פרסומים
הערכה אסטרטגית 2017-2018, המכון למחקרי ביטחון לאומי, ינואר 2018

השנה החולפת התאפיינה הן בהעמקת העימות הסעודי־איראני במישור הדו־צדדי ובזירת המזרח התיכון בכלל, והן בהטיה נוספת של המאזן האסטרטגי לטובת איראן, שהחל להתברר כבר בשנה הקודמת. המשתנה החדש של 2017 — כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן — העצים את העימות בין איראן לבין ערב הסעודית, והוא כבר מטיל צל פוטנציאלי על מרחב התמרון של איראן. ממשל טראמפ מציב מצד אחד איום על איראן, בהצגתה כגורם חוסר היציבות המרכזי באזור ובאיימו להחזיר את הסנקציות עליה. ומצד שני, ההתנגדות שהוא מעורר בעמדתו זו אצל מדינות אירופה וכן ברוסיה ובסין משחקת בשלב זה לידי איראן, המנסה לבודד את ארצות הברית ולחזק את קשריה המדיניים והכלכליים עם שאר מדינות ה־ P5+1 , השותפות להסכם הגרעין.
תקציר
שורה של התפתחות בזירה האזורית המשיכו לתרום לחיזוק מעמדה של איראן. אחת המרכזיות שבהן היא חיסול 'המדינה האסלאמית' בעיראק ובסוריה. המאבק נגד מאחזי דאע"ש בעיראק ובסוריה שהובילה הקואליציה בהנהגת ארצות הברית היה גם אינטרס של איראן, הרואה באיום שמציב דאע"ש הסוני הקיצוני על הגורמים השיעים אויב ראשון במעלה. מהלך זה מצטרף למהלכים קודמים של ארצות הברית באזור, שחיזקו את מעמדה האזורי של איראן. החשוב מביניהם היה סילוק סדאם חוסיין, האויב המרכזי של המשטר בטהראן, שקדם לו סילוקו מאפגניסטן של הטאליבאן, שהיה יריב סוני קשה לאיראן.
לצד התפתחויות אלה שיחקו לידיה של איראן גם שני סכסוכים אזוריים נוספים שהיא לא הייתה היוזמת שלהם, אולם ידעה לנצל היטב את הפוטנציאל הגלום בהם כדי לפגוע במעמדה של ערב הסעודית ולחזק את קלפי המיקוח שלה. האחד הוא המלחמה הנמשכת בתימן, שם התגייסה טהראן לסייע לחות'ים באמצעי לחימה, במימון, בידע ובהכוונה על ידי גורמי משמרות המהפכה, כנראה בשיתוף מומחים מטעם חזבאללה. סיוע זה, שהלך והעמיק בשנתיים האחרונות, מונע למעשה מערב הסעודית ומהאמירויות את היכולת להכריע במערכה. זאת, למרות שבידי ערב הסעודית אמצעי לחימה מהמתקדמים ביותר בעולם, ותקציב הביטחון שלה הוא השלישי בגודלו אחרי ארצות הברית, סין ורוסיה. מכאן הרושם כי הממלכה, למרות השקעתה העצומה בביטחון, עלולה להיראות בפועל כ"נמר של נייר".
המשבר השני הוא זה שיצרה ערב הסעודית מול קטר. במסגרתו מטילות מספר מדינות ערביות — ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין — מאז יוני 2017 חרם דיפלומטי וכלכלי על קטר, תוך הצגת רף דרישות גבוה ואף מופרז ממנה. המשבר השני הוא זה שיצרה ערב הסעודית מול קטר. במסגרתו מטילות מספר מדינות ערביות — ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין — מאז יוני 2017 חרם דיפלומטי וכלכלי על קטר, תוך הצגת רף דרישות גבוה ואף מופרז ממנה. דרישות אלה כוללות את הנמכת דרג היחסים עם איראן, סגירת רשת אל־ג'זירה, הוצאת הכוחות הטורקיים מהאמירות וחשוב מכול — הפסקת התמיכה ב'אחים המוסלמים'.
קטר אומנם משלמת מחיר לא מבוטל ובעיקר כלכלי בשל החרם, אולם, גם המחיר שמשלמת ערב הסעודית עולה עם הזמן על ההישג שביקשה לעצמה. דימוי העוצמה שלה נפגע, ולו בשל אי־יכולתה עד כה לכופף למרותה מדינה זעירה )ו"סוררת"( כמו קטר. זאת ועוד, התקווה לתמיכה אמריקאית נגד קטר לא הושגה, וושינגטון ממשיכה לנהל את מלחמתה בדאע"ש מבסיסיה בקטר. גם ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקאי רקס טילרסון ושל כווית נכשלו עד כה, ופתרונו האפשרי של המשבר נראה רחוק. איראן מצידה התגייסה לסייע לקטר, הן במזון ובמוצרים חיוניים נוספים והן בפתיחת המרחב האווירי שלה לטיסות היוצאות מקטר ונכנסות אליה.
במשבר זה משלמת ערב הסעודית ביחסיה עם בעלות ברית מוסלמיות מרכזיות ובראשן פקיסטן, שנעשו מתוחים במידה רבה בשל עמדתן ה"ניטרלית" במשבר. התפתחות משמעותית נוספת שנרשמה בשנה האחרונה ומשחקת אף היא לידיה של איראן היא שיפור היחסים בינה לבין טורקיה. נוכח החשש הטורקי מהתחזקות הכוחות הכורדיים בסיוע אמריקאי ומהאפשרות שאלה יצליחו לכונן סמי־מדינה עצמאית בסוריה, החליטה אנקרה להשלים עם המשך הישארותו של אסד וחברה לרוסיה ולאיראן, והיא מהווה כיום חלק מהשלישייה בהובלת רוסיה המבטיחה את אזורי אי־הלחימה בסוריה, ובתור שכזו גם תהיה מעורבת בכל פתרון מדיני שיושג בסוריה.
במסגרת התרחבות שורת האינטרסים המשותפים לאיראן ולטורקיה ניתן למנות גם את המשבר שהתפתח במפרץ מאז יוני 2017 ,שבמהלכו ניתקו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים את יחסיהן עם קטר, ובכלל זה גם הטילו עליה אמברגו אווירי וימי. במשבר זה מצאו עצמן טורקיה ואיראן באותו צד של המתרס, והן מסייעות לקטר להתמודד עם השלכות החרם. עבור טורקיה, הברית עם קטר היא אחת ממערכות היחסים היציבות היחידות שלה בשנים האחרונות. ליחסים אלה יש גם בסיס אידיאולוגי, המכונה לעיתים "ציר האחים המוסלמים". החלטתה של אנקרה להקים בסיס צבאי בקטר וזירוז מימושה של החלטה זו בעקבות המשבר במפרץ הם עדות בולטת לעוצמת הקשר בין המדינות. על רקע שורה ארוכה של הישגים אלה עבור איראן בזירה האזורית, שתוצאתם היא כישלון של המדיניות הסעודית, בולט העימות הישיר, המילולי והמחריף בין ערב הסעודית לאיראן, בעיקר מאז מינויו של מוחמד בן סלמאן כיורש העצר. בן סלמאן שואב עידוד רב מעמדותיו של הנשיא טראמפ בסוגיה האיראנית ומעצים את התבטאויותיו נגד המשטר בטהראן, שאת מנהיגו עלי חאמנהי הגדיר כ"היטלר החדש של המזרח התיכון".
ואולם, נכון לעת כתיבת המאמר, לא מסתמנת מדיניות סעודית סדורה ואפקטיבית לצמצום הישגיה האסטרטגיים של איראן באזור. במיוחד מורגש חוסר היכולת של ערב הסעודית לגבש מחנה סוני אנטי־איראני בולט מול המחנה השיעי הפרו־איראני, המאוחד והחדור מטרה. המאזן האיראני בזירה העולמית בתום שנה לכהונתו של הנשיא טראמפ, המאזן האסטרטגי של איראן בזירה הבינלאומית נראה משופר בהיבטים מסוימים, ורווי סיכונים בהיבטים אחרים; ההישג הגדול ביותר מבחינת איראן הוא ללא ספק היחסים המתהדקים בינה לבין רוסיה. חשיבות רבה מאוד עבור מוסקבה וטהראן נודעת לשיתוף הפעולה שהתפתח ביניהן בסוריה. מאז החלה מעורבותה הישירה של רוסיה בלחימה בסוריה בספטמבר 2015
פועלות שתיהן כקואליציה צבאית, שבמסגרתה הן חולקות את ניהול הלחימה בשטח. מכאן גם ראייתה של רוסיה את איראן כרכיב חשוב בכל הסדר עתידי בסוריה. יחסי שתי המדינות קיבלו ביטוי גם במישור הכלכלי, החשוב ביותר בעיני רוסיה, ובמהלך ביקור נשיא איראן רוחאני במוסקבה (במארס) התמקדו שיחותיו עם פוטין גם באפשרויות להעמקת קשרי הכלכלה, הסחר וההשקעות בין שתי המדינות. תמיכתה של רוסיה באיראן באה לידי ביטוי חשוב גם מול ממשל טראמפ, המעמיד כיום את איראן כבעיה המרכזית בראייתו במזרח התיכון, ומאיים בהחזרת הסנקציות שהוסרו בתמורה להבנות הגרעין שהושגו.
מוסקבה חוזרת ומבהירה כי בראייתה ובהסתמך על דוחות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית (סבא"א), איראן עומדת במכלול התחייבויותיה, ולכן אין מקום לדבר על החזרת הסנקציות. גם בסוגיית תוכנית הטילים של איראן דבקה מוסקבה בעמדה הגורסת שאין היא חלק מהסכם הגרעין, ולכן אינה מהווה הפרה מצידה של איראן. עמדה רוסית זו חיונית לאיראן מול מה שמסתמן כאפשרות ריאלית למהלכים אמריקאיים נגדה.
גם היחסים בין איראן לאיחוד האירופי ולמדינות אירופה מצויים במגמת התחזקות והתקרבות בשנה האחרונה, ומשפרים את מעמדה של טהראן בזירה הבינלאומית. מבין ההתפתחויות האחרונות ראוי להזכיר בראש ובראשונה את תמיכתו של האיחוד האירופי בהמשך מימוש הסכם הגרעין, ואת התנגדותו הפומבית והחד־משמעית למדיניותו של ממשל טראמפ, שסרב באוקטובר האחרון לאשר לקונגרס שאיראן עומדת בתנאי ההסכם, וכן איים להחזיר בקרוב את הסנקציות עליה.
גם שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין ועם מדינות נוספות במזרח הרחוק מתפתח בשנתיים שחלפו מאז הסרת הסנקציות. אל סין, שהיא שותפת הסחר המרכזית של איראן, חלה עלייה של שבעה אחוזים ביצוא לעומת התקופה המקבילה אשתקד, והוא עומד על 31.4 מיליארד דולר. במקביל, גם היבוא מסין עמד על שישה מיליארד דולר בקירוב — הגבוה מכל שאר המדינות שמהן איראן מייבאת.
על מגמות חיוביות אלה מבחינת איראן מעיבה מדיניותה של ארצות הברית, המאיימת לפגוע קשות בהישגיה של טהראן. השינוי המרכזי שמציג ממשל טראמפ הוא בהצבתה של מדיניות איראן כאיום מרכזי על הביטחון האזורי ועל האינטרסים של ארצות הברית. למעשה מדובר בשינוי הפרדיגמה, שגרסה כי הסכם הגרעין יכול להביא להתמתנותה של איראן ואולי אף לשיתוף פעולה אזורי איתה, תוך הישענות על האינטרס של כל השותפים להסכם וארצות הברית בראשם — להימנע מצעדים העלולים לפגוע בהסכם. הפרדיגמה החדשה גורסת כי יש לנצל את המשך קיומו של ההסכם — שממשל טראמפ אינו רואה בו נכס לארצות הברית — לקידום מענה לסוגיות שאינן כלולות בו כמו תוכנית הטילים של איראן, מדיניותה האזורית וכשלים בהסכם עצמו.
סיכום
בסיומה של שנת 2017 ובתום שנים של לחימה בעיראק ובסוריה המתקרבת לקיצה, וכן מעורבות גוברת של איראן ובעלי בריתה בזירה זו, טהראן מיצבה עצמה כגורם משפיע מרכזי לא רק בסהר הפורה, אלא במזרח התיכון כולו. התפתחות זו הופכת את איראן לשחקנית רבת חשיבות בכל הקשור לעתיד המשברים באזור.
ישראל, אשר נהנתה בשנים האחרונות מהיעדר איומים נרחבים בגבולותיה — משטר מתפורר בסוריה, שקט בגבול עם לבנון על רקע מעורבותו העמוקה של חזבאללה בלחימה בסוריה וקשיים נמשכים בעיראק — מוצאת עצמה נוכח תהליכים חדשים שיש בהם פוטנציאל לשינוי לרעה במאזן האזורי מבחינתה. כל אלה מציבים את ישראל בהקשר לזירה הסורית כגורם היחידי הניצב בפומבי נגד איראן, ובעקיפין גם נגד רוסיה, המובילה את ההסדרים בסוריה.
ספק אם בידי ישראל כלים אופרטיביים ישירים, שבאמצעותם תוכל לשנות בצורה מהותית את תמונת המצב המתגבשת. בעיקר, אל לה להיכנס לעימות ישיר עם רוסיה בזירת סוריה, שבה משקיעה מוסקבה מאמצים רבים, כולל של הנשיא ולדימיר פוטין אישית. במקום זאת, עליה לייצר אינטרס ברור במוסקבה לרסן את איראן ואת חזבאללה, ולמנוע מהם לנצל את ההסדרה המתגבשת בסוריה לקידום מדיניות אנטי־ישראלית — משימה אפשרית ורצויה מול רוסיה.