מילות מפתח: חמאס, סינוואר, עזה, ישראל, חרבות ברזל, 7 באוקטובר, אנטישמיות.

מבוא

באפריל 2022 שודרה בערוץ הטלוויזיה של חמאס סדרת רמדאן בשם 'אגרוף לוחמי החופש' (קבצ'ת אל-אחראר), ובה נראו חמושי חמאס חודרים לישראל, כובשים בסיסי צה"ל ושובים חיילים. מנהיג חמאס ברצועת עזה דאז, יחיא סינוואר, הרעיף שבחים על הסדרה והעניק פרסים ליוצריה, בהבהירו כי פעילי הזרוע הצבאית של התנועה עתידים להפוך את העלילה הבדיונית למציאות (וואלה, 2023).

כעבור כשנה וחצי, ב-7 באוקטובר 2023, תרגמה חמאס את התסריט לתוכנית פעולה אופרטיבית. ישראל לא היטיבה לפרש את הרמזים המקדימים שניתנו באימונים הצבאיים של חמאס, בהצהרות מנהיגיה, בוועידות פומביות שקיימה וכאמור, אפילו בסדרות טלוויזיה (ממרי, 2021). מדיניות ההכלה ארוכת השנים שנקטה ישראל כלפי התבססות שלטון התנועה ברצועת עזה הסתיימה בהפתעה אסטרטגית, שהובילה לאסון כבד.

לקהות החושים הישראלית לפני הטבח ניתן להוסיף את ההיכרות הדלה עם 'הקוצים והציפורן' (אל-שוכ ואל-קרנפל), רומן אוטוביוגרפי שפרסם סינוואר בשלהי 2004. הספר מעניק ביטוי מזוקק לשאיפותיו הרצחניות הבלתי כמוסות של מי שהפך למנהיג ולמתכנן טבח ה-7 באוקטובר, כשעוד היה פעיל זוטר יחסית בחמאס וריצה מאסר עולם בכלא הישראלי בגין רצח פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. באופן מפתיע, גם אחרי הטבח נותרה המודעות בישראל ל"פועלו הספרותי" של סינוואר ולתוכני הרומן שחיבר נחלתם של בודדים, בשעה שבעולם הערבי ומחוצה לו עורר הספר הדים והפך במהרה לרב-מכר.

המאמר נחלק לארבעה חלקים: רקע היסטורי המתמקד ביחסי הגומלין בין האידיאולוגיה של חמאס למדיניותה מיום הקמתה ועד טבח ה-7 באוקטובר; קריאה רטרוספקטיבית בספרו של סינוואר לנוכח מלחמת חרבות ברזל; עיון במוטיבים אנטישמיים ברומן; וניתוח השיח שהתנהל בעולם הערבי ומחוצה לו סביב הספר על רקע המלחמה, ובפרט בעקבות מותו של סינוואר.

המאמר מתבסס על גישה פרשנית איכותנית, המשלבת בין ניתוח טקסטואלי של הספר לבחינת ההקשר הפוליטי-חברתי שבו נכתב והרקע הדתי-אידיאולוגי של מחברו. הרומן נקרא באופן רטרוספקטיבי לנוכח האירועים שהתרחשו קרוב לשני עשורים לאחר פרסומו, תוך עמידה על הזיקות בין הרעיונות והדימויים המופיעים בו לבין מתקפת ה-7 באוקטובר ומטרותיה. בתוך כך נבחנים מאפייני העלילה, הדמויות והסמלים המובילים, ונחשפים הרעיונות והשאיפות שהניעו את סינוואר הסופר – ולימים המנהיג – והתרגום שניתן להם במדיניותו.

עוד כולל המחקר ניתוח של עשרות התייחסויות לספר מאז 7 באוקטובר 2023 בעיתונים, באתרי אינטרנט ובמדיה החברתית בערבית ובשפות נוספות. מתודולוגיה זו נועדה לבחון את הדינמיקה שבין הטקסט המקורי להתקבלותו מחדש בקרב קהלי יעד שונים בעקבות המלחמה. הוא נקרא כמניפסט תרבותי פופולרי – גם אם שנוי במחלוקת – המעצב תודעה פוליטית ודתית, מַבנה ערכים וסמלים ומעודד מעשי אלימות עד כדי הקרבת חיים בקרב פעילי חמאס ואוהדיה ברצועת עזה ומחוצה לה.

הניתוח נשען על ההנחה שנרטיבים ספרותיים אינם רק שיקוף של מציאות אלא גם כלי מרכזי בעיצוב תודעה קולקטיבית, תפיסות מוסריות ואמונות דתיות. הנרטיבים מהווים מסגרות מושגיות שדרכן שחקנים פוליטיים – יחידים ותנועות – מגדירים את זהותם, מעניקים משמעות לפעולותיהם וממקמים את עצמם בזירה הפוליטית אל מול קהלי יעד, במטרה להשפיע על תפיסת עולמם (Somers, 1994).

רקע: חמאס וסינוואר – מהאינתיפאדה הראשונה ל-7 באוקטובר

הרומן של סינוואר, אף שלא זכה לתשומת הלב הראויה לפני 7 באוקטובר או אחריו, הוא ניסיון ייחודי של אחד ממנהיגי חמאס להעניק ביטוי ספרותי לטבעה הרדיקלי והאלים של תנועתו.

חמאס – "תנועת ההתנגדות האסלאמית בפלסטין" – נוסדה בשלהי 1987 ברצועת עזה בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה. היא הונהגה על ידי שיח' אחמד יאסין, תיאולוג פלסטיני כריזמטי שהושפע מהאידיאולוגיה של האחים המוסלמים במצרים, סבל מגיל צעיר מנכות ונעזר בכיסא גלגלים. חמאס קמה כסניף של התנועה בפלסטין וביקשה להציע חלופה דתית לאש"ף, תוך שימת דגש על מרכזיות האסלאם במאבק לשחרור פלסטין ולחיסול ישראל (Shavit & Winter, 2016, pp. 36-39).

על פי החזון האסטרטגי של חמאס, כפי שנוסח באמנת התנועה מאוגוסט 1988, פלסטין היא אדמת וקף (הקדש) השייכת למוסלמים עד יום הדין. האמנה קוראת לשחרור כל פלסטין מהים ועד נהר הירדן, ולהכחדת הקיום הריבוני היהודי בארץ ישראל. לפי סעיף 15 באמנה, הדרך לעשות זאת היא ג'האד חמוש, קרי מאבק אלים נגד "אויבים הגוזלים חלק מאדמת המוסלמים", אשר נתפס בעיני חמאס כמקודש ומהווה "חובה אישית על כל מוסלמי".

הסכמי שלום הקבע עם ישראל מוצגים באמנה (סעיף 11) כבגידה במצוות ההלכה האסלאמית. לפיכך לאף מדינה או מנהיג ערבי אסור לוותר על אף שַעל אדמה.

אם לא די בכך, האמנה היא גם מסמך אנטישמי החוזה עולם ללא יהודים באחרית הימים (סעיף 7). היהודים כקולקטיב מוצגים בה כאויבי המוסלמים (סעיף 32) ומתוארים כ"נאצים". ברוח 'הפרוטוקולים של זקני ציון', האמנה מייחסת ליהודים קידום מזימות נגד האנושות בכלל ונגד המוסלמים בפרט, החל מעמידתם מאחורי שתי מלחמות העולם ועד להפלת הח'ליפות העות'מאנית (סעיף 20; מרכז המידע למודיעין ולטרור המרכז למורשת המודיעין, 2006).

במרוצת השנים תורגמו רעיונות אלה על ידי מנהיגי חמאס לפרוגרמה פוליטית רצחנית. כך למשל, כאשר מנהיג אש"ף יאסר ערפאת פנה למשא ומתן עם ישראל וחתם עימה ב-1993 על הסכמי ביניים (הסכמי אוסלו) הכוללים הכרה הדדית וקבלה – לפחות הצהרתית – של רעיון שתי המדינות, חמאס גמרה אומר לטרפדם בכוח ובכל מחיר. היא ניהלה נגד ישראל מערכה אלימה שכללה פיגועי התאבדות, חטיפות, מעשי ירי ודקירות, שגבו את חייהם של מאות גברים, נשים וילדים ישראלים. חמאס הצדיקה רצח של אזרחים ישראלים מבחינה הלכתית בטענה שהחברה הישראלית מיליטריסטית, ולפיכך כל פרט ישראלי הוא חייל בפועל או בכוח או תומך לחימה, שדמו מותר (The Meir Amit Intelligence and Terrorism Information Center, 2022).

בינואר 2006 – לאחר יישום תוכנית ההתנתקות הישראלית מעזה – נערכו בחירות דמוקרטיות למועצה הלאומית הפלסטינית, ובהן ניצחה חמאס. כעבור כשנה וחצי השתלטה התנועה בכוח על רצועת עזה והפכה בה לריבון. מאז פוצלו השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית וברצועת עזה בין הרשות הפלסטינית לחמאס, בהתאמה. ניסיונות חוזרים ונשנים לפיוס פנים-פלסטיני נכשלו.

הקוורטט לענייני המזרח התיכון – גוף בינלאומי שתפקידו לפקח על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכולל את האו"ם, ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה – הציב ב-2006 שלושה תנאים לחמאס כדי להתקבל כשחקנית פוליטית לגיטימית בזירה הבינלאומית: הכרה בישראל, נטישת דרך הטרור וקבלת הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף. התנועה דחתה את התנאים על הסף בנימוק שלא תוותר על עקרונותיה הבסיסיים ותכבד את רצון בוחריה הפלסטינים (ניו יורק טיימס וויסמן, 2006).

בשנים שלאחר מכן הצליחה חמאס לבסס את שלטונה ברצועת עזה, אך בין 2013 ל-2017 נקלעה למצוקה אסטרטגית עקב משבר ביחסיה עם מצרים. הדחת שלטון האחים המוסלמים במצרים הנחיתה מהלומה על תנועת הבת שלהם – חמאס. זאת ועוד, השלטון החדש שקם בקהיר בהובלת עבד אל-פתאח א-סיסי האשים את חמאס בסיוע לטרור הסלפי-ג'האדיסטי שהשתולל אז בחצי האי סיני וגבה ממצרים אלפי קורבנות, הידק את הסגר במעבר הגבול ברפיח והגביר את המאמץ לחשיפה ולהרס של מאות מנהרות ההברחה ששימשו את התנועה.

ביולי 2015, לאחר רצח התובע הכללי של מצרים על ידי פעילים סלפים ג'האדיסטים שאומנו בעזה, איימה מצרים בקידום סנקציות נגד התנועה, בהן הגדרתה כארגון טרור, אם לא תתקן את דרכיה. לאיומים אלה נלווה קמפיין דה-לגיטימציה נגד חמאס, שתוארה בתקשורת המצרית כזרוע הצבאית של האחים המוסלמים. חמאס מצאה עצמה בבידוד גובר בזירה האזורית והבינלאומית, וסבלה ממצוקה כלכלית גוברת ומפגיעה מצטברת במעמדה בקרב הציבור הפלסטיני (וינטר ולופו, 2018).

על רקע אילוצים אלה החלה חמאס לשקול מחדש את מדיניותה והצהרותיה בתקווה להקל את הלחצים החיצוניים והפנימיים הגוברים, להגיע להסכמות עם מצרים ופת"ח, ובתוך כך אף לגבש מעין אמנה חדשה ומעודכנת. לאחר ויכוחים פנימיים החליטה התנועה להותיר את אמנת 1988 על כנה במקביל לפרסום מצע מדיני בעל שם חדש, שניתן יהיה לעדכנו בהתאם לנסיבות המשתנות.

כך נולד במאי 2017 'מסמך העקרונות', שלא ביטל את אמנת חמאס אך נבדל ממנה בארבעה היבטים: שימוש מופחת בעולם מושגים דתי־אסלאמי כמו ג'האד, והעדפת מושגים חילוניים-לאומיים כמו התנגדות חמושה; התכחשות לזיקה לתנועת האם – האחים המוסלמים במצרים, שהודחה מהשלטון ב-2013 על ידי הצבא המצרי והוצאה אל מחוץ לחוק; התנערות מרטוריקה אנטישמית תוך הבהרה ש"המאבק במפעל הציוני אינו מאבק אמוני ביהודים"; ונכונות להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים על בסיס קווי יוני 1967, אך מבלי להכיר בישראל, בהסכמי אוסלו או בכל פתרון קבע המחייב את חלוקת הארץ.

במסמך לא היה די לשמש נוסחה מגשרת לפיוס עם שלטון פת"ח בגדה המערבית, אך הוא סלל את הדרך להבנות טקטיות בין חמאס למשטר במצרים. אשר ליחסים עם ישראל, לא הייתה בשורה חדשה בנכונותה של חמאס להקמת מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית תחילה, כשלב ביניים. למעשה, קברניטי התנועה לדורותיהם – מיאסין ועד סינוואר – הציעו עוד משלהי שנות ה-80 הוּדנה (הפוגת לחימה זמנית) של מספר שנים בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, אך מעולם לא נסוגו מהדבקות הבלתי מתפשרת ביעד הסופי של שחרור פלסטין "מהים ועד הנהר", מהסירוב להכרה בישראל ומשלילת הסכמי שלום קבע (שר ועמיתיו, 2017).

בשנות שלטונה ברצועת עזה ניהלה חמאס לסירוגין התנגדות אלימה ובלתי אלימה נגד ישראל, בהתאם להבנתה את הצרכים והנסיבות המשתנים – מציאות שהובילה לסבבי לחימה תקופתיים בין הצדדים. בה בעת, תקוות התנועה לחיסול פיזי של ישראל נותרה חזון אסטרטגי ארוך טווח, אך לא יעד אופרטיבי מיידי. שינוי בתפיסה זו הסתמן לאחר מבצע שומר החומות (מאי 2021), כאשר הנהגת חמאס בהובלת סינוואר החלה לראות בהשמדת המדינה היהודית יעד בר-השגה שאינו רק אוטופיה. תפיסה זו – שעמדה ככל הנראה גם מאחורי מתקפת ה-7 באוקטובר – התבססה על תחושת העוצמה של חמאס ובעלות בריתה בציר ההתנגדות, ועל הערכתן שישראל סובלת מחולשה פנימית גוברת.

באיגרת ששיגר סינוואר ביוני 2022 לראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה, ואשר נתפסה כמסמך שלל על ידי צה"ל במלחמה, הוצגה תוכנית פעולה שתכליתה להביא לקריסת ישראל. התוכנית כונתה 'הבטחת אחרית הימים' (ועד אל-אאח'רה) – שם המהדהד נבואה קוּראנית הרווחת בשיח האסלאמיסטי בדבר חורבן היהודים והשמדת מדינתם (סורה 17, פסוקים 7-4). באיגרת – ששיקפה את תהליך הפיכת משאלת הלב של הנהגת חמאס לדרך פעולה נבחרת – תיאר סינוואר את המאמץ האזורי המתואם שייעד לגורמי ציר ההתנגדות במערכה הגדולה שהגה:

ניכנס אליה אנחנו והמפלגה [חזבאללה] וכוח ההתנגדות וציר אל-קדס באזור (מלבד איראן) בכל עוצמתנו בעימות מפתיע מכל הזירות עם כל הכוח הזמין במטרה להפיל את המדינה הכובשת ולהביא לקצה [...] [עימות זה] ישנה את פני האזור, משטריו והמציאות הפוליטית שלו בכללותם ויוביל למהפכה אסלאמית אדירה באזור. האחים ב[זרוע] הצבאית משוכנעים שאם למפלגה יש שליש ממה שדובר עליו מבחינת יכולות צבאיות והיא תשתתף בכל כוחה – לצד השתתפות מתקבלת על הדעת מתימן, מעיראק ומסוריה (מכוחות הציר, לא מהמדינות), השתתפות [כוחות] גרילה דרך גבול ירדן, השתתפות מוצקה שלנו והצתת הגדה המערבית והפנים [ערביי ישראל] – נוכל, אם ירצה אללה ובעזרתו, להשיג את המטרה המיוחלת. זהו התסריט המועדף, ואנחנו חייבים להגיע להסכמה לגביו. הכותרות של המערכה חייבות להיות אל-אקצא וירושלים, שהרי מדובר ב"ראש נפץ גרעיני" בכל האזור. התזמון בוודאי יהיה קשור לאחד החגים היהודיים שבהם גוברות החדירות שלהם ל[מתחם] אל-אקצא, התקיפות שלהם והתפילות התלמודיות שלהם. אין ספק שחג הפסח – החופף בדרך זו או אחרת לרמצ’אן – הוא המתאים ביותר, אך גם חגים יהודיים אחרים עשויים לשמש בתור ניצוץ הפיצוץ (רוסט, 2025).

כפי שעולה ממסמכי שלל שנאספו על ידי צה"ל במלחמה, סינוואר בחר בקפידה את עיתוי מתקפת ה‑7 באוקטובר. הוא לא עדכן מראש את חזבאללה ואיראן במועדה, מחשש מדליפה מודיעינית שתפגע באלמנט ההפתעה, אך הפציר אחריה בכוחות ציר ההתנגדות להיחלץ לעזרתו. כפי שהסביר, המניעים להפעלת תוכנית המלחמה היו הפגיעות הישראליות בסטטוס קוו במתחם מסגד אל-אקצא, שנתפסו כחילול האתר הקדוש וכפתח להקמת בית המקדש על חורבותיו ולייהוד ירושלים; והחשש שישראל תקדים ותיזום בעצמה מתקפות פתע נפרדות נגד גורמי ציר ההתנגדות (כספית, 2025).

מטרה מרכזית נוספת שעמדה לנגד עיניו הייתה בלימת הסכם הנורמליזציה שהתגבש בין ישראל לערב הסעודית. ההסכם צפוי היה להעניק לישראל הכרה מצד הממלכה הערבית שבה נולד האסלאם, לסחוף מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות למעגל השלום ולנפץ סופית את תקוות חמאס ללכד את האומה האסלאמית למאבק משותף לשחרור פלסטין ולחיסול המדינה היהודית. בישיבת הלשכה המדינית של חמאס ב-2 באוקטובר 2023 קבע סינוואר כי לשם סיכול המפנה האסטרטגי השלילי באזור "אין מנוס ממהלך לא שגרתי מצד התנועה וכוחות ציר ההתנגדות" (Ynet, Reuters, 2023; 2025).

קורות חייו של סינוואר שלובים בפרקים מעצבים בתולדות חמאס, הן בתקופת הייסוד הראשונית של התנועה והן בתקופה המאתגרת של ביסוס שלטונה ברצועת עזה לאחר שחרורו מהכלא. הוא נולד ב‑1962 בח'אן יונס למשפחת פליטים ממג'דל (אשקלון), ולמד בראשית שנות ה-80 שפה וספרות ערבית באוניברסיטה האסלאמית בעזה. הוא נעצר על ידי ישראל ב-1982 וב-1985 בגין פעילותו הסטודנטיאלית ונשפט לתקופות מאסר קצרות (Howeidy, 2024).

עם הקמת חמאס היה סינוואר אחראי על מנגנון ביטחון הפנים 'אל-מג'ד', שתפקידו איתור וחיסול משתפי פעולה עם ישראל. ממנגנון זה צמחה לימים הזרוע הצבאית של התנועה. הוא נעצר ב-1988 והורשע ב-1989 ברצח ארבעה פלסטינים שהאשים בסיוע לכיבוש. סינוואר נכלא, ולפי עדויות סוהריו הטיל מורא על אסירים פלסטינים שחיו לצידו בבית הכלא וזכה למעמד רם בקרבם (פוני, 2023).

בתקופת מאסרו למד סינוואר עברית ותרגם ספרי עיון אחדים מעברית לערבית, בהם ספרו של כרמי גילון 'שב"כ בין הקרעים' (ידיעות אחרונות, 2004). במקביל חיבר שני ספרי עיון העוסקים בתנועת חמאס. גולת הכותרת של כתיבתו הייתה הרומן 'הקוצים והציפורן", שהוברח בסיועם של אסירים נוספים אל מחוץ לכותלי בית הסוהר 'אשל' בכלא באר שבע בשלהי 2004, ופורסם ללא שם ההוצאה לאור.

לאחר ששוחרר במסגרת עסקת שליט ב-2011 התקדם סינוואר בסולם הדרגות של חמאס, תוך מילוי תפקידים משמעותיים בדרכו לצמרת תנועה: הוא נבחר פעמיים ברצף (2017 ו-2021) למנהיג התנועה ברצועת עזה. עם חיסול הנייה ביולי 2024 בטהראן מונה סינוואר למחליפו כראש הלשכה המדינית של התנועה – תפקיד שמילא עד שנהרג בעצמו בהיתקלות עם כוחות צה”ל ב-16 באוקטובר 2024, עת הסתתר במבנה בשכונת תל אל-סולטאן ברפיח.

'הקוצים והציפורן' הוא רומן בדיוני, אך ישנם קווי דמיון ברורים בין קורות חייו של המחבר לגיבוריו. החיבור בין עלילת הספר למציאות נשען על הקו הכרונולוגי של הרומן, אשר מדלג בין שורה של תחנות אמיתיות בשנים 2004-1967 בסכסוך עם ישראל – מלחמות, הסכמים, אינתיפאדות ופיגועים. בהקדמה לספרו חושף סינוואר את מקורות ההשראה לכתיבתו ואת יומרותיו להגיע לקהלים גלובליים:

זה אינו סיפורי האישי או סיפור של אדם מסוים, למרות שכל המאורעות המובאים בו אמיתיים ונוגעים לפלסטיני זה או אחר. הדמיון ממלא תפקיד בעבודה זו רק כדי להפוך אותה לרומן העוסק בדמויות ספציפיות ולהעניק לה צורה של יצירה ספרותית בהתאם לקריטריונים המקובלים. מלבד זאת כל הכתוב אמיתי, בין שחוויתי אותו על בשרי ובין ששמעתי על אודותיו ממי שהם, בני משפחותיהם או שכניהם חווהו על בשרם במשך עשרות שנים על אדמת פלסטין האהובה. הנני מקדיש [את הרומן] למי שלבבותיהם מסורים לאדמת האסראא' והמעראג' [המסע הלילי של מוחמד לירושלים] מהאוקיינוס למפרץ, אדרבה, מהאוקיינוס לאוקיינוס (אל-סנואר, 2004, עמ' 2).

בסיכום תמציתי, הספר מגולל את סיפורה של משפחה פלסטינית שנעקרה מביתה ב-1948, היגרה לרצועת עזה ונאלצת להתמודד מ-1967 ואילך עם מציאות החיים במחנה הפליטים אל-שאטי תחת הכיבוש הישראלי. אם המשפחה מגדלת לבדה שלושה ילדים ביולוגים ושני אחיינים תחת קורת גג אחת, ללא אבותיהם שהופרדו בעל כורחם מצאצאיהם על רקע אירועי מלחמת ששת הימים. הבנים מפוצלים בין תנועות המאבק הפלסטיניות וחלוקים ביניהם על דרכן (חוגי, 2024).

שלושה מבני המשפחה הם הדמויות הראשיות בסיפור: אחמד, המתפקד כמספר בגוף ראשון, הוא סטודנט למדעים שליבו נוטה לחמאס בהשפעת בן-דודו אבראהים, הנחשב בעיניו לדמות מופת. גיבור הספר אבראהים – הקרוי באופן סמלי כשמם של אביו ובנו של סינוואר במציאות – הוא פעיל תנועת האחים המוסלמים בעזה, שמתוכה קמה לימים חמאס. אבראהים לומד באוניברסיטה האסלאמית בעזה ופועל להנחיל לסובביו את אתוס "ההתנגדות" של התנועה. לעומתם מחמוד, אחיו הבכור של אחמד, הוא פעיל פת"ח הסולד מהאידיאולוגיה של חמאס, רואה באש"ף וברשות הפלסטינית את הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני ודוגל בהסכמי אוסלו כנתיב להשגת הסדר מדיני עם ישראל (Fahmi et al., 2024; Zibaei & Ali Naithal Al-Gharabi, 2024).

מ'הקוצים והציפורן' ל'מבול אל-אקצא'

סינוואר נחשב למוח שמאחורי טבח ה-7 באוקטובר, ולקוראים ב'הקוצים והציפורן' בימינו קשה להחמיץ את הרמזים העבים למתקפה האכזרית שהגה ומימש נגד ישראל כשני עשורים לאחר שנכתב.

זרעי הפורענות צצים ברבים מדפי הרומן, כאשר ביטויים ספרותיים מהדהדים לא פעם את האג'נדה האופרטיבית שהתממשה ביום הפקודה: תפיסת הסכסוך עם המדינה היהודית כמלחמת דת; ראיית הקרבת החיים בדרך הג'האד נגד ישראל כערך מקודש וכמטרה נעלה, חרף מחיריה הכבדים; כמיהה להרג המוני ככל האפשר של ישראלים, ללא הבחנה בין חיילים לאזרחים, ולעיתים אף ללא הבחנה בין ישראלים-יהודים לישראלים בני דתות אחרות; התפעלות מפיגועי חטיפה ומיקוח במטרה להביא לשחרור אסירים פלסטינים; ושאיפה לטרפוד הסכמי שלום ונורמליזציה בין ישראל לשכנותיה הערביות בדרך הטרור האלים, תוך התנערות מהקו המדיני המזוהה עם הרשות הפלסטינית.

השם שהעניק סינוואר למתקפת ה-7 באוקטובר היה 'מבול אל-אקצא' (טופאן אל-אקצא), אף שהיא כוונה בעיקר ליישובי הנגב המערבי. בהעלאת ירושלים על ראש שמחתה ביקשה חמאס להעניק למערכה נופך דתי-אסלאמי (ולא רק לאומי-טריטוריאלי) ולבטא את מטרת-העל האסטרטגית העומדת לנגד עיני התנועה: איחוד זירות המאבק וגיוס הקולקטיב הערבי-אסלאמי לשחרור אדמת פלסטין, ובליבה מסגד אל-אקצא בירושלים – המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, באמצעות מלחמת דת בלתי מתפשרת.

תפיסה זו מתגלה במלוא עוצמתה גם ברומן של סינוואר. המספר אחמד משתף את הקוראים באירוע מכונן שחווה כתלמיד תיכון עזתי, כאשר יצא לראשונה לביקור במסגד אל-אקצא בשלהי שנות ה-70, כשעוד ניתן היה להיכנס מהרצועה לישראל כמעט ללא הפרעה. הסיור אורגן על ידי 'הגוש האסלאמי', לימים תנועת הסטודנטים של חמאס, והמדריך היה בן-דודו אבראהים.

בדרך לירושלים עצר אוטובוס התלמידים באזור לטרון, שם אבראהים – עם דמעות בעיניו – הניף חופן אדמה, המגואלת לדבריו בדמם הטהור של מלוויו של הנביא מוחמד, אשר לפי המסורת לחמו במקום בשנת 637, במהלך מסעם לכיבוש הארץ בפיקוד אבו-עוביידה בן אל-ג'ראח. הוא הביע משאלה להרוות את האדמה בדמם של ממשיכי דרכם של המוסלמים הקדמונים, הפלסטינים בני ימינו, עד לשחרורה (עמ' 131-130).

רגע השיא של המסע הגיע, כמובן, עם כניסת התלמידים למתחם אל-אקצא. הם התפללו במסגד, האזינו לדרשת יום שישי, ביקרו בכיפת הסלע ושמעו את סיפור מסעו הלילי של הנביא אל העיר.

בעודם סופגים את קדושת המקום הבחינו בעוול בלתי נסבל: חיילי הכיבוש הישראלים ניצבים בפתח האתר וקובעים אם לאשר או למנוע כניסת מתפללים. באותו רגע נמלאו זעם על כך שאומת האסלאם העומדת מאחורי הפלסטינים, חרף הממון והצבאות שלרשותה, אינה עושה די לשחרור המסגד מידי "הכנופיות" שהשתלטו עליו. היה זה אז, מעיד אחמד, שהגיעו לתובנה כי "למאבק פנים אחרות משידענו. אין זה רק עניין של טריטוריה ועם מגורש, אלא מלחמה של אמונה ודת" (עמ' 132).

לפי גיבורי הרומן, הזעם על העושק באל-אקצא ובפלסטין צריך להיתרגם לפעולה אלימה – לג'האד להגנת האתר הקדוש ולשחרור האדמה תוך נכונות להקרבת חיים בדרך שבה צעדו גיבורי האסלאם מימי הנביא מוחמד, עבור במצביא צלאח אל-דין אל-איובי שכבש את ארץ ישראל ושחרר את ירושלים מידי הצלבנים במאה ה-12 ועד ימינו אלה (עמ' 143-142).

לעיתים קיבל אידיאל ההקרבה פנים ושמות ספציפיים, כאשר מכר או קרוב משפחה של אחמד ואבראהים קיפח את חייו במאבק בישראל. באחד המקרים המתוארים ברומן, הכאב על מות חבר בשם יאסר התערבב בשמחה על כך שהאל כיבד אותו במות קדושים (שהאדה), והבכי בסוכת האבלים התמזג בצהלולים של בני משפחתו ובחלוקת דברי מתיקה ותמונות צבעוניות וגדולות של החלל. במקרה אחר, רעייתו של גיבור הרומן אבראהים מתוארת כמי ש"החיוך לא מש מפניה" כאשר קיבלה את הבשורה על חיסול בעלה מהאוויר על ידי ישראל (עמ' 251-250, 334).

עבור סינוואר, חיי אדם פלסטיניים – קל וחומר ישראליים – אינם מקודשים, אלא רק הקרבתם. למעשה, טבח ה-7 באוקטובר מתגמד ליד הפנטזיות ששם בפי גיבורי 'הקוצים והציפורן'. בספר מתוארת הציפייה הדרוכה ששררה ברצועת עזה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה – שנשיא עיראק סדאם חוסיין ישגר טילים בעלי ראש נפץ כימי ויחסל באמצעותם מחצית מאוכלוסיית ישראל (שמנתה אז כחמישה מיליון תושבים). לפיכך, כאשר האזעקות פילחו את האוויר בפעם הראשונה יצאו הפלסטינים בקריאות עידוד למנהיג העיראקי: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא צדאם… יא צדאם יא חביב, הכֵּה-הכּה את תל אביב". אולם מה רב היה תסכולם כשנודע שהטילים ששוגרו לעבר ישראל נשאו חומר נפץ רגיל. כפי שמעיד המספר, "היינו כאילו נשפכו עלינו מי קרח" (עמ' 229-228).

לאחר שנכזבה התקווה להרג מיליוני אזרחים ישראלים בנשק כימי נאלצו גיבורי הרומן של סינוואר להסתפק במעשי רצח צנועים יותר, אך מטרתם נותרה כשהייתה: לגרום לכובשים "לקלל את היום שבו באו לארצנו וכבשו את קודשינו" (עמ' 262).

המספר מהלל שורה של פיגועי ירי, מטענים והתאבדות שכוונו נגד אזרחים (כולל נשים וילדים) מראשית תהליך אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה, בכללם: הפיגוע בקו 5 של אוטובוס 'דן' ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהתרחש באוקטובר 1994 והוביל למותם של 22 ולפציעתם של 104, עקב פיצוץ חגורת נפץ שהכין בכיר הזרוע הצבאית של חמאס, "המהנדס" יחיא עיאש; הפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995, שבו נרצחו 22 ונפצעו 66; הפיגוע בדולפינריום בתל אביב ביוני 2001, שבו נהרגו 21 ונפצעו כ-120, מרביתם צעירים שהגיעו למסיבה במועדון ריקודים (שנים ארוכות לפני טבח מאות החוגגים במסיבה בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר 2023); הפיגוע במסעדת 'סבארו' בירושלים, שבו נרצחו 16 ונפצעו 140; והשיגורים הראשונים של מרגמות, פגזים ורקטות 'קסאם' מתוצרת עצמית להתנחלויות ברצועה וליישובי הנגב המערבי (עמ' 296-295, 298, 326, 328, 331).

הפיגועים הפלסטיניים בעומק שטח ישראל, כולל בערים גדולות כמו ירושלים, תל אביב, נתניה ואשדוד, מוצגים בספר כהוכחה ליכולתם של הפלסטינים להסב לאויב נזק כבד, חרף הצבא החזק שעומד לרשותו והפער ביחסי הכוחות בין הצדדים. לדברי המספר, לפיגועים הישגים למכביר: הם עוררו בהלה בליבם של הכובשים; ליבו מתחים בחברה הישראלית סביב המשך תהליך השלום; רוקנו את רחובות ישראל מאדם; והותירו חנויות ובתי קפה סגורים ושוממים. באותה עת העזו רק קומץ ישראלים להשתמש בתחבורה הציבורית. במרכזי מסחר בערי ישראל הוצבו שקי חול, והם החלו להיראות כמוצבים צבאיים נוכח פריסת מחסומים ואלפי חיילים ושוטרים (עמ' 331-330).

המתבונן בחורבנה של עזה מאז 7 באוקטובר בוודאי תוהה אם סינוואר היה מבצע את הטבח אילו ידע מראש את ממדי ההרג והנזק שייגרמו ברצועה בכלל, ואת הקרבת החיים שתידרש גם ממנו עצמו. על סמך הרומן שכתב, לא מן הנמנע שהתשובה חיובית.

גיבורי הספר מצדיקים את המחיר הכבד בנפש וברכוש ששילמו הפלסטינים על פיגועי הטרור שביצעו באינתיפאדה השנייה, וכמה מהם מקריבים בעצמם את חייהם בשם האמונה בדרך הג'האד. יתרה מכך, הקורבן נעשה מתוך הכרה בכך שארסנל הנשק של צה"ל כולל מטוסי קרב וטנקים, שהפלסטינים אינם יכולים להתגונן מפניהם. באחד מפרקי הרומן מתייחס אבראהים בביטול לקריאות לחמאס לנצור את נשקה ולאפשר לעם הפלסטיני חיים ללא מלחמות. הוא מתבדח על כך שאחרי שישראל התנקשה מהאוויר בפעילי חמאס, פלשה לערים פלסטיניות והותירה בהן הרס וחורבן, לא נותר לה אלא לבנותן מחדש כדי שיהיה לה מה להשמיד בעימותים עתידיים עם התנועה (עמ' 327, 331-330).

סוגיה נוספת שבה נמתח קו מחבר ישיר בין הרומן למתקפת ה-7 באוקטובר הוא העניין הרב שמגלה סינוואר, שכזכור כתב את ספרו בבית הכלא, בפיגועי חטיפה ומיקוח ככלי לשחרור אסירים פלסטינים. כאחד ממשוחררי עסקת שליט הוא ראה בקידום פעולות בכיוונים דומים מחויבות אישית וקולקטיבית. עסקת ג'בריל ב-1985 – שבמסגרתה שוחררו 1,151 אסירים פלסטינים תמורת שלושה שבויי צה"ל בלבנון – מתוארת בספרו כרגע של אושר בשטחים הפלסטיניים, כמו גם כתוספת כוח למאבק הלאומי עם צאתם לחופשי של "בעלי ניסיון" מקרב הפלגים הפלסטיניים השונים (עמ' 159).

הספר מתאר בפרוטרוט שתי פעולות שלהן הייתה אחראית חמאס: חטיפת שוטר מג"ב ניסים טולדנו ב-1992, שנועדה להביא לשחרור השיח' יאסין והסתיימה ברצח החטוף ובהגליית 415 פעילי חמאס ללבנון; וחטיפת החייל נחשון וקסמן ב-1994, שנועדה להביא לשחרור 500 אסירים פלסטינים ובראשם השיח' יאסין, והסתיימה במבצע כושל של צה"ל לשחרורו (עמ' 246-245, 295-293).

כפי שב-2023 פעלה חמאס לטרפד את מאמצי הנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית, כך התמקדה בשנות ה-90 בהכשלת הסכמי אוסלו. הרומן עוסק רבות בשסע בין הבחירה הערבית-פלסטינית בנתיב המדיני לבין הדבקות שמייצגת חמאס במאבק מזוין בלתי מתפשר ובהתנגדות לכל הסדר שלום קבע עם המדינה היהודית. שורשי השסע חוזרים ליוזמת השלום של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת. על פי התיאור בספר, נאומו בכנסת ישראל בנובמבר 1977 עורר בקרב בני העם הפלסטיני זעזוע והתנגדות. באקט של מחאה התנקשו פעילי טרור פלסטינים בחייו של העיתונאי המצרי יוסוף אל-סיבאעי, שנמנה עם מקורבי סאדאת ונלווה לפמלייתו בביקורו בישראל (עמ' 111).

עם חתימת הסכמי אוסלו הפכה המחלוקת הבין-ערבית לפנים-פלסטינית. ברבות משיחותיהם של גיבורי הספר מוצג הוויכוח החריף בין אנשי אש"ף ובהמשך הרשות הפלסטינית, החותרים להסכמי שלום עם ישראל משיקולים פרגמטיים, לבין פעילי חמאס המתנגדים נחרצות לפשרות מדיניות ומבכרים יצירת מציאות ריבונית שאינה מעוגנת בהסדרי קבע מחייבים החורגים מהודנה. כך למשל, בתגובה לנכונות תומכי אש"ף לכינון מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה הביעו תומכי חמאס התנגדות להכרה בזכותה של המדינה היהודית לשלוט ב-75 אחוזים מפלסטין ההיסטורית, שהרי "ישראל היא מדינה עושקת שקמה על אדמתנו, ומן הראוי שתחדל להתקיים" (עמ' 267).

נוסף על כך, גיבורי הספר דוחים על הסף את הטענה כי הקמת ישות פלסטינית ריבונית מחייבת השלמה עם קיומה של ישראל. בשיחה בין מחמוד התומך באש"ף לאבראהים התומך בחמאס עמד האחרון על כך שניתן לכונן מדינה פלסטינית מבלי להכיר בזכויותיה הטריטוריאליות של ישראל על חלק מהארץ.

שנים אחדות לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות הישראלית מעזה והשתלטות חמאס על הרצועה, גיבור הרומן אבראהים מתנבא כי הרג מאות ישראלים על ידי ההתנגדות הפלסטינית ידרבן את ישראל לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ויסלול את הדרך להקמת מדינה פלסטינית בחלקי הארץ המשוחררים ללא צורך בהכרה פלסטינית במדינה היהודית. כאשר מחמוד מקשה ושואל אותו מה ההבדל בין נסיגה המותנית בהכרה בישראל לנסיגה שאינה מותנית בכך, משיב אבראהים כי אם ישראל תצא מהאדמה ללא הסכם, תחת לחץ ההתנגדות, הפלסטינים לא יהיו כבולים בהתחייבויות כלפיה, והדלת להמשך המאבק לחיסולה תישאר פתוחה לכשיבשילו הנסיבות לכך (עמ' 268-267).

כפי שעולה מהספר, הוויכוח בין תומכי פת"ח לחמאס אינו רק אידיאולוגי אלא גם פוליטי. חמאס מסרבת להכיר באש"ף וברשות הפלסטינית כנציגים החוקיים של העם הפלסטיני, כמו גם בהסכמים שעליהם חתם אש"ף עם ישראל ובסמכות הריבונית שניתנה לרשות הפלסטינית בתוקף ההסכמים בשטחים שתחת אחריותה. הנימוק הטכני שמציגים בספר תומכי חמאס לעמדה זו הוא שפלגי האופוזיציה הפלסטיניים אינם רואים עצמם מחויבים להסכמים שלא הם חתמו, ובפרט שאש"ף לא נועץ בהם טרם חתימתם ולא אישר אותם במשאל עם (עמ' 289).

כנכתב ברומן, נימוקים אלה מתווספים לסירוב העקרוני של חמאס לתנאים של הסכמי אוסלו, בכללם: הפסקת ההתנגדות האלימה; כינון יחסים של שיתוף פעולה, תיאום וקישור ביטחוני עם ישראל; וחמור מכול – הכרה בזכותה של "הישות הציונית" לשלוט ברוב שטחי פלסטין המנדטורית בערבות בינלאומית רחבה. באחד מפרקי הספר מוזמן אבראהים לחקירה במשרדי הביטחון המסכל הפלסטיני. הפקיד מסביר לו את המציאות החדשה שבה קיימת רשות פלסטינית אחת לגיטימית, החתומה על הסכמים עם ישראל שיש להם ערֵבים בינלאומיים, ומזהירו כי ייעצר אם לא יציית לחוקיה. בתגובה מאשימו אבראהים בשיתוף פעולה עם מזימתה של ישראל לפצל את הפלסטינים בין שתי קבוצות: האחת המחויבת להסכמים והאחרת המחויבת להמשך ההתנגדות. בד בבד הוא מדגיש כי המטרות הלאומיות הפלסטיניות לא יושגו במלואן בדרך המשא ומתן אלא בכוח הנשק, שהרי כפי שעוד ייווכחו כולם, "אויבינו אינם מבינים אלא את שפת הרובה והאש" (עמ' 291-290, 298-297).

הספר הוא אפוא שיקוף נוסף של המאבק הניטש בין חמאס לאש"ף על דעת הקהל הפלסטינית, כאשר כל צד מציע נתיב משלו במאבק לשחרור הלאומי. כך למשל, באחד הוויכוחים בין גיבורי הרומן מאשים מחמוד התומך באש"ף את חמאס בכך שפיגועיה נועדו לנכס לעצמה – במקום להסכמי אוסלו – את נסיגת ישראל מהטריטוריות הפלסטיניות. הוא נענה שאכן אין כל טעם בכך שהפלסטינים ימתינו לנסיגה ישראלית במסגרת התהליך המדיני, שהרי ישראל עתידה ממילא "לברוח בלחץ ההתנגדות" מרצועת עזה ומהגדה המערבית (עמ' 297, 302-301).

מוטיבים אנטישמיים ברומן

'הקוצים והציפורן' הוא חיבור פוליטי בעיקרו, שיר הלל לדרך ההתנגדות האלימה לישראל יותר מאשר מניפסט אנטישמי שתכליתו להטיף לשנאה ליהודים באשר הם. ואולם דווקא מסיבה זו, האנטישמיות המבצבצת מבין דפי הספר אורגנית כל כך. היא משקפת כמעט מבלי משים את היטמעותן של תפיסות עוינות כלפי היהודים בשיח ובאידיאולוגיה של חמאס, וככל הנראה גם בקרב חלק גדול מבני העם הפלסטיני הנמנים עם אוהדי התנועה.

המוטיבים האנטישמיים המושמים בפי גיבורי הרומן כוללים יחס ליהודים כאל אויבי נצח של המוסלמים, ייחוס תכונות מגונות קבועות ליהודים וייחול להרג יהודים ואף להכחדתם.

מוטיב אנטישמי השגור בשיח האסלאמיסטי הוא תפיסת היהודים לדורותיהם כאויבים ההיסטוריים של המוסלמים, תוך חיבור בין מאבקו של מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 לספירה למאבק של חמאס ביהודים בני ימינו. מיתוס פופולרי בקרב אסלאמיסטים – שנזכר שוב ושוב בספרו של סינוואר והפך סמל להשפלת היהודים – הוא קרב ח'יבר מ-628, שבמהלכו הכניעו המוסלמים את יהודי העיר ואילצו אותם למסור מחצית מרכושם כדי לא להתאסלם. קרב זה נזכר גם בפתק שנמצא בכיסו של מפקד בזרוע הצבאית של חמאס ב-7 באוקטובר, שבו הוא מכנה את היהודים "מחלה שאין לה תרופה" ומדרבן את פקודיו לערוף את ראשיהם "בשם אלוהי ח'יבר" (שובל, 2023).

בדומה לכך, בכמה מקומות ברומן שבה ועולה הקריאה "ח'יבר ח'יבר הו יהודים, צבא מוחמד יחזור", וזאת בהקשרים משתנים: נערים עזתים הצוהלים לאחר חבלה בצמיגיהם של ג'יפים צה"ליים (עמ' 204); מפגינים ערבים ומוסלמים לא-פלסטינים היוצאים להפגנות תמיכה באינתיפאדה בערי בירה בארצותיהם (עמ' 326); וצעיר בשם מוחמד היוצא לפיגוע התאבדות בגוש עציון. בדומה למחבלי נוח'בה, שהתקשרו לקרוביהם בעזה כדי להתגאות בזמן אמת במעשי הטבח שביצעו ב-7 באוקטובר בעוטף, התקשר מוחמד לאימו כדי להחליף עימה מילות פרידה אחרונות, והותיר את מכשיר הטלפון שלו פתוח כדי שתהיה עדה לרגעי הגבורה שבהם יסיים את חייו:

הוא צעק "אללה אכבר, יצאתי ח'יבר" והטיל את הפצצות שלו בזו אחר זו. לאחר מכן פרץ את דלת האולם הראשי כשהוא יורה [...] אז החלו חילופי אש עם הכוחות שמיהרו למקום, מוחמד נפל והוא חזר: "אני מעיד כי אין אלוהים מלבד אללה ואני מעיד כי מוחמד הוא שליחו". אז בקעה יבבה מפי אימו של מוחמד, שאמרה: "השבח לאל שכיבד אותי במות הקדושים שלו" (עמ' 333-332).

תפיסת היהודים כבעלי טבע רע ובלתי משתנה משמשת בספר כהסבר לתיעוב ההדדי שנידון להתקיים בין פלסטינים לישראלים, תוך הסתמכות סלקטיבית על מקורות האסלאם. כך למשל, טבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין ב-1994, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים, תואר כייצוג יהודי קולקטיבי ולא כמעשה טרור אינדיווידואלי שזכה לגינויים רחבים בישראל. לפי המסופר ברומן, הטבח אירע לאחר שהאימאם קרא פסוק מן הקוראן בגנות היהודים והתנהלותם האלימה והנפסדת עוד מימי בית ראשון ושני: "מסרנו לבני ישראל בספר לאמור, פעמיים תחמסו את הארץ ותתנשאו מאוד" (17: 4). באותו רגע, כך נכתב ברומן, התגנב לאולם מתנחל "גבוה עם זקן פרוע ומלוכלך" וירה במתפללים (עמ' 286).

ההתנגדות המובעת ברומן להסכמי אוסלו נומקה אף היא בבוגדנות המאפיינת יהודים באשר הם. למשל, בוויכוח המתנהל בין גיבורי העלילה שואל חסן התומך בחמאס את מחמוד התומך בפת"ח "ממתי [היהודים] כיבדו הסכמים וחוזים?" זאת בהזכירו פסוק קוראני המתייחס, לפי הפרשנות המקובלת, להפרת הברית של היהודים עם מוחמד ולסיוע שהגישו לכופרים: "וכי כל אימת שיתחייבו על חוזה, תשליכנו חבורה אחת מביניהם? אכן מרביתם לא יאמינו (2: 100)" (עמ' 301).

מחמוד, מצידו, ממאן להשתכנע מההסבר של חסן ומאשימו בהתנהלות בלתי רציונלית, המבלבלת בין הכתוב בקוראן על היהודים של פעם ליהודים הישראלים בני ימינו. בתגובה משיב חסן כי לא יעבור זמן רב עד שיתבהר לאנשי פת"ח שהיהודים הונו אותם בתחבולות, כפי שבראשית האסלאם "הרגו חפים מפשע ונלחמו באללה ובשליחו". לדבריו:

זה מה שאללה מסר לנו עליהם. אנחנו מכירים אותם, את נפשותיהם ואת הדרך שבה הם פועלים. הם אינם מכירים בבריתות ולא בהסכמים [...] אתה לא יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושהיהודים הם היהודים? אתה תראה מחמוד, עוד תראה, ואני אזכיר לך [זאת] אם נישאר בחיים (עמ' 308).

המושגים 'יהודים' ו'ישראל' משמשים בספר לסירוגין, אולם האיבה כלפי היהודים אינה מסתכמת בהיותם נציגי "הישות הציונית הכובשת והעושקת", אשר נתפסת כמי שפגעה ופוגעת בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים; היא נובעת מעצם זהותם הדתית. לדוגמה, בספר מוזכר פיגוע שבוצע בעזה נגד רכב צה"לי, שבדיעבד התברר כי היו בו חיילים ממוצא דרוזי. אף שהדרוזים מתוארים בספר כאלימים וכבלתי מוסריים, וכמי שהתאכזרו לנשים פלסטיניות צעירות ופגעו בכבודן, אנשי חמאס מביעים אכזבה וצער משהתברר להם שפגעו בהם. "לו רק היו יהודים!!", נאנח אבראהים כשצפה בטלוויזיה בבכי הנשים, האימהות והאחיות של הקורבנות הדרוזים (עמ' 276).

תפיסת היהודים בעבר ובהווה כאויבי המוסלמים – וכבעלי תכונות מגונות קבועות שאינן מאפשרות לחיות עימם בשלום – מובילה מאליה לשאיפה למותם ההמוני ואף להכחדתם הכוללת. לקראת סוף העלילה ורגע לפני שישראל מתנקשת בחייו מזכיר אבראהים את "הבטחת האבנים והעצים" – מסורת אסלאמית הנזכרת גם באמנת חמאס (סעיף 7) וחוזה את הריגתם של היהודים ביום הדין:

שליח האל אמר: לא תבוא השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, והמוסלמים יהרגו אותם, עד אשר יסתתרו היהודים מאחורי אבנים ועצים, ויאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבדו אללה, יהודי מתחבא [מאחורי] - בוא והרוג אותו, למעט הע'רקד [יַמלוּח], שהרי הוא עץ היהודים" (עמ' 333).

נראה שזו הייתה גם משאלתו של סינוואר כשתכנן את 'מבול אל-אקצא', והציווי שהותיר לקוראי ספרו.

שיח ערבי ובינלאומי סביב 'הקוצים והציפורן' בעקבות הטבח

יצירות אמנות זוכות לעיתים לתהודה ציבורית רחבה רק לאחר מות יוצריהן. כזה הוא גם גורלו של הרומן של סינוואר, שקיבל הכרה רחבה בעולם הערבי ומחוצה לו בעקבות טבח ה-7 באוקטובר 2023, ובייחוד לאחר שנהרג כעבור כשנה. עם פרסום התיעוד הדרמטי של מותו החל 'הקוצים והציפורן' לעורר התעניינות ברשתות החברתיות הערביות, כאשר גולשים רבים הופתעו לגלות שראש הלשכה המדינית של חמאס "חטא בכתיבה" וחיבר רומן ספרותי (ברכה, 2024).

עד מהרה החלו לשווק את הספר לאוהדי חמאס, כצוואתו של סינוואר, ואף כטקסט בעל איכות נבואית, שבו ניסח המחבר את משאלת המוות שהגשים בחלוף כשני עשורים. כותבים ערבים רבים הצביעו על הדמיון הרב בין רגעיהם האחרונים של סינוואר ושל אחמד, המספר ברומן, שנהרג גם הוא תוך כדי לחימה בישראל, ומילותיו האחרונות היו: "דמיינתי כיצד אני מסתער על עמדותיהם, שוחט אותם כמו כבשים והופך ל'שהיד'. לנגד עיני ניצב שליח אללה בגן העדן, כשהוא קורא לעברי, 'ברוך הבא, ברוך הבא!'" (עמ' 332;ממדוח, 2024א; עמאד, 2024; שרקאוי, 2024).

הרומן – שראה אור ב-2004 באופן מעין מחתרתי – הודפס בערבית במהדורות מעודכנות על ידי הוצאות ספרים מגוונות, ואלו אזלו במהירות מהשווקים (בואבת תונס, 2024). בתוך חודשים ספורים הוא הוכתר כספר הנמכר ביותר בירידי הספרים של עמאן בירדן, אל-סלימאניה בעיראק ואדליב בסוריה, ונחל הצלחות גם בחנויות ובירידי ספרים בכווית, באלג'יריה, במרוקו ובמצרים (אל-ח'בר, 2024; אל-קויטי, 2025). הספר גם תורגם לאנגלית, לצרפתית, לאיטלקית, לטורקית, לכורדית, לסינית ולפרסית, והופץ בחנויות ברחבי העולם. באיראן נמכרו לא פחות משבע מהדורות של הספר בפרסית תוך פחות משבועיים (אל-ופאק, 2024).

חמאס זיהתה את הצלחתו של הרומן וחילקה בלבנון מאות עותקים של הספר לפוליטיקאים, לאנשי תרבות ולפעילים פרו-פלסטינים (אל-מרכז אל-פלסטיני לל-אעלאם, 2024). עם זאת, דווקא בזירה הפלסטינית עצמה זכה הרומן לתהודה מוגבלת יחסית, ככל הנראה משני טעמים. תחילה הרשות הפלסטינית לא ששה לעודד באזורים הנמצאים תחת שלטונה בגדה המערבית את תפוצתו של ספר המערער על הלגיטימיות שלה ומאדיר את יריביה הפוליטיים. אשר לרצועת עזה, יש לשער כי התנאים שהשתררו בה אחרי 7 באוקטובר 2023 לא היו נוחים להפצה או לקריאה של ספרים.

לצד מכירת עותקים קשיחים של הרומן בערבית נרשמו מאות אלפי הורדות חינמיות באתרים מקוונים. הצלחתו המסחררת באה לידי ביטוי בכך שעד יוני 2025 נכתבו באתר Goodreads יותר מ-300 חוות דעת עליו מאת קוראים ממדינות שונות, אשר כולן ללא יוצא מן הכלל הופיעו לאחר טבח ה-7 באוקטובר ורובן לאחר מות סינוואר. הדירוג הממוצע שניתן לספר עמד על 4.59 כוכבים (70 אחוזים מהקוראים העניקו לו חמישה כוכבים, 20 אחוזים העניקו לו ארבעה כוכבים ופחות משני אחוזים העניקו לו כוכב או שניים בלבד). רוב חוות הדעת נכתבו בערבית, אך כ-15 אחוזים מהן נכתבו בשפות אחרות, בהן אנגלית, פרסית, צרפתית, טורקית ומלאית (Goodreads, n.d.).

לצד זאת פורסמו אין ספור ביקורות על הרומן בעיתונים, באתרי אינטרנט ובכתבי עת ספרותיים ערביים, ואלו נחלקו לשלושה דפוסים עיקריים בהתאם לאידיאולוגיה ולאינטרסים של כותביהם: דפוס ראשון של תגובות הוא של תומכי ציר ההתנגדות האסלאמיסטי, שאליו משתייכת חמאס. הוא זכה לבולטות בבמות ובכלי תקשורת המזוהים עם קטר וטורקיה, פטרוניותיה של חמאס המארחות את מנהיגיה, כמו גם עם חזבאללה בלבנון ואיראן. הכותבים הדגישו את התפיסה האידיאולוגית המוצגת בספר, שלפיה המאבק בישראל הוא דתי ולא רק לאומי, ושיבחו את אתוס הג'האד ומות הקדושים שלו הטיף המחבר.

לדוגמה, 'ועדת אל-אקצא', יוזמה קטרית שנועדה להגביר את המודעות הציבורית לעניין הפלסטיני וכפופה באופן עקיף למשרד הנוער והספורט הקטרי, ארגנה בדצמבר 2024 דיון סביב הספר. המשתתפים שיבחו את "הקרבת החיים, הרכוש והצאצאים למען אל-אקצא ולא למען המולדת לבדה" מצד גיבורי הרומן, שהרי "אל-אקצא הוא עניין אמוני שאינו מוגבל לגבולות מולדת, שנוצרו בידי אויביה" (ועידת אל-אקצא, 2024).

במאמר באתר ערוץ אל-ג'זירה הקטרי מאת סולימאן צאלח, לשעבר חבר פרלמנט מצרי מטעם מפלגת האחים המוסלמים, תואר סינוואר כ"בעל חזון ומטרה". לדברי הכותב, ספרו נושא מסר שאינו מופנה רק לעם הפלסטיני אלא לאומה האסלאמית בכללותה, ומטרתו להגביר את מודעותה לבעיה הפלסטינית. זאת ועוד, הוא העריך שסינוואר כתב את הרומן בערבית ספרותית ולא בפלסטינית מדוברת, הן כדי שמסריו יגיעו לקוראי ערבית באשר הם והן מאחר שהוא – כחבר בתנועה אסלאמית כמו חמאס – ראה במשלב הלשון הספרותי-קוראני עוגן בזהותו הדתית (צאלח, 2023).

בדומה לכך, באתר פלסטין און ליין, המזוהה עם חמאס, נכתב כי סינוואר הפך ממחבר של רומן בדיוני ל"גיבור בשר ודם", מופת למימוש חלומו באופן שעלה על כל דמיון המוצג בספרו (אל-בטה, 2024). במאמר ביומון הטורקי Yeni Şafak – הידוע בתמיכתו בקו הפרו-אסלאמיסטי של שלטון ארדואן – הוצג סיפור חייו של סינוואר כמקור השראה לפלסטינים ולמוסלמים בכללותם. כותבו, סלג'וק תורכילמאז, הגדיר את הספר "חובת קריאה" בתארו את סינוואר כ"לוחם ענק", שהבטיח לעצמו מקום של כבוד בהיסטוריה כאשר הקריב את חייו למען הגנת אדמות האסלאם (תרכ פרס, 2024).

מתרגמת הרומן לשפה הפרסית, אסמאא' ח'ואג'ה זאדה, סיפרה בריאיון על עניינה הרב ביצירות הנוגעות לחזית ההתנגדות ועל שנאתה היוקדת ל"ישות הציונית". לדבריה, עם מות סינוואר נולד גיבור חדש לחזית ההתנגדות. יתרה מכך, סינוואר השהיד – שייחקק בהיסטוריה כמי שנלחם עד הרגע האחרון – יישאר בן-אלמוות ויהיה מסוכן יותר לאויב הציוני מסינוואר החי (אל-ופאק, 2024).

חוות דעת נוספות בעלות גוון אסלאמיסטי מצאו ברומן הספרותי רכיב משלים להתנגדות האלימה. במאמר באתר הקטרי 'אל-ערבי אל-ג'דיד' טען יוסוף שרקאוי, בעל טור פלסטיני שחי בסוריה, כי הפרויקט הספרותי של סינוואר קשור בעבותות בפרויקט ההתנגדות שלו, ולא בכדי המתין שני עשורים כדי לשחזר בגופו את סצנת הסיום ברומן (שרקאוי, 2024). במאמר באתר 'ערבי פוסט', שמשרדיו בטורקיה, נכתב כי סינוואר הנחיל לגיבורי ספרו ערכים של "סגפנות, הקרבה וגאולה" המייצרים "דחף פנימי להתנגדות". על כן ניתן ללמוד מספרו כיצד הכשירה חמאס בעזה "דור צעיר המסוגל להתנגד לכיבוש", תוך טיפוח "מוטיבציה להתנגדות במשך שנים של חינוך והכנה" (ערבי פוסט, 2024).

כותבים אסלאמיסטים אחרים התייחסו למרכיבים האוטוביוגרפיים ברומן של סינוואר והספידו אותו כ"שהיד, לוחם ג'האד, סמל לגבורה ואדם טהור, אשר שמו ייחרט בזיכרונם של האויבים לפני הידידים" (אל-שמרי, 2024). הסופר הלבנוני עלי נעים, אשר זכה בעצמו ב-2024 בזכות יצירותיו בפרס ע"ש קאסם סולימאני ל"ספרות התומכת בהתנגדות" (ג'מעית אספאר, 2024), ציין במאמר באתר אל-מיאדין, המזוהה עם חזבאללה, כי ספרו של מנהיג חמאס שופך אור על "פן נוסף באישיותו המגוונת ורבת הפנים של המפקד הגדול יחיא סינוואר; הוא היה סופר ומשכיל בכל רמ"ח אבריו, אך באותה מידה גם מסור לענייניו של עמו עד נשמת אפו האחרונה" (נעים, 2024).

דפוס שני של תגובות ערביות לספרו של סינוואר התייחס אליו אף הוא באופן חיובי, אך זאת מתוך סולידריות עם הביטוי שנתן לסבל האנושי הפלסטיני ולקיפוח הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, ולאו דווקא עם מכלול האידיאולוגיה האסלאמיסטית של חמאס ושל ציר ההתנגדות, המוצגת בספר. תגובות ברוח זו הופיעו בעיקר בעיתונים המקורבים למשטר במצרים, אשר רואה עצמו מחויב לעניין הפלסטיני בד בבד עם מאבקו הפנימי בתנועת האחים המוסלמים ויחסו החשדני והאמביוולנטי לחמאס.

לדוגמה, הסופר המצרי עמאר עלי חסן כתב ביומון הממסדי 'אל-מצרי אל-יום' כי ספרו של סינוואר מיטיב לתאר את חייהם הקשים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. לדבריו, הרומן מלמד על "טקסי האבלות והשמחה של הפלסטינים, על יחסיהם עם ארגוני הסיוע, על בתי הספר שלהם, על משחקי הילדים, על אדריכלות בתיהם המרוהטים בפשטות ועל סוגי המזון והשתייה שלהם", וכן על "הסבל והפחד של האימהות כאשר בניהן נעצרים, נכלאים, נפצעים או מוכים למוות" (חסן, 2024). בדומה לכך, במאמר באתר הערבי הפרו-פלסטיני 'אל-חצאד' נכתב כי הרומן מתאר את סבלם של הפלסטינים במחנות הפליטים, שם הם חווים "מחסור במזון, עוני, רעב, פחד ודיכוי" (אל-רג'ב, 2024).

מאמרים נוספים בעיתונות המצרית נתלו בציטוטים סלקטיביים מספרו של סינוואר כדי לחזק את הדימוי של מצרים וצבאה כמי שמפגינים סולידריות עם הפלסטינים בעזה, אך התעלמו מחלקים אחרים ברומן המבקרים את הסכם השלום שחתמה מצרים עם ישראל. כך למשל, במאמר ב'אל-שרוק' צוין כי סינוואר החמיא בספרו לחיילים המצרים ששהו ברצועה עד 1967 על כך שהפגינו חביבות לילדים הפלסטינים וחילקו להם ממתקים מדי יום (עמאד, 2024). בדומה לכך, במאמר ב'אל-וטן' נכתב כי הרומן כולל "שבחים עזים למצרים, לחמלתם ולעדינותם" ומכיר ב"חשיבותה של מצרים ובתפקיד המרכזי שמילאה בתמיכה בעניין הפלסטיני לאורך השנים, עוד לפני 1948" (ממדוח, 2024ב).

לבסוף, דפוס תגובות שלישי ופחות שכיח לרומן של סינוואר כולל ביקורות חריפות על הספר ומחברו, אשר משקפות מתחים פוליטיים ואידיאולוגיים השוררים בין חמאס למתנגדיה הערבים והפלסטינים. אף כי שיח שמנגח את חמאס ומנהיגיה אינו נפוץ בעולם הערבי באותה מידה כמו השיח שתומך בהם, ניכר שהוא התרחב הן בתקשורת המסורתית והן ברשתות החברתיות, ככל שהתארכה המלחמה והתבררו נזקיה. קומץ כותבים מצאו בספר חיזוק לביקורת על חוסר התוחלת בדרך ההתנגדות האלימה שבה דוגלת חמאס, על האסון שאליו גררה התנועה את תושבי עזה עקב מתקפת ה-7 באוקטובר ועל מאמציה העקביים להפיכת הסכסוך עם ישראל מלאומי לדתי, תוך סיכול כל סיכוי לפשרה מדינית.

ביקורת עוקצנית במיוחד נמתחה בסדרת מאמרים מאת חֻוסאם ח'צ'רא, עיתונאי פלסטיני המתגורר בקהיר. היא פורסמה באתר 'אמד', המנוהל ממצרים על ידי הפוליטיקאי הפלסטיני חסן עצפור, יליד עזה הידוע בהתנגדותו לחמאס. ח'צ'רא לעג לסינוואר על כך שכינה בספרו את יחסם התוקפני של חיילי צה"ל לתושבי עזה ב-1967 "תבוסה", בשעה שהתייחס למלחמה העקובה מדם שפרצה בעקבות ה-7 באוקטובר כאל "ניצחון" (ח'צ'רא, 2024א). עוד ציין כי סינוואר שגה כשהעריך בספר שישראל לא תעז להיכנס למחנות הפליטים הצפופים ברצועה ולהחריבם, ומחיר השגיאה היה כבד: הוא גרר בעל כורחם את שני מיליון תושבי עזה למשחק הילדות שעליו התרפק בספרו וכונה "יהודים וערבים", שבמסגרתו נחלקו ילדי מחנה הפליטים לשתי קבוצות והתגוששו במקלות עץ (ח'צ'רא, 2024ב).

בהתייחסו לאובססיה של סינוואר לרדיפת "בוגדים" מבפנים, משתפי פעולה עם ישראל, האשים ח'צ'רא את סינוואר בהפרעות נפשיות שהתנקמו בסופו של דבר בתושבי עזה:

הסופר הזכיר סיפורים על בגידה כשלוש פעמים, והוא ניסחם באופן שהעניק חלון לנפשו של אדם הסובל מהפרעת התנהגות אנטי-חברתית. הסימפטומים של הפרעה זו כוללים עוינות, אלימות, חוסר אמפתיה לזולת, חוסר חרטה על פגיעה באחרים ונטילת סיכונים מיותרים או התנהגות מסוכנתללא התחשבות בביטחון האישי והקיבוצי – את כל אלה ראו העזתים במו עיניהם לאורך מלחמת הכתישה ברצועת עזה (ח'צ'רא, 2024ג).

ביקורת ברוח דומה השמיע הפובליציסט המצרי סאמי אל-בוחיירי במאמר באתר הסעודי 'אילאף'. לדבריו הוא הפיק מקריאת הרומן מספר תובנות על חמאס, בכללן: התנועה הייתה אחראית לפיגועים נגד אזרחים ישראלים, שהובילו לרצח יצחק רבין ולעליית הימין הקיצוני בישראל; היא הפכה את הבעיה הפלסטינית מסכסוך טריטוריאלי למאבק דתי בין היהדות לאסלאם, דרך המשלת המאבק בישראל למלחמתו של מוחמד ביהודי ח'יבר לפני 1,400 שנה והשוואת לוחמי חמאס לצבאו; והיא מפלגה קיצונית שלא תקבל אף שותף פלסטיני לשלטון, כפי שבא לידי ביטוי בהתעלמות המוחלטת של סינוואר ברומן מיאסר ערפאת, ממנהיגי פת"ח ומחזרתם הדרמטית מהגלות, בשעה שמנהיגי חמאס כמו אחמד יאסין ויחיא עיאש והפיגועים שביצעה התנועה זכו להתייחסות נרחבת (אל-בחירי, 2025).

באתר החדשות האמירותי 'אל-עין' נטען כי הרומן נקרא ככתב תעמולה יותר מאשר כיצירה ספרותית. יתרה מכך, פרחי הציפורן ששתל חמאס ברצועת עזה הפכו בעקבות 'מבול אל-אקצא' לקוצים, ואלה "שורפים את עזה ומאיימים להצית מלחמה אזורית שבה כולם מפסידים" (אל-עין, 2024).

העניין שעורר הרומן לא נעצר בגבולות העולם הערבי-אסלאמי, והפצתו במערב עוררה שורת מחלוקות. בראשית 2024 הציע האתר אמזון למכירה תרגום לאנגלית של 'הקוצים והציפורן'. העמדת ספרו של ארכי-טרוריסט למכירה באחת מפלטפורמות המסחר המקוונות הגדולות בעולם הקימה מחאות מצד ארגונים יהודיים ופרו-ישראליים, והמכירה הופסקה תוך ימים אחדים (JNS, 2024). המוחים טענו כי תכניו מסיתים לאלימות, רוויים בשנאת יהודים ומעודדים טרור. זאת ועוד, הם הביעו חשש שהרווחים ממכירתו יתגלגלו לידי ארגון הטרור חמאס (UKLFI, 2024).

בראשית 2025 פרצה מהומה נוספת כאשר הנהלת אוניברסיטת לה-ספיינצה ברומא ביטלה סימפוזיון שארגנו סטודנטים פרו-פלסטינים לרגל צאת המהדורה האיטלקית של הספר. נשיאת איגוד הקהילה היהודיות של איטליה, נעמי די סניי, גינתה את "היוזמה המסוכנת" שעלולה לעודד "טרור מאורגן" (AFP, 2025). בה בעת, התרגום שראה אור בדצמבר 2024 המשיך להימכר באיטליה בחנויות מקוונות מובילות. בכתבת קידום מכירות באתר La Luce, הקשור להוצאה לאור של הספר, הוא תואר כ"הצצה נדירה לחברה הפלסטינית הנאבקת על כבודה וזהותה", ופרסומו הוגדר כ"ביטוי לאומץ של המו"ל ולמחויבותו לחופש הביטוי" (La Luce, 2024).

חרף המחאות, מהדורות הספר באנגלית הוסיפו להימכר באתרים בינלאומיים כמו ebay ובחנויות ספרים בשווייץ, בגרמניה ובארצות הברית. החנות Connolly Books בדבלין, שהוקמה ב-1932 ומגדירה עצמה כחנות הספרים "הרדיקלית" הוותיקה ביותר באירלנד, התייחסה להפצת הספר כאל שליחות ערכית מעבר לשיקול המסחרי. אתר האינטרנט של החנות לא חסך שבחים מהמחבר, שהוצג כמי שקיפח את חייו בעודו "נאבק באומץ לב נגד רצח העם שישראל עושה בעזה". קוראים פוטנציאלים הוזמנו להתוודע דרך ספרו למחשבותיו, שבהן "נטמנו זרעי המבצע ההרואי 'מבול אל-אקצא' ב-7 באוקטובר 2023" (Connolly Books, n.d.).

ההזדהות עם תנועת טרור אסלאמיסטית כמו חמאס אינה ייחודית לזרמים חברתיים רדיקליים באירלנד; היא אפיינה גם אחרים שחיברו – ולו במשתמע – בין מאבקי שחרור אנטי-קולוניאליסטיים שהתנהלו בארצותיהם לבין מה שפירשו כ"התנגדות לגיטימית" לישראל. כחודש לפני שסינוואר נהרג כתבה סוזרן בארדיי, עורכת דין המתעניינת בזכויות אדם במזרח התיכון, בשבועון הדרום-אפריקאי Mail & Guardian שהרומן מעניק "נקודת מבט אינטימית ושוברת לב על ההתנגדות הפלסטינית". לדבריה מחברו – אז עדיין בחיים – מגלה מנהיגות "מול אלימות מסלימה ורצח עם" (Barday, 2024).

למרות שעיקר התגובות לרומן היו אוהדות, הן בעולם הערבי-אסלאמי והן בזירה הבינלאומית, ניכר שהוא עורר עניין בעיקר בקרב קהלים שתמיכתם הייתה נתונה לחמאס מראש. במובן זה הוא הפך לא רק לאמצעי תעמולה אלא גם לכלי לביסוס מורשתו של סינוואר בקרב חסידיו.

סיכום

בריאיון ל'הארץ' בספטמבר 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, סיפר המשורר חיים גורי על תובנה ששמע מפי האינטלקטואל המצרי ד"ר חוסיין פאוזי בביקורו הראשון במצרים בדצמבר 1977. בשיחה בין השניים על מלחמות ישראל-מצרים העיד פאוזי על ההשפלה שחשו הגברים המצרים לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נשותיהם וילדיהם בזו להם. לדבריו, "אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67', הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע". מסקנתו של גורי הייתה ברורה: "כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה, ואנחנו לא קראנו [אז] ולא קוראים גם היום" (לב-ארי, 2006).

ניתוח 'הקוצים והציפורן' והפולמוס שעורר מבהירים פעם נוספת כיצד יצירת אומנות יכולה לשקף זרמי עומק תרבותיים, דתיים ופוליטיים, לזקק תפיסות עולם רדיקליות לטקסט ספרותי הנטמע בשיח הפופולרי בקרב קהלים רחבים ממזרח וממערב, להעניק להן לגיטימציה ואף לעודד אלימות.

הספר מעניק הצצה לעולמו הפנימי של סינוואר וחושף את הקווים המקבילים בין רעיונותיו הספרותיים למעשיו הקטלניים. האדרת הג'האד, הכמיהה להרג המוני של ישראלים והאנטישמיות הבוטה – כולם תואמים את דפוס הפעולה של חמאס בטבח ה-7 באוקטובר. גם המאמץ שהשקיע סינוואר בטרפוד הנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית הולם את סלידת גיבורי ספרו מכל הסדר מדיני של הסכסוך, ואת דבקותו בחזון של חיסול ישראל ושחרור פלסטין מהים לנהר בכל מחיר.

כאשר בוחנים את הרציפות בין מסרי הרומן למעשי חמאס בשטח ניתן להסיק שזרעי המתקפה נזרעו לא רק בתכנון המבצעי של סינוואר אלא עוד קודם לכן – גם ביצירתו הספרותית. לפיכך, לסדרת הכשלים של מקבלי ההחלטות, גופי המודיעין וקהילת המחקר בישראל לפני מתקפת ה-7 באוקטובר יש להוסיף את תשומת הלב המועטה שניתנה לטקסטים ספרותיים, אשר יכלו לשמש תמרור אזהרה.

העובדה שרומן פרי עטו של רב-מרצחים אנטישמי נמכר כיום בערי בירה במדינות ערב ואף במערב, ללא הפרעה או ענישה – ואף גורף תהילה ושבחים – חייבת לשמש תמרור אזהרה נוסף.

הרומן לא רק מציב מראה לעָבָר אלא גם זרקור לעתיד – הוא מסייע בהבנת המגבלות המובְנות בכל ניסיון להגיע להסדר עם ממשיכי דרכו של סינוואר. גם לאחר שמתכנן טבח ה-7 באוקטובר סולק מהזירה, המאבק באידיאולוגיה של חמאס ותומכיה רחוק מסיום. הכרעה אמיתית לא תושג בשדה הקרב לבדו: את הרובים ניתן להחרים ואת המנהיגים לחסל – אך את השורשים הרעיוניים של 'הקוצים והציפורן' יש לעקור, לא פחות מאשר את הזרועות המבצעיות שצמחו מהם.

_____________

* נוסח מקוצר של המחקר הופיע באפריל 2025 בדוח על מצב האנטישמיות בעולם מטעם המרכז לחקר יהדות אירופה בימינו ומכון ארווין קוטלר לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולצדק באוניברסיטת תל אביב.

** הציטוטים מהרומן שמופיעים לאורך המאמר תורגמו מערבית לעברית על ידי המחברים.

מקורות

אל-בחירי, ס' (2025, 7 בינואר). قراءة في كتاب يحيى السنوار "الشوك والقرنف" [קריאה בספרו של יחיא סינוואר "הקוצים והציפורן"]. אילאף. https://tinyurl.com/yyesttvz

אל-בטה, ע' (2024, 23 באוקטובר). تقرير الشوك والقرنفل... رواية خطِّها القائد السَّنوار ماذا يقول عنها الأدباء؟ [תחקיר על הקוצים והציפורן... רומן שכתב המפקד סינוואר: מה אומרים עליו הסופרים?]. פלסטין און ליין. https://tinyurl.com/mpjch9k5

אל-ופאק (2024, 10 בנובמבר). السنوار رمى العصا ليقول للعالم استيقظوا وانظروا لفلسطين [סינוואר השליך את המקל כדי לומר לעולם: התעוררו והביטו בפלסטין]. https://tinyurl.com/mrs26e59

אל-ח'בר (2024, 10 בנובמבר). سيلا 2024: إقبال على الكتب الفلسطينية ونفاد رواية السنوار [סילא 2024: ביקוש לספרים פלסטיניים והרומן של סינוואר אזל מהמלאי]. https://tinyurl.com/4t5c9ycr

אל-מרכז אל-פלסטיני לל-אעלאם (2024, 18 בדצמבר). جماهيري حماس يوزع مئات النسخ من رواية الشوك والقرنفل في لبنان [המוני חמאס מפיצים מאות עותקים של "הקוצים והציפורן" בלבנון]. https://tinyurl.com/4jjxwtcp

אל-סנואר, י' (2004). الشوك والقرنفل [הקוצים והציפורן]. ללא מקום הוצאה ושם הוצאה.

אל-עין אל-אח'באריה (2024, 18 באוקטובר). رواية السنوار «الشوك والقرنفل».. لماذا أشادت بجنود مصر وتنبأت بمصيره؟ [הרומן של סינוואר "הקוצים והציפורן": מדוע שיבח את חיילי מצרים וניבא את גורלו?]. https://tinyurl.com/55hf99rr

אל-קויטי, ס' (2025, 7 במאי). إقبال على الكتاب الفلسطيني في المعرض الدولي للكتاب بالرباط [ביקוש לספר הפלסטיני ביריד הספרים הבינלאומי ברבאט]. אל-ג'זירה. https://tinyurl.com/yckx276f

אל-רג'ב, נ' (2024, 5 בדצמבר). يحيى السنوار، ما بين الشوك والقرنفل حكايةُ قائد مُشتبك [יחיא סינוואר: מה בין הקוצים והציפורן, סיפורו של מפקד לוחם]. אל-חצאד. https://tinyurl.com/bdeswasp

אל-שמרי, ג' (2024, 1 בנובמבר) "السنوار والشوك والقرنفل "![סינוואר והקוצים והציפורן!]. אל-שרק. https://tinyurl.com/ykdshwk7

בואבת תונס (2024, 29 באפריל). تُرجمت إلى التركية.. نفاد الطبعة الأولى لرواية يحيى السنوار [תורגמה לטורקית. אזלה המהדורה הראשונה של הרומן של יחיא סינוואר]. https://tinyurl.com/yc64zsre

ברכה, מ' (2024, 19 באוקטובר). "الشوك والقرنفل".. رواية تحمل توقيع السنوار ["הקוצים והציפורן".. רומן שנושא את חותמו של סינוואר]. ארם ניוז. https://tinyurl.com/kyj7rpy5

ג'מעית אספאר [@Asfarassoc] (2024, 10 ביוני). الكاتب اللبناني حسن نعيم الفائز بالمرتبة الأولى في الدورة الثانية من جائزة سليماني العالمية للأدب المقاوم عن فئة الرواية [הסופר הלבנוני חסן נעים הוא הזוכה במקום הראשון במחזור השני של פרס סולימאני העולמי לספרות התומכת בהתנגדות בקטגוריית הרומן] [ציוץ] X. https://tinyurl.com/d8bpr8k9

וואלה תרבות (2023, 4 בדצמבר). מצמרר לצפייה: חמאס שידר סדרה על טבח 7 באוקטובר ברמדאן לפני שנה. https://e.walla.co.il/item/3626712

וינטר, א' ולופו, ב' (2018). עשור להשתלטות חמאס על עזה: נקודת המבט המצרית. בתוך ע' קורץ, א' דקל וב' ברטי (עורכים), משבר רצועת עזה: מענה לאתגר (עמ' 120-111). המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://tinyurl.com/yyeua29c

ועידת אל-אקצא@qsacommitteeqa] ] (2024, 8 בדצמבר). حنان غازي: من مناقشات رواية الشوك القرنفل بقلم المجاهد الشهيد / يحيى السنوار [מתוך הדיונים על הרומן "הקוצים והציפורן" מאת הלוחם השהיד, יחיא סינוואר] [אינסטגרם]. https://tinyurl.com/442ftm6p

חוגי, ג' (2024, 17 באוגוסט). עוד לפני שמישהו בישראל ידע על קיומו, סינוואר ישב בכלא וכתב ספרים. מעריב אונליין. https://tinyurl.com/4n4sv97e

חסן, ע"ע (2024, 8 באוגוסט). «الشوك والقرنفل».. رواية يحيى السنوار المسكونة بالألم والأمل (2-2) ["הקוצים והציפורן": רומנו של יחיא סינוואר המלא בכאב ובתקווה, חלק שני מתוך שניים]. אל-מצרי אל-יום. https://tinyurl.com/2vcdrcr5

ח'צ'רא ח' (2024א, 1 באוגוסט). قراءة في رائعة يحيى السنوار 'الشوك والقرنفل".."الفصل الأول" [קריאה ביצירת המופת של יחיא סינוואר "הקוצים והציפורן", הפרק הראשון]. אמד. https://amad.com.ps/ar/post/539343

ח'צ'רא ח' (2024ב, 17 באוגוסט). قراءة في رائعة يحيى السنوار 'الشوك والقرنفل'.. الفصل الثالث [קריאה ביצירת המופת של יחיא סינוואר "הקוצים והציפורן", הפרק השלישי]. אמד. https://amad.com.ps/ar/post/540183

ח'צ'רא, ח' (2024ג, 26 באוגוסט). قراءة في رائعة يحيى السنوار 'الشوك والقرنفل'.. الفصل الرابع [קריאה ביצירת המופת של יחיא סינוואר "הקוצים והציפורן", הפרק הרביעי]. אמד. https://amad.com.ps/ar/post/540607

כספית, ב' (2025, 23 ביוני). "סליחה שלא עידכנו אותך": המכתב של יחיא סינוואר ומוחמד דף לחסן נסראללה ב-7.10 נחשף. מעריב אונליין. https://tinyurl.com/amnem59z

לב-ארי, ש' (2006, 30 בספטמבר). קצין מודיעין חייב לקרוא שירה. הארץ. https://tinyurl.com/3rjbrchw

ממדוח, ר' (2024א, 18 באוקטובר). كيف روى السنوار مشهد اغتياله في «الشوك والقرنفل»؟.. مقاومة حتى الرمق الأخير [כיצד סיפר סינוואר על סצנת הריגתו ב"הקוצים והציפורן"? התנגדות עד הנשימה האחרונה]. אל-וטן. https://www.elwatannews.com/news/details/7625784

ממדוח, ר' (2024ב, 19 באוקטובר). كيف وثقت رواية الشوك والقرنفل علاقة يحيى السنوار بمصر؟ [כיצד תיעד הרומן "הקוצים והציפורן" את יחסיו של יחיא סינוואר עם מצרים]. אל-וטן. https://tinyurl.com/bdtbmypj

ממרי (2021, 5 באוקטובר). ועידה בעזה בחסות חמאס דנה בחזון המדינה הפלסטינית, שתקום לאחר "היעלמות" ישראל.  https://tinyurl.com/dm3cjpjj

מרכז המידע למודיעין ולטרור המרכז למורשת המודיעין (2006, 5 במאי). אמנת תנועת ה"חמא"ס" (1988).  https://tinyurl.com/5n8nbx5n

ניו יורק טיימס, ויסמן, ל' (2006, 26 בינואר). הקוורטט: על חמאס להתפרק מנשקו ולהכיר בקיום ישראל. הארץ. https://tinyurl.com/bdf622sw

נעים, ח' (2024, 5 בנובמבר). "الشوك والقرنفل" وجه السنوار الآخر ["הקוצים והציפורן": הפנים האחרות של סינוואר]. אל-מיאדין. https://tinyurl.com/zx88nxc6

עמאד, מ' (2024, 18 באוקטובר). الشوك والقرنفل.. العمل الأدبي الوحيد في حياة يحيى السنوار الحافلة [הקוצים והציפורן: העבודה הספרותית היחידה בחייו הגדושים של יחיא סינוואר]. אל-שרוק. https://tinyurl.com/535hb9v9

ערבי פוסט (2024, 18 באוקטובר) "الشوك والقرنفل.. رواية رجل عاش ومات كما أراد" [הקוצים והציפורן: רומן של אדם שחי ומת כפי שרצה]. https://tinyurl.com/3e8dty5e

פוני, ר' (2023, 30 בנובמבר). "סינוואר הסתכל לי בעיניים, ואמר בעברית: 'אנחנו נפגע בכם'. הוא עבר מאפס למאה". ישראל היום. https://tinyurl.com/5n8bfhtc

צאלח, ס' (2023, 15 בדצמבר) يحيى السنوار أديبًا وقائدًا.. قراءة في رواية "الشوك والقَرنْفُل" [יחיא סינוואר סופר ומנהיג.. קריאה ברומן "הקוצים והציפורן"]. אל-ג'זירה. https://tinyurl.com/56wbse6j

רוסט, א' (2025, 13 במארס). האסטרטגיה של חמאס ל"השמדת ישראל" – מחזון לתוכנית פעולה מעשית, כפי שעולה ממסמכי שלל. מרכז המידע למודיעין וטרור על שם אלוף מאיר עמית. https://tinyurl.com/3f5aycsd

שובל, ל' (2023, 25 באוקטובר) "אין תרופה מלבד עריפת ראשים ועקירת לבבות": נחשף פתק שנמצא בכיסו של מחבל חמאס. ישראל היום. https://tinyurl.com/mpujd5p9

שר, ג', אופק, ל' ווינטר, א' (2017). מסמך העקרונות של חמאס: היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? עדכן אסטרטגי, 20(2), 85-73. https://tinyurl.com/yjbfr76r

שרקאוי, י"מ (2024, 20 באוקטובר). شوك وقرنفل يحيى السنوار: ضدّ موت المؤلّف [הקוצים והציפורן של יחיא סינוואר: נגד מות המחבר]. אל-ערבי אל-ג'דיד. https://tinyurl.com/5famanzf

תרכ פרס (2024, 21 באוקטובר). الشوك والقرنفل: تأملات تركية في فكر يحيى السنوار [הקוצים והציפורן: הרהורים טורקיים על מחשבתו של יחיא סינוואר]. https://www.turkpress.co/node/103190

Ynet (2025, 18 במאי) דיווח: "מסמך שאותר בעזה מוכיח - חמאס פתח ב-7/10 כדי לטרפד מו"מ עם סעודיה". https://tinyurl.com/8m49uvd4

AFP (2025, February 28). Italian university cancels event for Hamas leader's book. https://tinyurl.com/d822452c

Barday, S. (2024, September 20). The Thorn and the Carnation: A novel by a Palestinian leader during his incarceration in Israeli prisons. Mail & Guardian. https://tinyurl.com/bdzarpxr

Connolly Books (n.d.). The Thorn & The Carnation: Combined Edition Parts I & II. https://tinyurl.com/mr9fs3f2

Fahmi, M.D., Zaenudin, A., & Munfarida, Z.J. (2024, October). يحيى السنوار ورمزية المقاومة: قراءة رواية" الشوك والقرنفل" كانعكاس لرؤية مستقبل فلسطين  [Yahya Sinwar and the symbolism of resistance: Reading the novel The Thorns and the Carnation as a reflection of a vision for the future of Palestine]. In Proceeding of International Student Conference on Arabic Language and Teaching (ISCALT) (Vol. 3, No. 1), pp. 412-423.‏

Goodreads (n.d.). The Thorn and the Carnation #1-2. https://tinyurl.com/2aad5ubs

Howeidy, A. (2024, October 3) Yahya Sinwar’s novel is a tale of Palestine, and of his own past. New Lines Magazine. https://tinyurl.com/5y5hyhfd

JNS (2024, April 8). Amazon pulls book by Hamas leader Sinwar. https://tinyurl.com/49jftc4e

La Luce (2024, December 18). Esce in italiano Le Spine e il Garofano, il romanzo censurato di Yahya Sinwar [Yahya Sinwar's censored novel, The Thorns and the Carnation, is released in Italian].

Reuters (2023, October 21). Hamas attack aimed to disrupt Saudi-Israel normalization, Biden says. https://tinyurl.com/5exs6k6y

Shavit, U., & Winter, O. (2016). Zionism in Arab Discourses Manchester University Press, pp. 36-39.

Somers, M.R. (1994). The narrative constitution of identity: A relational and network approach. Theory and Society, 23(5), 605–649. http://www.jstor.org/stable/658090

The Meir Amit Intelligence and Terrorism Information Center (2022, October 23). Sheikh Yusuf al-Qaradawi and his impact on the dissemination of radical Islam. https://tinyurl.com/3sejh7ys

UKLFI (2024, April 19). Amazon stops selling book by Hamas leader Yahya Sinwar. https://tinyurl.com/yvufcmn8

Zibaei, M., & Ali Naithal Al-Gharabi, I. (2025) The Narrative Structure in Yahya Al-Sinwar’s Thistles and Cloves. Studies in Arabic Narratology, 6(2), 75-98. https://tinyurl.com/3fetzfwb