמניה ביחס לישראל, כשבצד אינטרסים משותפים ניכרים פערים הן במה שנוגע להערכת האיומים ולהעדפת דרכי התמודדות עמם, כמו גם פערים בתחום הערכי.
החלטת הקנצלרית אנגלה מרקל אשתקד לדחות את ההתייעצויות השנתיות בין ממשלות ישראל וגרמניה, שהתפרשה כהבעת חוסר נחת מהתנהלות ממשלת ישראל בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני; ההחלטה להשהות את החתימה על החוזה למכירת הצוללות מגרמניה לישראל מסיבות שלדעת פרשנים קשורות גם הן להתנהלות ממשלת ישראל בנושא הסכסוך; הצבעות גרמניה באו"ם בשנים האחרונות בנושאים הקשורים לישראל; התבטאויות של פקידי ממשל בגרמניה לגבי עתיד היחסים בין המדינות; ובנוסף תוכן נאום שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שנערך בינואר 2018 - כל אלה מצביעים על שינוי בעמדת גרמניה כלפי ישראל. מהו השינוי, האם הוא מבטא מגמה, ואם כן - מה ניתן לעשות כדי לשמר את האופי הייחודי של היחסים?
הנדבך המרכזי ולמעשה היחיד שביסוד היחסים הייחודיים בין ישראל לגרמניה הינו זיכרון השואה, וכפועל יוצא ממנו המחויבות שגרמניה נטלה על עצמה לקיומה ולביטחונה של ישראל. רציונל זה הדריך את מקבלי ההחלטות בגרמניה בהתנהלותם מול ישראל בעשורים שחלפו מאז כינון היחסים הדיפלומטים בין המדינות. הייחודיות מצאה ביטוי בתמיכה (הכמעט בלתי-מעורערת) לה זכתה ישראל במישור הבילטרלי וגם הבינלאומי. זאת, על בסיס השיקול הגרמני המוסרי, בעוד שיקולי ריאל-פוליטיק (שאמנם מילאו תפקיד בשיקולי מערב גרמניה בשנים שקדמו לכינון היחסים הדיפלומטים ועכבו את כינונם) מילאו במשך תקופה ארוכה תפקיד משני. למרות אופי זה של היחסים, הם ידעו משברים שנבעו מציפיות ישראל שגרמניה, לפי הבנת ישראל, לא מילאה (בהקשר זה יוזכרו המשברים סביב הסוגיות הבאות: השילומים בתחילת שנות החמישים; המדענים הגרמנים במצרים בתחילת שנות הששים; הניטרליות הגרמנית במהלך מלחמת יום כיפור, משבר הלמוט שמידט-מנחם בגין בשל כוונת גרמניה לספק טנקי לאופארד לערב הסעודית, והסיוע הגרמני לעיראק בבניית תעשייה כימית, שאפשר לה לפתח יכולת כימית צבאית).
מתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ניכר משבר ציפיות מצד גרמניה כלפי ישראל. סיבותיו נעוצות בראש ובראשונה בהתנהלות ישראל בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, שבראיית גרמניה אינה עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי - אחד מעקרונות היסוד שלאורם פועלת גרמניה בעיצוב מדיניות החוץ שלה. לכך יש להוסיף את היעדר האמון שהתפתח בשנים האחרונות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לקנצלרית מרקל. משבר זה אינו רק נחלת האליטה הגרמנית. מזה שנים וביתר שאת בשנים האחרונות ניתן להבחין בסחף נמשך, הניכר בממצאים של סקרי דעת קהל, ביחס של הציבור הגרמני כלפי ישראל. גורם גרמני בכיר אמר לח"מ כי בעוד שאינו צופה שינוי מצידה של האליטה העכשווית ביחס כלפי ישראל, הדור הבא צפוי לגלות הבנה גדולה יותר לצד הפלסטיני ולמתוח ביקורת נוקבת על התנהלות ישראל (כל זאת בהנחה שהסכסוך לא ייפתר). על רקע התפתחויות אלה, נראה כי במתח שבין ייחודיות לנורמליות, נוצרת מגמה שניתן לאפיינה כריטואליזציה של הייחודיות, בצד הרחבת הנורמליות ביחסים. במילים אחרות, אם בעבר הריטואליזציה של זיכרון השואה החלישה את משקלם של שיקולי הריאל-פוליטיק מבחינת גרמניה, הרי שכיום אין בה די כדי להתמודד עמם.
היות שהזיכרון ובעקבותיו המחויבות המוסרית ההיסטורית להבטחת קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, שגרמניה נטלה על עצמה, הם שעמדו ביסוד היחסים, שאלת תרומתם לאינטרס הגרמני הכולל במזרח התיכון לא עמדה במוקד השיקול הגרמני (הגם שאין דברים אלה משמעותם שגרמניה לא הפיקה ועדיין מפיקה תועלת משיתופי הפעולה עם ישראל). ואולם, את המציאות המתהווה סיכם באחרונה איש ממשל גרמני באמרו שהיחסים מתפתחים לכיוון שבו הסיבות הריאל-פוליטיות הן שתעמודנה ביסוד שיתופי הפעולה בין המדינות. אם אכן זה הכיוון, אין מקום לראות בהשפעת הנושאים הנמצאים היום על סדר היום של שתי המדינות עדות ליחסים הייחודיים או לשותפות אסטרטגית, אלא לשיתוף פעולה שהינו פרי אינטרסים משותפים מהסוג שאותו ישראל מקיימת עם שורת מדינות. שהרי, שותפות אסטרטגית מבוססת בין היתר על ראייה משותפת של איומים ושל הדרכים להתמודד עמם, כמו גם על שותפות ערכים. הפערים המתרחבים בין גרמניה לישראל במובנים אלה בשנים האחרונות מעידים על כי אין זה יסוד היחסים ביניהן.
עדות לפערים אלה מהווים המפגשים הבילטרליים, המתקיימים בשנים האחרונות, ובהם עולים לדיון נושאים בעלי עניין משותף אשר לגביהם מתגלעים חילוקי דעות שחלקם נראה כבלתי ניתן לגישור, כמו גם התבטאויות רשמיות של פוליטיקאים גרמניים, שאינם חשים מעצורים "היסטוריים", כבשנים קודמות, להשמיע ביקורת על עמדות ישראליות. דוגמאות לכך: חילוקי הדעות המהותיים אשר להתמודדות עם איום הגרעין האיראני על רקע הסכם הגרעין שגרמניה הייתה שותפה לו בפרט והערכת האיום האיראני בכלל, שהיא שונה מזו של ישראל; חילוקי דעות ביחס לתמונת המצב האזורית במזרח התיכון ומשמעויותיה - ובכלל זאת המשבר הסעודי-איראני ודרכי ההתמודדות עמו (לגרמניה יש השגות לגבי היתרונות לישראל כתוצאה מהתקרבות למחנה הסוני במאבקו נגד המחנה השיעי); חילוקי דעות בנושא הפלסטיני, המטילים צל כבד על עתיד היחסים בין מדינות. נאומו של שר החוץ הגרמני בכנס השנתי של המכון הבהיר את עמדת גרמניה (ולמעשה את עמדת האיחוד האירופי) בהקשר זה: "...מהי בדיוק האסטרטגיה של ישראל לגבי הסכסוך..." הייתה השאלה המרכזית שאותה הציב גבריאל במוקד דבריו, על רקע היעדר תשובות לשאלות כגון "אופי החיים המשותפים של ישראלים ופלסטינים בעתיד - שאלה המאתגרת את ישראל מבחינת ביטחון וערכים". בהמשך התייחס לאלו בחברה הישראלית שאינם סבורים שמדובר באתגר דוחק ושלדעתם ניתן לנהל את הסטטוס קוו ולשמרו: "כיצד אתם רוצים שעתיד ישראל ייראה, האם הנכם מוכנים לשלם את המחיר של סיפוח נמשך, של מציאות של מדינה אחת עם זכויות לא שוות לאזרחיה, או מדינה אחת דמוקרטית בין הים לנהר". התבטאויות אלה של שר החוץ, שאינן חריגות מצד אנשי ממשל גרמנים. תצוין התבטאות נוספת מפי גורם גרמני רשמי בפורום סגור שבו נדונה הסוגיה הפלסטינית: "אם בעבר יכולנו להפריד את היחסים הבילטרליים מהסכסוך, הרי שזה הולך ונעשה קשה יותר".
האם יש בכך כדי לרמוז, שהתנהלות ישראל בסוגיה הפלסטינית, קרי, מידת ההתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות, תהפוך אבן בוחן לנכונות מצד גרמניה לקדם את היחסים הבילטרליים? גם המחויבות לביטחון ישראל (שאותה תארה הקנצלרית מרקל כחלק מה- staatsraison של גרמניה), ושאותה יישמה ומיישמת גרמניה ברבות השנים בנאמנות, אינה בלתי-מעורערת והיא תלויה בהתנהלות ישראל. על כך מעידה החלטת ממשלת גרמניה להשהות את החתימה על ההסכם בדבר רכישת צוללות על ידי ישראל, וזאת בתגובה להתנהלות ישראל בסוגיית ההתנחלויות.
הפער בין שתי המדינות מוצא ביטויו גם בסוגיית "הערכים המשותפים". עקרון יסוד המנחה את התנהלות גרמניה במישור היחסים הבינלאומיים הוא השמירה על החוק הבינלאומי - rule based order ,שביסוד הסדר הליברלי. אי-חוקיותן של ההתנחלויות בגדה המערבית על פי החוק הבינלאומי ובראיית גרמניה, כמו גם התנהלות ישראל בנושא זכויות אדם, הינם מוקדי מחלוקת שיישובן אינו נראה באופק. לכך יש להוסיף את סוגיית המאבק בטרור. גרמניה מאמצת גישה הוליסטית להתמודדות עם הבעיה, שעה שישראל ממקדת את עיקר מאמציה בתחום הצבאי. מאמצי ישראל בעשרות השנים האחרונות להבהיר לאנשי שיח גרמנים (ואירופאים) את הסיבות לכך שישראל נוהגת כפי שהיא נוהגת נתקלו ונתקלים בטענה בדבר אי-חוקיות מהלכיה של ישראל. אותו זיכרון היסטורי שלאורך שנים היה ביסוד תמיכת גרמניה בישראל, הוא זה שכיום מאפשר לגרמניה למתוח ביקורת על מדיניות ישראל בסוגיות ערכיות.
בסיום נאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי התייחס שר החוץ גבריאל להכרת גרמניה באחריותה ההיסטורית ולקשר היקר והמיוחד שחשה ארצו כלפי ישראל. דפוס התבטאות זה טיפוסי לפוליטיקאים גרמנים, הפותחים או מסיימים את נאומיהם באמירות ברוח זו, שיש בה מעין מתן לגיטימציה למתיחת ביקורת (בוטה יותר או פחות) על מדיניות ממשלת ישראל.
לסיכום, אלמלא זיכרון השואה לא היו יחסי גרמניה-ישראל מתפתחים לכלל יחסים ייחודיים. זיכרון השואה היה הנדבך המרכזי שעליו הושתתו היחסים. עם זאת, מקומו של הזיכרון במערכת השיקולים הגרמנים ביחס למדיניות כלפי ישראל נמצא בירידה. בין הסיבות לכך יש למנות את הריחוק מהשואה וכן את השינוי הדורי. זיהוי נדבכים חדשים, המבוססים על זהות אינטרסים משותפים, יהפוך לגורם מנחה מבחינת גרמניה. בצד אינטרסים משותפים ניכרים פערים הן במה שנוגע להערכת האיומים ולהעדפת דרכי התמודדות עמם, כמו גם פערים בתחום הערכי. אלה מציבים סימן שאלה לגבי הסיכויים לשותפות אסטרטגית בין המדינות. ככל שהיחסים יהפכו נורמליים יותר, כך יגבר הממד הריטואלי/סימבולי, קרי הצורך של גרמניה להדגיש את הממד ההיסטורי ביחסים. לפנינו אם כן תהליך בלתי הפיך, שבמסגרתו, ללא ספק, פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יהווה גורם שיצמצם את החיכוכים ויאפשר להדק את היחסים הנורמליים בין שתי המדינות.