כאשר כוחות גרמניים צעדו להונגריה ב-1944, בית ספרו של פרנק לואי נסגר, ובכך הקיץ הקץ על השכלתו הפורמלית.
הוא היה בן 13, ובודפשט הכבושה הפכה לכיתת הלימוד שלו. כשהוא לבדו ברחובותיה, פיתח לואי מיומנויות שישרתו אותו לשארית חייו; המרכזית שבהן הייתה יכולתו להישאר ערני הן לאיומים והן להזדמנויות.
בגיל 17 הוא שירת כלוחם קומנדו בחטיבת גולני, ולחם למען מדינת ישראל החדשה. מי שפעל קודם לכן לבדו, החל להבין ביחידה מובחרת זו את כוחה של הרעות.
בגיל 21 היה לואי בדרכו להצטרף לבני משפחתו ששרדו באוסטרליה. בחלוף הזמן, הוא נודע כמהגר המצליח ביותר באותה מדינה בעידן שלאחר המלחמה.
הוא נמנה עם מייסדי האימפריה העסקית הבינלאומית "ווסטפילד" (Westfield), אשר על פי מדדים מסוימים הפכה לחברה הגדולה בעולם לפיתוח נדל"ן קמעונאי. לואי הוביל את החברה במשך שישה עשורים בטרם מכר אותה בשנת 2018. באותה שנה, כשהוא בן 88, חזר להתגורר בישראל.
הוא הותיר באוסטרליה מורשת פילנתרופית ואינטלקטואלית, הכוללת את "מכון לואי" (The Lowy Institute), מכון מחקר עצמאי ומוביל למדיניות בינלאומית.
כאשר אחד מבניו אובחן עם מחלת עיניים נדירה, המשפחה נרתמה לפעולה. באמצעות "מכון לואי למחקר רפואי", האב והבן עבדו יחד כדי לעצב מודל ייחודי של מחקר רפואי. המחלה, הידועה בשם Macular Telangiectasia (מקולר טלנגיאקטזיה), לא הייתה מובנת וגם לא ניתנת לטיפול באותה עת. במהלך 20 השנים הבאות, המכון פיצח את הקוד שלה, גילה שהיא נפוצה יותר ממה שחשבו, ופיתח טיפול שמאט באופן משמעותי את אובדן הראייה. רבים נהנו מכך מאז.
אולם היה זה הכדורגל שהפך את לואי לגיבור עממי באוסטרליה. הוא הפך את הענף, שהיה במצב של כאוס, למקצועני, ולאחר היעדרות של 32 שנה הוביל את הנבחרת הלאומית למונדיאל ב-2006. הוא הציב את הנבחרת על מסלול שהבטיח את המשך העפלתה לטורנירים הבאים.
במקביל, לואי היה מזה זמן רב דמות יהודית ציבורית באוסטרליה, גאה בזהותו, נדיב בתמיכתו, עומד על המשמר ומוכן להשמיע את קולו בעת הצורך. הקשר שלו לישראל נותר איתן, ועם חילופי המאה הוא החל לבלות זמן רב יותר בתל אביב. עד שנת 2006 כבר הקדיש את מרצו כדי לסייע בהפיכת "מרכז יפה" למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
מתוך דאגה עמוקה לביטחון, במרץ 2023, חודשים ספורים לפני אסון ה-7 באוקטובר, הוא הציע לדירקטוריון ה-INSS לפרסם אזהרה לציבור בדבר פגיעותה של ישראל. בעוד המדינה התמודדה עם שילוב מבשר רעות של איומים חמורים על ביטחונה, מבפנים היא הייתה משוסעת בשל הרפורמה המשפטית המוצעת. מחלוקת זו חלחלה לכל היבטי החיים, כולל לצה"ל. בפעם הראשונה ב-45 שנות קיומו, המכון פרסם "התרעה אסטרטגית" לגבי ההשלכות הביטחוניות של הרפורמה וכיצד היא משפיעה על יכולת המדינה להתמודד עם איומים חיצוניים.
בעקבות ה-7 באוקטובר, ומתוך מודעות לצורך הדוחק של ישראל בשיתוף פעולה אקדמי גלובלי, העניק לואי תרומה משמעותית ורלוונטית לאוניברסיטת תל אביב. הוא מימן בניין חדש עבור בית הספר הבינלאומי שלה, יחד עם מימון למלגות, מרצים אורחים ותוכניות חדשניות.
בית הספר הבינלאומי ע"ש לואי הוקדש לאשתו המנוחה שירלי, אשר עשתה עמו עלייה בגיל 84. המוזיקה תפסה מקום מרכזי בחייהם, וקודם לכן הם סייעו בשיקום משכנה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הידוע כיום כ"אולם הקונצרטים ע"ש לואי".
כחבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, לואי תמך גם במרכז למאבק במגפות ובמחקר בתחום הננוטכנולוגיה.
כאות הערכה לתרומתו לטובת הכלל, הוענקו ללואי פרסים, ציונים לשבח ותוארי כבוד רבים. ביניהם נמנים העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר של אוסטרליה וישראל – "עמית מסדר אוסטרליה" (Companion of the Order of Australia), עיטור נשיא מדינת ישראל – ותואר אבירות בריטי מהוד מלכותה המלכה אליזבת השנייה.
כאוטודידקט, לואי כיהן בתפקידים בכירים במועצות מנהלים, החל מהבנק המרכזי של אוסטרליה (Reserve Bank) ועד ה-Daily Mail and General Trust, קונגלומרט המדיה הרב-לאומי של בריטניה.
כעת, בשנות ה-90 לחייו, הוא ממשיך לכהן כיו"ר ה-INSS וחוזר בקביעות לאוסטרליה, שם הוא עומד בראש מכון לואי.
