פרסומים

בערב הסעודית גוברת הדאגה מאיראן, ועמה מתעצם הפקפוק ביכולתו או במוכנותו של ממשל אובמה לבלום את שאיפותיה ההגמוניות של איראן. במקביל, מתחזקת הנטייה הסעודית להתעמת עצמאית מול איראן – עם או בלי אישור אמריקאי – גם אם עימות זה יהיה כרוך בשימוש בכוח צבאי. הביטוי הגלוי ביותר לעמדה זו הוא המערכה האווירית, שמובילה ערב הסעודית בתימן, אשר זכתה לכינוי "מבצע סופה נחרצת" (Decisive Storm) ושהחלה בסוף מארס במטרה לעצור את התקדמות המורדים החות'ים, הנהנים מגיבוי איראני. ארצות הברית, בעלת-בריתה הקרובה ביותר של ערב הסעודית, לא יודעה מראש לגבי מבצע זה, כפי שראש פיקוד המרכז נאלץ להודות בפני ועדת השירותים המזויינים של הסנאט. למעשה, האמריקאים שמעו על המבצע רק שלוש שעות לפני שהחל, לאחר שהנספח הצבאי האמריקאי נקרא לתדרוך מקדים.

אסרטיביות סעודית עצמאית כזו כלפי שחקניות אזוריות, שנחשדות כנהנות מתמיכה איראנית, או לפחות מול כאלה שתורמות אובייקטיבית להשפעה איראנית במזרח התיכון, אינה חסרת תקדים לחלוטין. לשם דוגמה, כוחות סעודים (ושל איחוד האמירויות) שוגרו לבחריין במארס 2011, בשיא ההתקוממות של הרוב השיעי נגד המלוכה הסונית. אולם, כוחות אלה לא נכנסו לקרב ישיר ולא נטלו חלק מרכזי בדיכוי פיזי של המורדים. לכן, ההתערבות בתימן מהווה התפתחות באקטיביזם הסעודי, שגם אם אינה חדשה היא ללא ספק דרמטית. חלק מהפרשנים מייחסים שינוי זה למותו של המלך עבדאללה בינואר ולהחלטה של יורשו, המלך סלמאן, לקדם נושאי משרה בעלי זיקה ביטחונית. בין אלה נמנים גם בני הדור הבא של הנסיכים (נכדיו של המלך סעוד), ששניים מהם זכו להימנות 'יורש העצר' ו'סגן יורש העצר'. אולם, בעוד שלא ניתן לשלול פוליטיקה של ירושה כגורם בהחלטותיהם של קובעי המדיניות, ההסבר הסביר יותר להגברת המעורבות הסעודית היא ההשתכנעות העמוקה, המעוגנת באופי השיחות המתנהלות עם איראן בנושא הגרעין, כי ארצות הברית נחושה להגיע להסדר רחב יריעה עם איראן (שכפי הנראה יכלול גם התייחסות לסוגיות אזוריות נוספות). התפכחותן של מדינות המפרץ וערב הסעודית מהביטחון בנחישותה של ארצות הברית לפעול באורח התואם את האינטרסים שלהן הגיעה לנקודה, שהן מאותתות על הכוונה לספק תמיכה משמעותית יותר לכוחות האסלאמיסטים המתעמתים עם בשאר אל-אסד (ואיראן) בסוריה -  אותם כוחות שארצות הברית נשבעה "להכיל ובסופו של דבר להביס". החשש האמריקאי לגבי התרחקות ערב הסעודית ומדינת המפרץ הביא את הנשיא אובמה לכנס ועידת פסגה עם מנהיגי מדינות המפרץ ב-13 במאי, שמטרתה לסכל אופוזיציה ערבית להסכם הגרעין המתגבש עם איראן – התפתחות שרק תחזק את הביקורת שהוא סופג בזירה הביתית.
כמו ערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ, גם ישראל רואה באיראן את האויב המסוכן ביותר שלה וגם לה יש ספקות כבדים אשר לשאלה האם ארצות הברית, תחת ממשל אובמה, עדיין מהווה משענת אמינה. כשהם מצוידים בהשקפה זו, חוגים מסוימים בישראל נוטים להאמין כי תיאום אסטרטגי וחיזוק הקשרים עם ערב הסעודית ועם מדינות נוספות הקרובות לה, הופכים יעד מדיניות חשוב. עם זאת, בנסיבות הקיימות, תקווה כזו מתעלמת מהעובדה שלמרות שרוב מדינות ערב הסוניות חוששות מאיראן ומתעבות אותה, הרי שהן מתעבות את ישראל לא פחות - גם אם הן פחות חוששות ממנה. זאת, בשל הסולידריות הערבית עם הפלסטינים. לכן, אפילו קשרים דיפלומטים שגרתיים, שמרבית מדינות ערב עדיין מקיימות עם איראן, הם דבר שלא ייעשה כשמדובר בישראל. עדיין, ישראלים שרואים עצמם כריאליסטים, בייחוד מחוגי הימין הפוליטי, מעדיפים להתעלם (בצורה מובנת מבחינתם) מ'הפיל הפלסטיני' שבחדר יחסי ישראל-ערב, משום העובדה שהם האחרונים שמוכנים לשקול שינוי מהותי כלשהו בעמדה הנוכחית של ישראל בסוגיה הפלסטינית.
בהחלט ייתכן, כי הערכות איום דומות אכן מסייעות לייצר מגעים חשאיים כאלה ואחרים בין דרגים ביטחוניים של ישראל ושל חלק מהמדינות הערביות, המודאגות מהצל שמעיבה השליטה האיראנית, וכי נוצר פוטנציאל להרחבת הקשרים בינן לבין ישראל. אולם, הערך המוסף לישראל של קשרים חזקים ו/או גלויים יותר עם מדינות המפרץ אינו מובן מאליו, ויש יסוד סביר להאמין שהיתרונות הטמונים בהם יהיו מעטים מכדי להצדיק את חשבון הנפש והמתחים הפוליטיים הפנימיים שהגישה האזורית עתידה לעורר בזירה הפנים-ישראלית.
יתר על כן, יהא אשר יהא הפוטנציאל של הגישה האזורית, יתרונותיה לא יוכלו להתממש ללא התקדמות ברורה בשאלה הפלסטינית, או אם זו אינה אפשרית – וזה לא תלוי בישראל בלבד – ללא לפחות ראיה משכנעת יותר לכך שהמכשול העיקרי אינו בצד הישראלי, כמו, לדוגמה, הצהרה החוזרת על המחויבות הישראלית לפתרון שתי המדינות, אימוץ העיקרון של יוזמת השלום הערבית, והגבלת הבנייה בהתנחלויות. אולם, הצגת ראיות כגון אלה תהיה כרוכה בשינויי מדיניות, שממשלת ישראל הנכנסת מראה כוונות מועטות בלבד לאמצם. אלה המתגאים בעמדתם הריאליסטית רשאים בהחלט לטעון שה"מחיר הפלסטיני" אינו שווה את ה"תועלת האזורית", אך ראוי שיימנעו מלשקוע לפנטזיה, שלפיה מעורבות ישראלית בתגובה אזורית לאיומים שמונחים גם לפתחה של ישראל – דהיינו האתגר האיראני, האסלאם הקיצוני, החולשה האמריקנית וכל איום אזורי נוסף – תוכל להיות תחליף להתקדמות בסוגיה הפלסטינית, ולא תוצאה שלה.