פרסומים

רכיבי הסביבה האסטרטגית

ישראל חזקה, יציבה וגבולותיה שקטים - גם בשנת 2017 נשמרו עליונותה הצבאית של ישראל במזרח התיכון והרתעתה כלפי אויביה, ביניהם ארגונים לא־מדינתיים ומדינתיים למחצה ובכללם חזבאללה, חמאס ודאע״ש, הקרובים לגבולותיה. כלכלת ישראל היא חזקה, יציבה, מאפשרת נשיאה בנטל צורכי הביטחון ואף הפכה מוקד משיכה ומודל לחיקוי בשל חדשנותה בתחומי ההיי־טק, הסייבר, החקלאות והיזמות. למרות השפעה שלילית בעניין מדיניותה של ישראל בסוגיה הפלסטינית, היא הצליחה לשמר ואף לקדם את יחסי החוץ שלה במערכת הבינלאומית, ובפרט עם מעצמות העל.

ארצות הברית תחת ממשל טראמפ - ממשל טראמפ ידידותי ואוהד לישראל, ורואה עין בעין עם ישראל את רוב רכיביה של הערכת המצב האסטרטגית במזרח התיכון. אולם, השפעת ארצות הברית באזור ממשיכה להישחק ומעמדה הבינלאומי נחלש. לחיוב ניתן למנות את מאמצי ארצות הברית לחזק את היחסים עם בעלות בריתה המרכזיות באזור - ערב הסעודית, מצרים וישראל, את ההתייחסות לאיראן כאל יריב מרכזי ואיום על יציבות האזור שיש לבלום אותו, את הפעילות נגד השימוש בנשק כימי על ידי משטר אסד בסוריה, וכן את התמיכה הדיפלומטית בישראל במועצת הביטחון ובמוסדות האו״ם והכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל. בהקשר זה יודגש גם קרע הולך ומתרחב בין ישראל לבין יהודי ארצות הברית, שרובם הגדול בין מתנגדי טראמפ, בעיקר על רקע מדיניות ממשלת ישראל בסוגיות דת, מדינה וחברה אזרחית. קרע זה אף הולך ומחריף בעידודם של גורמי דה־לגיטימציה לישראל ואנטישמיות, אשר פעילותם משתכללת, פונה לקהלים חדשים ומכוונת לפגיעה ארוכת טווח במעמדה של ישראל ובביטחונם האישי של יהודים.

רוסיה היא המנצחת הגדולה במזרח התיכון בשנתיים האחרונות - דווקא על רקע חולשתה היחסית של רוסיה בתחומי הכלכלה, בידודה המדיני בשל סיפוח חצי־האי קרים והמלחמה באוקראינה, היא הצליחה לבסס את מעמדה במזרח התיכון בזכות מהלכיה בסוריה. התערבותה הצבאית במלחמה בסוריה לפני כשנתיים, אומנם בכוח מוגבל אך בעוצמה גבוהה, שינתה את מגמת המערכה. רוסיה משכילה לשמור על יחסים טובים עם כל השחקנים במזרח התיכון, גם אם שוררת ביניהם יריבות מרה:איראן וערב הסעודית, ישראל והפלסטינים, טורקיה והכורדים, מצרים וקטר. בזירה העולמית נהנית רוסיה מהחלל האסטרטגי המתרחב שמותיר לה ממשל טראמפ בשל שילוב מדיניותו ושיתוק המערכות של הממשל האמריקאי, על רקע חקירות מגעיו עם ממשלת רוסיה ומעורבותה בבחירות האחרונות לנשיאות. יחסי ישראל עם רוסיה מורכבים: בטווח הקצר וברמה הטקטית משכילה ישראל, באמצעות דיאלוג אסטרטגי וערוצי תיאום מבצעיים, לשמור לעצמה מרחב פעולה מסוים בסוריה ללא חיכוך עם כוחות רוסיה, והיא חולקת עימה אינטרס בסיסי של ייצוב הזירה והרחקת עימותים. עם זאת, ברמה האסטרטגית קיימת התנגשות אינטרסים מהותית בין ישראל לבין רוסיה, המאפשרת ואף מעניקה גיבוי להתבססות איראן ושליחיה בסוריה, והחותרת להחליש את ארצות הברית ואת השפעתה. גם בזירה הבינלאומית ממשיכה רוסיה לתמוך בעמדות פלסטיניות מסורתיות, ונראה כי מי שקיווה להצבעת וטו רוסית על הצעה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון של האו״ם - נכונה לו עוד המתנה ארוכה.

סין - מעצמת כלכלה ותשתיות, בפרופיל אסטרטגי נמוך - סין ממצבת את עצמה כשחקנית מובילה ואחראית במערכת הכלכלית העולמית ובמוסדות הבינלאומיים, כשברקע תחרות כלכלית ברורה בינה לבין ארצות הברית. עיקר עניינה של סין במרחב אסיה והפסיפיק, שם מתחדדת התחרות הבין־מעצמתית. במזרח התיכון מותירה סין את עיצוב הנוף המדיני־ביטחוני ואת הנשיאה בעלויותיו הצבאיות והמדיניות של נוף זה לרוסיה ולארצות הברית, בעוד היא ממשיכה להתמקד בעיקר במישור הכלכלי ובניהול דיפלומטיה סמלית, ומסתפקת בנוכחות צבאית מזערית במשימות בינלאומיות מוסכמות: כוחות שמירת שלום ומבצעים נגד פיראטים. בדומה למדיניות של רוסיה במזרח התיכון, זו של סין מבוססת על יחסים מקבילים עם כלל גורמי הכוח הרלוונטיים באזור, גם הניצים ביניהם כמו ערב הסעודית ואיראן. כן מקיימת סין קשרים עם ישראל, בפרט כמקור חשוב לחדשנות ולטכנולוגיה. עמדתה המדינית של סין בסוגיות השנויות במחלוקת בין ישראל לשכנותיה היא לצד הערבי־מוסלמי, וכך גם דפוסי הצבעתה במוסדות הבינלאומיים. עם זאת, מספר תהליכים מבשרים על ניצני שינוי במדיניותה באזור: האינטרסים של סין באזור בהשקעות, בפרויקטים ובהיקף העובדים הסינים מתרחבים ומעמיקים, ומצטרפים לצרכיה במשאבי האנרגיה ולעניינה בביטחון נתיבי השיט; ’יוזמת חגורה ודרך׳ )’דרך המשי החדשה׳( התשתיתית־אסטרטגית מגלמת פוטנציאל למעורבות סינית גוברת בכלכלת האזור ובתשתיותיו; יעדיה של סין כפי שהוגדרו גם לאחרונה כוללים את הפיכתה למעצמה עולמית וימית בעלת כוחות מזוינים מודרניים, שיאפשרו לה להגן בעצמה על האינטרסים שלה בעולם. לבסיס צבאי ראשון מחוץ לסין שהוקם בג׳יבוטי מצטרפת גם מגמה של יצוא בטחוני מסין למזרח התיכון, בדגש על מערכות ”נישה״ כגון כלי טיס בלתי מאוישים, בהתאם למגמות בניין הכוח של צבא סין ותעשיותיה הצבאיות. לפיכך, יש להניח שתחול עלייה מתונה בפרופיל פעילותה המדינית באזור, ובראייה רב־שנתית גם בחתימתה הצבאית־ביטחונית בסביבתה האסטרטגית של ישראל — הגם שב״מאפיינים סיניים״ ולא בסגנון הרוסי או האמריקאי. לישראל יש כיום השפעה מועטה, אם בכלל, על עמדותיה המדיניות של סין בסוגיות הנוגעות לה, ומודעות נמוכה למדיניותה בכלל ובאזור בפרט.

איראן וסוגיית הגרעין - למרות שממשל טראמפ עוין את הסכם הגרעין עם איראן ואף הגדיר אותו כ״גרוע ביותר שראה מעודו״, ההסכם נשמר במהלך השנה האחרונה על ידי שני הצדדים. הנשיא לא הוציא את ארצות הברית מההסכם - גם אם לא אישר שאיראן ממלאת את סעיפיו, ושההסכם משרת את האינטרסים של ארצות הברית. ההחלטה בנושא הועברה לקונגרס, וגורמים בארצות הברית ובקרב בעלות בריתה, שחשבו כי ביטול ההסכם יביא יותר נזק מתועלת, הצליחו לשכנע את הממשל שעדיף לנסות לשפרו. בנאומו מ־13 באוקטובר הדגיש טראמפ את הצורך להתמודד עם מגרעות הסכם הגרעין, ובמרכזן: סעיף ”שקיעת החמה״ המסיר את רוב המגבלות מאיראן, איכות הפיקוח באתרים לא מוכרזים ובקבוצת הנשק וסוגיית הטילים הבליסטיים, שנשארה עמומה בהחלטת מועצת הביטחון 2231. בינתיים, אין היערכות מצד ארצות הברית וגורמים אחרים לעידן שלאחר 10-15 שנים מתחילת ביצוע ההסכם, שבו יפוגו הגבלות עיקריות על תוכנית הגרעין של איראן והיא תוכל לחזור לבנייה ולהפעלה מסיבית של תשתית גרעין, שתקצר מאוד את זמן הפריצה לנשק גרעיני.

האתגר האיראני בסוריה עם הכרעת המלחמה במדינה — המלחמה בסוריה הוכרעה לטובת הקואליציה שתמכה באסד, וכך התחזק מחנה איראן ותומכיה ונחלשו המחנות האחרים - סונים על גוניהם. חבירת המחנה השיעי־האיראני למחנה האסלאם הפוליטי הסוני, הכולל את טורקיה, קטר ותנועת ’האחים המוסלמים׳ היא התפתחות בעייתית שיש לבחון באופן מתמיד. משטר אסד השתלט מחדש על מרבית השטחים שאיבד בזמן מלחמת האזרחים, דאע״ש איבד את אחיזתו הקרקעית והאופוזיציה למשטר נחלשה מאוד. בנוסף, תגובת המחנה השיעי־איראני למחנה האסלאם הפוליטי הסוני - בהובלת טורקיה, קטאר והאחים המוסלמים, מחמיר את האיום מצפון. האתגר העיקרי לישראל בהקשר זה הוא כוונת איראן להתבסס בסוריה מבחינה תשתיתית וצבאית, ולאיים על ישראל משם בהיקף ובאמצעים שנעדרו מהזירה עד עתה, בדגש על מיליציות שיעיות בהיקף נרחב. עם זאת, חשוב לציין שהאיראנים אינם ”על הגדרות״, האיום נמצא עדיין בשלבי התהוות ראשוניים, ולפיכך נכון להתייחס אליו כאל אתגר מתמשך של בניין כוח אויב במרחב סמוך, בדומה למודל בניית חזבאללה בלבנון.

תבוסת דאע״ש והתהוות התצורה הבאה של הג׳האד העולמי - בשנה האחרונה נחלש באופן בולט הציר הסלפי־ג׳האדי, כתוצאה מפעולה תכליתית של קואליציה עולמית ואזורית לחסלו. ’המדינה האסלאמית׳ איבדה כמעט לחלוטין את המאחז הטריטוריאלי העיקרי שלה בעיראק ובסוריה, אם כי עדיין יש לה ולאל־קאעדה מאחזים מוגבלים במזרח התיכון - בחצי־האי סיני, בצפון אפריקה ובתימן - וכן מחוץ לאזור. לתאי דאע״ש וליחידים הפועלים בהשראתו פוטנציאל ניכר לפעילות טרור ולערעור יציבות הן במדינות ערב והן ברחבי העולם, ובמידה פחותה אף בישראל.

המחנה הסוני המתון נחלש, אך מסתמנת תפנית משמעותית בערב הסעודית - הציר הסוני־פרגמטי כשל במספר חזיתות: בבלימת התפשטות הציר האיראני בסוריה, שם, כאמור, הוכרעה המערכה לטובת הקואליציה הרוסית־איראנית; בתימן, משם ממשיכים החות׳ים לשגר טילים לליבה של ערב הסעודית; במערכה הדיפלומטית לנתק את קטר מאיראן ומ׳האחים המוסלמים׳; וגם בלבנון, שם מעמדם של חזבאללה ואיראן רק מתחזק. תבוסת ’המדינה האסלאמית׳ בעיראק מחזקת גם היא את השפעתן של איראן ושל המיליציות השיעיות.

הזירה הפלסטינית — קיפאון, פיוס וציפייה לתוכנית ”העסקה האולטמטיבית״ של הנשיא טראמפ - השנה האחרונה התאפיינה בהמשך הקיפאון המדיני בזירה הישראלית־פלסטינית. במישור הביטחוני הצליחה ישראל להמשיך לשמר מציאות נוחה, הרתעה ושקט מול רצועת עזה, וכן היקף פיגועים ונפגעים נמוך יחסית ביהודה ושומרון ובתוך גבולות המדינה, וכן לשמר הרתעה אפקטיבית. משמעותם של דברים אלה היא כי חזית ההתנגדות הצבאית לישראל אינה יעילה. גם האסטרטגיה שהוביל אבו מאזן ל״בינאום הסכסוך״ נבלמה השנה, עם חילופי הממשל בארצות הברית ועמדתו התקיפה נגד כל ניסיון לפגוע בישראל בזירת הבינלאומית ובמועצת הביטחון של האו״ם. כישלון שתי החלופות המרכזיות של הפלסטינים בשני העשורים האחרונים — אסטרטגיית הטרור מחד גיסא ובינאום הסכסוך מאידך גיסא — עלול להובילם ל״אסטרטגיית המדינה האחת״. ההתפתחות השנייה היא חילופי מנהיגות בחמאס ועליית מנהיגות מקומית, שהפנימה את המחירים שמשלם הארגון בדעת הקהל הפלסטינית בגין בידודו המדיני, ואת אי־הצלחתה לחלצו מהמשבר הכלכלי־חברתי ברצועת עזה. על רקע זה היא מנסה להתקרב למצרים תוך שימור הקשרים עם איראן, הנחוצים לזרוע הצבאית.

החברה הישראלית: הקצנה, שסעים, השחתה וערעור מוסדות - בזירת הפנים בישראל בולטות מחלוקות על אודות האיזון הראוי בין ערכים לאומיים־יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים־ליברליים. מחלוקות אלה מציבות בפני ישראל את אתגר שימורה כמדינה יהודית, דמוקרטית בטוחה וצודקת. חקיקה אגרסיבית הפוגעת במאפייניה הדמוקרטיים של המדינה, פגיעה באיזון המסורתי והעדין בין הרשויות, מאבק להחלשת התקשורת ויתר שומרי הסף — כל אלה מחריפים את הקיטוב. הקולות הקיצוניים בחברה הישראלית יוצרים רושם של שבר פנימי. הנהגת המדינה מצדה אינה פועלת לשיכוך ולהרגעת הרוחות, אלא מלבה את האש. התקפות של גורמים קיצוניים וקמפיינים שלוחי רסן ברשתות החברתיות נגד נשיא המדינה, נגד צה״ל וגורמי ביטחון אחרים, וכן ערעור על פסיקות של ערכאות משפטיות לא שוככים. גם מגמת המתח הגובר בין הצבור היהודי למיעוט הערבי במדינה לא נבלמה. מעורבות בפיגועים של האזרחים הערבים בישראל, על אף היקפה המצומצם, חיזקה את דימוי המיעוט הערבי כאויב בקרב שכבות רחבות בצבור היהודי.

אתגרים, דילמות והמלצות

ישראל הצליחה בעשור האחרון להסתגל היטב למציאות המזרח־התיכונית המשתנה, להתחזק מבחינה צבאית ומדינית ולתמרן בדרך שמנעה עימותים קשים ומלחמות. חלון ההזדמנויות המדיני והצבאי שנוצר לישראל בשל המשברים בזירה האזורית והסכם הגרעין עם איראן, וישראל נדרשת לכמה סוגיות מפתח המתייחסות הן לאיומים בטווחי הזמן הבינוני והרחוק והן לניצול ההזדמנויות:

אתגר המערכה בין המלחמות נגד הציר האיראני ובזירה הצפונית - עם דעיכת מלחמת האזרחים בסוריה ובפתחו של שלב חדש בהתבססותה של איראן במרחב הקרוב לישראל, האתגר המרכזי הנכון לישראל בשנים הקרובות הוא התמודדות עם בניין הכוח המבצעי והטכנולוגי של איראן ושליחיה בסוריה ובלבנון, בדגש על רכיבי האיכות שלהם. הדילמה המרכזית תהיה: כיצד ליישב את המתח בין פגיעה בהתעצמות האויב כדי לצמצם את האיום על ישראל בעתיד, לבין הסיכון בהסלמה קרובה בשל הפעילות. אגב כך תידרש ישראל להתמודד לאורך זמן עם אויביה על ידי שרטוט קווי התיחום וכללי המשחק בסביבה החדשה, בעיקר באמצעות שילוב פעילות צבאית ותקשורת אסטרטגית (”טילים ומילים״), הן מול גורמי האויב והן מול רוסיה, כשחקנית חשובה בזירה שאינה נתפסת כאויב.

אתגר ”מלחמת הצפון הראשונה״ / מלחמת לבנון השלישית - לא ישראל ולא חזבאללה מעוניינים במלחמה נוספת ביניהם. עם זאת, פעילות ישראלית שתכליתה לפגוע בהתעצמותה ובהתבססותה של איראן בסוריה, לצד התפנות חזבאללה מהמשימה להצלת אסד בסוריה, יכולים לדרדר את הצדדים ולהסלים עד כדי ”מלחמת הצפון הראשונה״, שלא תהיה מוגבלת בהכרח ללבנון(”השלישית״). נכון להניח כי מלחמה זו תתרחב לעימות עם הכוחות האיראניים ושליחיהם בסוריה, ואולי גם עם כוחות צבא סוריה, ואפשר שתתנהל במקביל למערכה מול חמאס בדרום. ישראל צריכה להתכונן לשלושה תרחישי מלחמה בצפון: ממלחמה בלבנון בלבד, מלחמה משולבת, סוריה ולבנון — כולל אלמנטים איראניים ושיעים הפועלים בלבנון, למלחמה הכוללת גם מעורבות איראנית מאיראן. לגבי סוריה, לא יהיה זה מאוחר לעזור לעם הסורי לנהל את עתידו ללא בשאר אסד. אתגר תיקון הסכם הגרעין האיראני והכלת השאיפות האיראניות להגמוניה במזרח התיכון — ממשלת ישראל נמצאת בעמדה נדירה — היושב בבית הלבן רואה עימה עין בעין את האיום מאיראן ואת הבעייתיות שבהסכם הגרעין. יש להפוך הסכמות אידיאולוגיות והצהרתיות אלו בין ישראל לארצות הברית להסכם רשמי — ”הסכם מקביל״ בנוגע לאיום האיראני בכללו, ותיקון הסכם הגרעין במרכזו. על ישראל לחתור לגיבוש הבנות רשמיות עם ארצות הברית, שיהיו מעוגנות ב״הסכם דו־צדדי מקביל״ בנוגע לאסטרטגיה משותפת מול מנעד האיומים האיראניים במזרח התיכון. לאסטרטגיה משותפת זו אמורות להיות שלוש מטרות: למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני או התבססות על סף הגרעין, ”מרחק אפס״ מפצצה; לבלום את הפעילות החתרנית האיראנית באזור ואת תמיכתה בטרור; לפגוע במאמצים לחיזוק יכולותיו הקונוונציונליות של הצבא האיראני, שיבסס את ההשפעה האיראנית באזור. מסגרת ההבנות בין ישראל לארצות הברית צריכה להתייחס לשלושה נדבכים. הנדבך הראשון — הסדרת המענה המשותף של שתי המדינות לאיומים הגלומים בהסכם הגרעין בטווח הזמן הקצר והארוך. על ההסכם המקביל להגדיר מה ייחשב הפרה איראנית ומה יהיו התגובות לתרחישים שונים של הפרות, לרבות פריצה איראנית לפצצה. על ההסכם לתאם את המאמץ המודיעיני שישלים את הפיקוח הבינלאומי ויוכל להחליפו לאחר תום ההסכם. במסגרת זו יש גם לתת מענה לאיום של תפוצת נשק גרעיני למדינות נוספות במזרח התיכון.

הנדבך השני צריך לכלול הסכמה על הפרמטרים לתיקון הסכם הגרעין, כך שייתן מענה לצרכים של ישראל וארצות הברית: הארכת סעיפי ה״שקיעה״ (פקיעת תוקף המגבלות המרכזיות על תוכנית הגרעין) או התנייתם בשינוי ההתנהגות האיראנית בתחומים לא־גרעיניים; שיפור הפיקוח הבינלאומי על האתרים האיראניים החשודים בקידום פעילות גרעינית צבאית; אימוץ החלטה חדשה מטעם מועצת הביטחון של האו״ם אשר תאסור בלשון ברורה יותר מהחלטה 2231 על ניסויי טילים וטילי שיוט, המסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני; סיום האמברגו הצבאי על איראן רק לאחר שינוי במדיניות האיראנית בתחומים לא־גרעיניים.

הנדבך השלישי בהסכם — חשוב שיסדיר את המאבק המשותף באיומים הלא־ גרעיניים מאיראן. על האסטרטגיה הישראלית־אמריקאית להתבסס על ההבנה כי איראן היא האחראית לפעילות גרורותיה ובעלות בריתה באזור, ועל כן יש לגבות ממנה מחיר גבוה בגין פעילותה החתרנית. לפיכך, יש לעצב את אסטרטגיית הפעולה נגד נכסים איראניים באזור בתגובה למהלכיה האסטרטגיים של איראן, וגם לפרובוקציות טקטיות מצידה ומצד שליחיה.

אתגר חידוש התהליך המדיני ו״העסקה האולטימטיבית״ — לאחר שנה של הכנות מתכוון ממשל טראמפ להציג את תוכניתו להשגת שלום בין ישראל לפלסטינים. העקרונות, הפרמטרים והתהליך לגיבוש ההסכם עדיין לוטים בערפל והצהרת הנשיא בנושא ירושלים אף מסבכת את הסוגיה. ייתכן גם רצון אמריקאי לפצות את הפלסטינים והערבים על ״הצהרת ירושלים״. ניתן להעריך כי ממשלת ישראל הנמצאת בקשרי עבודה מצויינים עם ממשל טראמפ, תנסה להשפיע על התוכנית כך שהפרמטרים שיוצגו בה לא יהיו קבילים על הפלסטינים, ולנצח ב״משחק האשמה״. אין חולק על כך שאם התהליך נידון לכישלון חשוב שישראל לא תואשם בו, אך חשוב הרבה יותר לנצל את התנאים האסטרטגיים, שמעולם לא היו נוחים מהם למדינת ישראל. עוצמתה האסטרטגית של ישראל, נכונות העולם הערבי לתרום לתהליך המדיני ומידת האהדה מצד נשיא ארצות הברית מעולם לא היו כל כך חיוביים לישראל, והם מהווים הזדמנות היסטורית שאַ ל למדינת ישראל להחמיצה. אומנם, הסיכוי להגיע להסכם קבע קלוש עד בלתי אפשרי, אך מהלכים מוסכמים עם ארצות הברית והמעצמות עשויים להוביל להישגים חיוניים בקיבוע פרמטרים עתידיים להסכם )שיפור ביחס לפרמטרים שהציג הנשיא קלינטון(, בקידום תנאים לגיבוש הסכם בעתיד ולמימושו בהצלחה, ובעיקר בעצירת הגלישה הנוכחית למדינה אחת, שתהיה בהכרח לא יהודית ו/או לא דמוקרטית. חשוב שממשלת ישראל תאמץ תוכנית פרו־אקטיבית שתבטיח יכולת להגיע בעתיד להסכם שבמסגרתו יישמרו ארבעת עמודי היסוד של תקומת עם ישראל בביתו הלאומי בארצו: מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת. מתווה מדיני המוביל ליעד זה יפורסם על ידי המכון במהלך 2018.

במקביל לעיסוק החשוב בקידום הסכם כולל, המציאות העכשווית בזירה הפלסטינית מהווה אתגר בהיבטי הפיוס הפנים־פלסטיני ושיקום רצועת עזה — בהסכם הפיוס האמור להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה לא טופלו הבעיות המרכזיות בראייתה של ישראל — אי־קבלת תנאי הקוורטט על ידי חמאס והמשך קיומה של הזרוע הצבאית של הארגון. מוערך כי ההסכם לא ימריא עקב חילוקי דעות פנים־פלסטיניים, ולכן נכון לתת לו ללכת בדרך כל ההסכמים הקודמים בין הרשות לחמאס, בלי שישראל תואשם בכישלונו. עם זאת, סוגיית שיקום עזה ניצבת לפתחה של ממשלת ישראל. שתי סיבות חשובות נמצאות בבסיס מדיניות התומכת בשיקום: סיבה הומניטרית מוסרית — רוב תושבי עזה אינם אשמים בכך שארגון הטרור חמאס השתלט על הרצועה ודרדר אותה לאסון הומניטרי; סיבה תועלתנית — בהיבטים רבים (מים, ביוב, בריאות הציבור, תעסוקה, ותחושת חוסר המוצא) ישראל אינה מנותקת מהרצועה, והיא תושפע שירות מהמצב הירוד בה.

אתגר חיזוק הברית עם העולם הערבי הסוני - ישראל מקיימת שיתוף פעולה חסר תקדים עם מדינות ערב שכנות מהמחנה הסוני הפרגמטי. חפיפת האינטרסים והאיומים המשותפים הנשקפים מאיראן ומהאסלאם הקיצוני הביאו להעמקת שיתוף הפעולה גם עם מדינות שיש לישראל הסכם שלום עימן וגם עם מדינות המפרץ, שעימן אין לה יחסים דיפלומטיים גלויים.

אתגר דאע״ש - דאע״ש כישות טריטוריאלית הובס בסוריה ובעיראק, וכך איבד את אחיזתו בקרקע אך לא בנוף האסלאמי. לא הובסו תשתיות דאע״ש בלוב, בחצי האי סיני, באפגניסטן ובגולן. מחוזות אלו עלולים לשמש יעד ללוחמיו שיגיעו מאזורים שטוהרו. תאי הטרור של דאע״ש ברחבי העולם עדיין פעילים ומוקדים חדשים מתהווים, ובעיקר — הרעיון של דאע״ש חי ברשתות החברתיות ובמסגדים שבהם מטיפים אמאמים קיצונים. יש סכנה שדווקא עם אובדן הבסיס הטריטוריאלי של ’המדינה האסלאמית׳ ינסה דאע״ש להמחיש את חיוניותו באמצעות פיגועי ראווה במזרח התיכון, גם נגד ישראל, וברחבי העולם. נכון יהיה לפעול על מנת לסיים את הנוכחות של דאע״ש בדרום רמת הגולן במסגרת הסדרי הייצוב של סוריה, ולהמשיך לתמוך במצרים במלחמתה למגר את דאע״ש בסיני. בנוסף חשוב לא להניח, בהיבט מודיעיני ומבצעי, שהארגון אינו מהווה יותר איום.

תקציב הביטחון ותפיסת הביטחון - הסיכוי להתפתחות עימות בזירה הצפונית בשנת 2018 גבוה יותר מאי פעם בעשור האחרון. השילוב בין סיום המלחמה בסוריה לבין הנוכחות האיראנית המתגברת בסוריה, וכן הנכונות הישראלית לפעול מול ההתעצמות האיכותית והכמותית של איראן וחזבאללה בסוריה ולבנון עלולים לדרדר את ישראל להתנגשות רחבה עם חזבאללה ועם כוחות איראניים בסוריה. אפשרות זו מחייבת את האצת המוכנות לעימות אפשרי קרוב, בחינה וקידום פרויקטים מרכזיים שיידרשו בעימות עתידי עם חזבאללה ועם איראן — על כל המשמעויות התקציביות הכרוכות בהגברת מוכנות לעליית המתח הביטחוני, ואולי להידרדרות למלחמה.

שימור וקידום הלגיטימציה של ישראל בעולם - על אף מעמדה האיתן יחסית בקרב ממשלות, ישראל ניצבת בפני אתגר לגיטימציה משמעותי בקרב קהילות נרחבות במזרח התיכון, באירופה ואף באמריקה — אתגר המשתלב במגמה מדאיגה של אנטישמיות גואה נגד יהודים באשר הם. בליבת מחוללי המערכה נגד ישראל עומד שילוב ייחודי של שלושה כוחות שונים: אסלאם קיצוני, שמאל היפר־ליברלי וימין לאומני, החולקים יעד אסטרטגי משותף — ערעור על זכות קיומה של ישראל בתואנות שונות — ומנהלים נגדה לוחמה ”רכה״ אך אפקטיבית.

אתגר ההבנות המעודכנות עם יהדות ארצות הברית - הִשתנות מאזן העוצמה בין קהילות היהודים בישראל ובארצות הברית, חילופי הדורות ועימם היחלשות מעמד המוסדות היהודיים, הקיטוב הפוליטי בשתי המדינות כאשר מרבית יהודי ארצות הברית נוטים לסדר יום ליברלי, בעוד מדיניות ממשלת ישראל מצטיירת כלאומנית

קיצונית — כל אלה משרטטים את קווי השבר ההולך ומתרחב בין מדינת ישראל לבין הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוצה לה. בקרב הדור הצעיר הולכת ונחלשת הזיקה לישראל כחלק מרכיבי הזהות של יהודים צעירים. על רקע זה מתפתחת מציאות מדאיגה, שבה חשים יהודים קושי גובר להגן על ישראל בפני מבקריה, ומשלא הצליחו ליישב בדרכים אחרות את המתח בין תפיסת זהותם הערכית כיהודים לבין מדיניות ישראל, חלקם אף מצטרפים לתנועות הדה־לגיטימציה נגדה. כל עוד נאמנה ישראל לייעודה כבית הלאומי של העם היהודי והיא מחויבת לעתידו ולביטחונו הן בגבולותיה והן בתפוצותיו, הרי היא מחויבת לפעול במרץ לאיחוי הקרעים, לקרב את שתי קהילות היהודים הגדולות בעולם זו לזו ולצקת תוכן חדש למערכת היחסים החיונית לשתיהן. דיאלוג פתוח ואמפתי מחד גיסא והחלטות מנהיגותיות מאידך גיסא, ראוי שיובילו גם לעדכון הסכם מ־1950 בין דוד בן־גוריון ליעקב בלאושטיין, אז נשיא הוועד היהודי האמריקאי, שהסדיר את היחסים הקרובים בין מדינת ישראל ליהדות ארצות הברית, וימסדו את היחסים על בסיס שותפות חזקה והבראת הקשר החיוני ביניהם.

אתגר חידוש הסולידריות והפיוס הפנימי, וצעדים לשיכוך המתחים הפנימיים בתוך ישראל — על ההנהגה הפוליטית בישראל להתנהל בממלכתיות, שמשמעותה הגנה פומבית, נחרצת ועקבית על מערכת המשפט ואכיפת החוק, וכן על צה״ל וגורמי הביטחון. שתיקה לנוכח מתקפות על מוסדות אלה, ובפרט תמיכה במי שפוגע באלה ובעצם הפגיעה, מדרדרת את ישראל לעבר עתיד לא דמוקרטי. על כן, יש לחזק את מעמדם של שומרי הסף — היועצים המשפטיים, בית המשפט, מבקר המדינה, האופוזיציה והתקשורת, תוך דיון ענייני על אודות היקף ותוכן הביקורת על הממשלה, ולא על עצם השמעת הביקורת. בה בעת, יש לנהל דיון ערכי, מהותי וציבורי, לגבי האיזון בין ערכים יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים, תוך הקפדה על הרחקת הדיון מהקצוות הקיצוניים, הבוטים והקולניים. לכן חשוב להמשיך בביצוע התוכנית לקידום המיעוט הערבי ושילובו, להימנע מחקיקה שבאה לפגוע במעמדו של ציבור זה, ולקדם דיאלוג נרחב יותר בין הזרמים בחברה היהודית והערבית כדי לקבוע כללי משחק לזירה הפוליטית-חברתית, במטרה לצמצם את הקיטוב ולגבש בסיס משותף להמשך החיים יחד במדינת ישראל.