פרסומים

בעקבות האירועים בלוב, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה מס' 1970, המטילה שורה של סנקציות על הרשויות בלוב. מבין אלו, זו שהיא אולי החשובה ביותר, היא החלטת מועצת הביטחון להפנות את סוגיית המצב בלוב לבית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC). צעד זה התניע תהליך העשוי בסופו של דבר להוביל למעצרם, להעמדתם לדין ולמאסרם של המעורבים בצעדי הדיכוי האלימים האחרונים, לרבות מועמר קדאפי עצמו.

ב- 2 במארס, 2011, ארבעה ימים בלבד לאחר אימוצה של ההחלטה, הודיע תובע בית המשפט הפלילי הבינלאומי, כי "בעקבות בחינה מקדמית של הראיות הקיימות", הוא הגיע למסקנה, כי "יש מקום לפתוח בחקירה", המהירות בה התקבלה ההחלטה היא חסרת תקדים, שכן במצב רגיל התובע מגיע למסקנה לפתוח בחקירה לאחר חודשים רבים. הן החלטת מועצת הביטחון והן התגובה המהירה של התובע מהווים אינדיקציה לחשיבות הגוברת של ה- ICC בעניינים בינלאומיים.

ה- ICC הוא בית דין הדן בתיקים משפטיים הנוגעים לפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר. בית הדין, אשר מקום מושבו הוא בהאג, פועל למן שנת 2003 ועד כה הוא דן בעיקר באישומים בדבר פשעים שבוצעו באפריקה, כמו אלו בקונגו ובדרפור. המקרים המובאים בפני בית משפט זה נוגעים רק ל להפרות חמורות ולפשעים חמורים ביותר, לרבות רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. אפילו במקרים האלה, בית המשפט מוסמך לפעול רק במצב שבו מערכת משפטית של מדינה מסוימת לא הצליחה לחקור או להעמיד לדין מתוך כוונה אמיתית לעשות צדק.

ה- ICC שונה במהותו מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), אשר ביחד עם בית המשפט שקדם לו, פעל במשך קרוב למאה שנה. בעוד שה- ICJ מטפל בשאלות משפטיות הנוגעות למדינות (כמו גדר הביטחון בגדה המערבית), ה- ICC הוא בית דין פלילי השופט אנשים פרטיים. זהו אחד ההבדלים המהותיים, המאפיינים את ה- ICC ואת בתי הדין הבינלאומיים אד-הוק שהוקמו בעיקר בשני העשורים האחרונים. באפשרותם לעצור אנשים, להעמידם לדין, ולכלוא אותם בבתי כלא. הרעיון שעומד מאחורי בתי דין אלה הוא שהעמדת בני אדם (ולא רק מדינות) בפני הצורך לתת את הדין על מעשיהם היא הדרך היעילה ביותר להרתיע מפני ביצוע הפרות חמורות של החוק ההומניטארי וזכויות אדם.

ה- ICC פועל על פי אמנת רומא, אמנה רב-צדדית שנכנסה לתוקף בשנת 2002. כ-114 מדינות חתומות על אמנה זו, לרבות כל המדינות החברות באיחוד האירופי, רוב מדינות דרום אמריקה, ועשרות מדינות נוספות ברחבי העולם. כמה מהמעצמות הגדולות – לרבות ארצות הברית, רוסיה, סין והודו – אינן חתומות על האמנה. מבין מדינות המזרח התיכון, רק ירדן חתומה על האמנה. התנגדות ל-ICC נבעה מחששן של מדינות מסוימות מפני האפשרות של העמדה לדין על רקע פוליטי של נתיניהן, לרבות חייליהן.

עם זאת, בנסיבות מסוימות, ל-ICC יש סמכות שיפוט על אזרחים של מדינה מסוימת גם אם אותה מדינה אינה חברה בבית הדין. ל-ICC יש סמכות שיפוט בעניין מסוים באחת משלוש דרכים. ראשית, הפשע המיוחס הוא פשע שבוצע על ידי אזרח של מדינה המהווה צד לאמנת רומא או שקיבלה על עצמה בצורה אחרת את סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי. שנית, ל-ICC סמכות שיפוט אם הפשע המיוחס התבצע בשטחה של אחת המדינות החברות באמנת רומא או על גבי כלי שיט של מדינה המהווה צד לאמנה (או של מדינה שאינה חברה בבית הדין אך הסכימה אד-הוק לשיפוטו), ללא קשר ללאום של האדם המואשם. בקו פעולה זה נוקטת כיום הרשות הפלסטינית, הקוראת להחשיב את "פלסטין" כמדינה, ולפיכך לראות בפעולות המתבצעות בשטח זה כנתונות למסגרת סמכות השיפוט של ה-ICC – גם אם המטרות האפשריות לחקירה מטעם ה-ICC (אם מדובר באזרחי מדינת ישראל) אינן חלק ממדינה החברה בבית הדין. שלישית, בסמכותה של מועצת הביטחון של האו"ם להפנות עניין מסוים לתובע של בית הדין. באפשרותה של מועצת הביטחון לנקוט צעד זה ללא קשר לזהות המעורבים במעשה וללא קשר למקום שבו הוא בוצע. עד כה, מסלול זה לסמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בוצע פעמיים בלבד – פעם אחת במקרה של דרפור וכעת במקרה של לוב.

בשנת 2005, לאחר שנים של דיווחים על אלימות קיצונית בדרפור , הפנתה מועצת הביטחון את העניין לתובע של ה-ICC. בהצבעה בעניין זה, נמנעו הן ארצות הברית והן סין (חברות קבועות שאינן חתומות על אמנת רומא). ההפניה הובילה לחקירת האלימות ולהוצאת צו מעצר נגד הנשיא הסודני עומאר אל-באשיר (ראשי מדינות אינם חסינים מפני העמדה לדין על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי). הוצאת צו המעצר חייבה מדינות החתומות על אמנת רומא להעביר את באשיר לידי ה- ICC היה וייכנס לשטחן. חרף מחויבות זו, נסע באשיר לצ'אד ולקניה (שתי מדינות החתומות על האמנה) מבלי שהושם במעצר. כמו כן, החלטת מועצת הביטחון שהפנתה את הבקשה "קוראת [קראה] לכל המדינות [כלומר, גם לאלה שאינן חתומות על אמנת רומא]... לשתף פעולה באופן מלא [עם בית הדין]", אך באשיר נסע לאתיופיה, לאריתראה, ולמדינות ערביות אחדות (לרבות לוב) ללא הפרעה.

הסיפור של באשיר ממחיש את מגבלותיו של ה-ICC. ובכל זאת, באשיר ביטל כמה נסיעות בינלאומיות מחשש שייעצר. כמו כן, כמה נאשמים מקונגו ומהרפובליקה המרכז-אפריקאית עצורים בהאג, ומשפטים אחדים כבר נערכים. במילים אחרות, ה-ICC אכן פועל.

מעניין לציין, כי לא זו בלבד שארצות הברית תמכה בהפניית המצב בלוב ל-ICC, היא אף סייעה בהפצת טיוטת החלטה ברוח זו, אף על פי שהיא אינה חתומה על אמנת רומא, ונמנעה בעבר מהפניית בקשה לטיפול בסוגיית דרפור לבית הדין. ניתן לראות בהתלהבות האמריקאית בהפניה הפעם כצעד לקראת תמיכה אמריקאית רבה יותר בבית הדין.

כמו במקרה של דרפור, החקירה ביחס ללוב עשויה להוביל להוצאת צווי מעצר לא רק נגד הקולונל קדאפי ובני משפחתו, אלא גם נגד קצינים, חיילים, מסייעים לצבא או שכירי חרב המעורבים בביצוע מעשים פליליים. אם בית הדין יצליח לשים חשודים במעצר, התהליך יוכל להתקדם לקראת העמדה לדין ומתן גזרי דין.

גם אם התהליך לא יתקדם לכדי העמדה לדין ומתן גזרי דין, מעורבותו של ה-ICC עשויה בכל זאת להשפיע על האירועים בצורה משמעותית. פעולה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי היא כעת קלף הנמצא בידיהם של המתנגדים למשטרו של קדאפי. בכל משא ומתן אפשרי עם קדאפי, באפשרותם של מתנגדיו להשתמש במקל של העמדה לדין בידי ה-ICC (ובגזר של השעיית פעולה מצדו של בית הדין לפרק זמן של 12 חודשים הניתנים לחידוש, בהנחייתה של מועצת הביטחון) כתמריץ לקדאפי לפנות את כסאו. היה וקדאפי יחליט לעזוב את לוב במקביל להתחלת ההליכים נגדו בבית הדין, אזי הוא ייאלץ לבחור במדינות כדוגמת ניקרגואה או קובה, שאינן חתומות על אמנת רומא, ולא במדינות החתומות על האמנה כמו ונצואלה. היה והאלימות תימשך, איום ההעמדה לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי עשוי אף הוא להניע את העובדים או הלוחמים בשירותו של קדאפי לסרב פקודה.

בין אם נראה את קדאפי כפות בהאג ובין אם לאו, האירועים של השבועיים האחרונים ממחישים את החשיבות ההולכת וגוברת של ה- ICC בעניינים בינלאומיים, והשפעתו עשויה להתגבר עוד יותר בשנים הבאות.