פרסומים

בפתח שנתו השנייה של ממשל טראמפ ניצבים יחסי ישראל וארצות הברית בפני מציאות מורכבת, המשלבת יחסים קרובים ברמת המנהיגים ומערכות הביטחון והמודיעין;

• חולשה יחסית במוסדות הממשל סביב ראשי המדינות;
• היחלשות בהשפעת ארצות הברית במזרח התיכון;
• הישאבותה למשבר במזרח אסיה ועלייה בהשפעתן של מעצמות העל האחרות במערכת העולמית על חשבונה;
• קיטוב גובר במערכות הפוליטיות בישראל ובארצות הברית ונטייה של ממשלת ישראל לימין הפוליטי האמריקאי;
• קרע מתרחב בין ישראל לרוב יהודי ארצות הברית;
• ואתגרים מתמשכים לישראל וליהודי ארצות הברית בתחום הדה־לגיטימציה והאנטישמיות.

המאמר עוסק בהערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית בנקודת הזמן הנוכחית, על רקע שינויים עמוקים ומהירים במערכת הבינלאומית, במזרח התיכון, בפוליטיקה הפנימית של כל אחת משתי המדינות, במערכות הממשל שלהן ולבסוף במצבם של מנהיגיהן. המאמר מציע עקרונות מרכזיים לחיזוק מערכת היחסים בין המדינות ולקידום יעדי ישראל באמצעותה.

עידן טראמפ - לנהל את העולם ב־140 תווים

מטבע הדברים, השנה החולפת עמדה בראש ובראשונה בסימן הממשל החדש בארצות הברית ובעיקר העומד בראשו, הנשיא דונלד טראמפ, שהביא עמו לבית הלבן תפיסות עולם, בעלי תפקידים וסגנון התנהלות חריגים ושונים מכל מה שהורגלנו לראות עד עתה.  לבעיות המשילות בשנתו הראשונה של הממשל מצטרפות בעיות לגיטימציה פנימית, בעיקר עקב החקירות המתמשכות סביב שאלת מעורבות רוסיה בבחירות לנשיאות והמגעים בינה לבין הנשיא וצוותו. יתר על כן, על אף שהנשיא טראמפ הגדיר לממשלו יעדי מדיניות בסוגיות שונות שעל הפרק, כולל בחלק מסוגיות החוץ, הרי שברוב המקרים, על אף שחלפה שנה, טרם גובשו מדיניות פרטנית ואסטרטגיה כוללת להגשמת המטרות שהוגדרו.

רוסיה, על אף חולשתה היחסית ושקיעתה ההדרגתית, מנצלת את הנסיגה האמריקאית כדי לקדם את יעדיה והשפעתה במזרח אירופה ובמזרח התיכון, בעיקר באמצעים ובמנופים צבאיים ותודעתיים. עם רוסיה מקיימת ישראל תיאום מתמשך והבנות, שחשיבותם עולה נוכח ההשפעה הרוסית הגוברת במזרח התיכון בכלל ובזירה הצפונית בפרט — סוריה ולבנון. עם סין יש לישראל יחסי סחר גוברים בתחומים שאינם ביטחוניים. אף אחת מהן אינה מעניקה או צפויה להעניק תמיכה מדינית עקבית לישראל בזירה הבינלאומית. ובכל זאת, לישראל אינטרס מובהק לחזק את מערכות היחסים עם השתיים, הגם שעליה להיזהר שלא לפגוע תוך כדי כך באינטרסים האמריקאיים או להיכנס חלילה לתוך זירת עימות מתפתחת בין המעצמות.

בסוגיות החוץ, עיקר הקשב האמריקאי נוגע למשבר בחצי־האי הקוריאני, שמסתמן כבעיית הביטחון הלאומי החמורה והדחופה ביותר, שבה יידרש הממשל לעסוק בשנה הקרובה ואף מעבר לכך. ההתמקדות בצפון קוריאה צפויה לפגוע במידת תשומת הלב והיקף ההשקעה בזירות אחרות, כולל במזרח התיכון, להקרין על דימוי העוצמה של ארצות הברית, ולשמש כנקודת ייחוס לבחינת סוגיות מפתח אחרות עבור ישראל, דוגמת הגרעין האיראני.

במזרח התיכון, בשלב זה, כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. ניכר כי למרות המטרות שהגדיר הנשיא — הבסת דאע"ש, טיפול בהשפעה השלילית ובהתעצמות האזורית של איראן וחתירה ל"עסקה אולטימטיבית" בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני — ועל אף הזמן והקשב שהוקדשו לנושאי האזור, הממשל עדיין לא גיבש אסטרטגיה ברורה, כוללת ומתואמת בסוגיות המרכזיות.

ברקע, המערכת הפוליטית בארצות הברית והציבור האמריקאי נושאים את טראומת המערכות הצבאיות הממושכות והכושלות בעיראק ובאפגניסטן. קיים שם קונצנזוס רחב והתנגדות גורפת להיגררות של ארצות הברית למערכות צבאיות דומות, ובעתיד הנראה לעין סביר שהממשל האמריקאי, ללא קשר לזהות העומד בראשו, ישאף להימנע ממהלכים מסוג זה. עם תום המערכה הנוכחית כנגד דאע"ש, בעיראק ובסוריה, עשויה ארצות הברית להסיג חלק מכוחותיה הקרקעיים והאחרים שהשתתפו בלחימה, ולהפחית את נוכחותה הפיסית במזרח התיכון. בהתפזר האבק ושקיעתו, נראה כי ארצות הברית משאירה את הזירה הסורית לרוסיה, ולמעצמות האזוריות איראן וטורקיה.

מובן שלישראל אינטרס מובהק בהמשך הנוכחות וההשפעה האמריקאית במרחב, לשם מתן גיבוי למהלכיה ותמיכה בהם, לשימור חופש הפעולה המדיני והצבאי שלה, לשם קידום היעדים האסטרטגיים שלה המכוונים להרחיק מעליה איומים מרכזיים ובראשם האיום מצד איראן ובעלות בריתה, וכן לשם קידום הדיאלוג ושיתופי הפעולה של ישראל עם מדינות האזור.

מערכת היחסים ישראל־ארצות הברית: מאותרגת או מאותגרת?

העדר אסטרטגיה ברורה של ארצות הברית במזרח התיכון, כמו גם חולשת המוסדות התומכים שסביב הנשיא טראמפ וראש ממשלת ישראל נתניהו, מקשים על קידום אסטרטגיה מתואמת בין שתי המדינות. עומס היתר וריבוי הדילמות המתמשכות מציבים אתגר לרציפות הלמידה של הממשלות וליכולתן לפעול במשותף, באופן שיספק מענה לסוגיות הבוערות בטווח הזמן המיידי, כמו גם לסוגיות החשובות בטווחי הזמן הבינוני והארוך.

ראויה לציון התמיכה האמריקאית בישראל בזירה הבינלאומית, ובפרט במוסדות האו"ם, שם מנסה השגרירה ניקי היילי להוביל לאיזון ביחס כלפי ישראל במועצת הביטחון, במועצת זכויות האדם ובמוסדות נוספים, באמצעות ביקורת חריפה וצעדים קונקרטיים נגד ההטיה האנטי־ישראלית רבת־השנים, המאפיינת גופים אלו. ואולם, בשלב זה מוקדם להעריך האם ניתן יהיה להשיג שינוי מהותי במעמדה של ישראל במוסדות הבינלאומיים.

הקיטוב וההקצנה בזירה הפוליטית הפנימית בשתי המדינות, וכן החיבוק החם שזוכה לו טראמפ מצד ישראל, הבולט בעיקר על רקע התנגדות רבה שהוא מעורר בארצות הברית, מקשים על ישראל להישאר כנושא דו־מפלגתי בארצות הברית, כפי שהייתה בעשורים האחרונים. לתופעה זו עלולות להתלוות בטווח הארוך השלכות חמורות על מערכת היחסים בין המדינות ועל התמיכה החיונית שלה זוכה ישראל מארצות הברית.

מערכת היחסים בין שתי המדינות נשענת על מספר אדנים מרכזיים. מעבר לשותפות האינטרסים שעשויה להשתנות בטווח הארוך, היא נשענת גם על שני אדנים בסיסיים ותשתיתיים יותר — שותפות ערכים עם ארצות הברית ותמיכת יהודי ארצות הברית. בה בעת שמתחזקים קשריה של ישראל עם קהילות והנהגות שמרניות בארצות הברית, כדוגמת הקהילות האוונגליסטיות, מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני, בתחומי דת ומדינה ובהקשרי חברה אזרחית, מרחיבים את הפער בינה לבין חלקים גדולים במחנה הפרוגרסיבי והליברלי בציבור האמריקאי ובמפלגה הדמוקרטית, ובתוכם רבים מחברי הקהילה היהודית בארצות הברית. בשנה החולפת התחדדו מאד הפערים והמתחים בין

ישראל ליהדות ארצות הברית, בעיקר על רקע החלטות ממשלת ישראל בסוגיית חוק הגיור ומתווה הכותל, ובשל התבטאויות בעלי תפקידים בממשלה. מערכת היחסים הטעונה משפיעה, בין השאר, על יכולתה ועל רצונה של קהילת יהודי ארצות הברית להמשיך ולתמוך באופן גורף בישראל ולשמש כגורם משפיע משמעותי בהמשך פיתוח היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל. כל אלה הופכים את ישראל, לא אחת, לסלע מחלוקת ולגורם מפלג בתוך קהילת יהודי ארצות הברית, שהיא מרכז כובד חיוני עבור מדינת ישראל.

כאמור, מערכת היחסים ארוכת השנים בין ישראל לארצות הברית מושתתת על שותפות ערכים ואינטרסים, המעוגנת במארג יציב ורחב של קשרים, פעילויות ושותפויות. לפיכך, מבחינה מבנית, חיוני להמשיך להרחיב ולהעמיק את רשת הקשרים הענפה בין ישראל לארצות הברית, כך שתתקיים בכל התחומים והמגזרים — מדיני, ביטחוני, כלכלי, עסקי, טכנולוגי, תרבותי, אקדמי — ובכל הרמות — מנהיגים, ממסדים, עמים וקהילות — ועל בסיס דו מפלגתי רחב ככל הניתן.

בטווח הארוך ישנה חשיבות דרמטית לשימור האהדה והתמיכה הבסיסית של ארצות הברית בישראל, בראש ובראשונה דרך השקעה מתמשכת בהרחבת בסיסי התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי ולא פחות בפיתוח התמיכה מצד קהלים נוספים, בעיקר מיעוטים וקהלים ליברליים.

חשוב לקיים דיאלוג אסטרטגי תכוף ועמוק בין גורמי מדיניות החוץ והביטחון של שתי המדינות, כדי להגיע לתמונת מצב משותפת, להבנות, ולזיהוי אזורי ההסכמות, המחלוקות והפערים. לאור חולשתם היחסית של מחלקת המדינה האמריקאית, משרד החוץ הישראלי והמטות לביטחון לאומי בשתי המדינות, גוברת חשיבותם של הקשרים בין הממסדים הביטחוניים, הצבאיים והמודיעיניים, ועולה גם החשיבות הפוטנציאלית של ערוצי הידברות אחרים, כולל ערוצי II Track בהובלת מכוני חשיבה

ומחקר בשתי המדינות.

במסגרת הדיאלוג שמקיימת ישראל עם ארצות הברית נכון שתגדיר עדיפות ליעדיה וצרכיה במזרח התיכון ותתמקד בסוגיות הבאות:

• איראן: על אף הרטוריקה החריפה של נשיא ארצות הברית ובכירי ממשלו כלפי איראן בכלל ובפרט כלפי הסכם הגרעין וכלפי המדיניות האיראנית השלילית באזור, חשוב להבין לעומק את הבדלי הגישות שבין ישראל לבין ארצות הברית בסוגיה זו. זהו הזמן לגבש את מנגנוני השיח המשותפים לפיתוח ידע מתמשך ולהתוויית אסטרטגיית התמודדות לטווח ארוך. בין השאר, נכון לקיים תחקור משותף של הדרך עד כאן בהקשר האיראני לשם הפקת לקחים לעתיד, ובמקביל לתחקר יחדיו את התפתחותו של המשבר הגרעיני מול צפון קוריאה במטרה להפיק ממנו לקחים רלוונטיים להקשר האיראני.
• סוריה ולבנון: עם סיום המערכה הנוכחית כנגד דאע"ש, יש לחתור לקיים גם בתחום זה דיאלוג לתיאום אסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. במרכזו של הדיאלוג אמור להיות שיח על אודות שילוב בין השפעתה האפשרית של ארצות הברית על תהליכי ההסדרה המדיניים במרחב, היכולת להשתמש בכלים אזרחיים לשם עיצוב וייצוב סוריה בכלל (ארצות הברית) והמרחב הסמוך לרמת הגולן בפרט (ישראל בסיוע ארצות הברית ובתיאום ירדן), ומקומה של הפעלת הכוח הצבאית בהגדרת כללי המשחק מול השחקנים בזירה.
• פלסטינים: על הפרק יוזמה מדינית, שארצות הברית צפויה להגיש לצדדים בראשית 2018, כשבשלב זה לא ברורים תכניה. ישראל נדרשת להשפיע ככל הניתן על התכנים המתגבשים באופן שיאפשר לה בעתיד להגיב ליוזמה בחיוב ובתקווה שהיוזמה תכלול תנאים משופרים להסדר עתידי עם הפלסטינים, ואולי אף תניע מחדש תהליך מדיני עימם.
• אזורי: לארצות הברית תפקיד מרכזי בעיצוב הארכיטקטורה האזורית, שבמרכזה קואליציה של מדינות המחנה הסוני המתון ובניית הגשרים לעידוד התיאום ושיתוף הפעולה בינן לבין ישראל. בתחום זה יכולה ארצות הברית למלא תפקיד משמעותי בשילוב ישראל במסגרות רב־צדדיות אזוריות ולקדם שיתופי פעולה אסטרטגיים ואופרטיביים נוכח אתגרי האזור, בדגש על האיום האיראני, דאע"ש והיבטי ייצוב ומשילות.
• מעצמות: לאור התפתחות יחסי שלוש המעצמות הגדולות מצד אחד, ומערכות היחסים של ישראל עם כל אחת מהן בנפרד, קיימת חשיבות רבה לדיאלוג עמוק בין ישראל לארצות הברית על אודות כל אחת מהמעצמות האחרות. בנושא רוסיה נדרש שיח רציף לגבי פעילותה ומדיניותה במזרח התיכון, וכן אשר לדפוסי התערבותה המדינית־מודיעינית במערכות הפוליטיות בארצות הברית ובדמוקרטיות המערביות.

אשר לסין, מומלץ לישראל לקיים תיאום אסטרטגי רציף עם ארצות הברית, על מנת למנוע נזק פוטנציאלי ליחסיה עם כל אחת משתי המעצמות כתוצאה מהתפתחויות שליליות ביחסי התחרות והיריבות שביניהן.